שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    צביקה נעים
    אלי אוחנה הוא אופורטוניסט משועמם שמשחק בפוליטיקה / טור
    איפה היה נפתלי בנט ב-20 השנים האחרונות? אלי אוחנה כבר מזמן לא הילד שגדל בשכונת האזבסטונים, הוא התברגן והפך לאדם שבע שניצב בצד של החזקים. וגם: מתי יודעים שהגזענות מושרשת חזק בכדורגל הישראלי. הבלוג של צביקה נעים

    הבלוף הגדול מרים את הראש. הנה הוא מנער את הבלורית, מישיר מבט ומספר לנו שהוא תמיד היה חברתי ורגיש ואולי אפילו ספונטני. תכירו את אלי אוחנה מודל 2015, מזרחי המחמד של "הבית היהודי".

     

    אלי אוחנה עובר לפוליטיקה:

     

    אני לא יודע איפה הסתובב נפתלי בנט ב-20 השנים האחרונות, אבל למה, לעזאזל, הוא חושב שמישהו יקנה את הפוזה של אוחנה כלוחם חברתי שרגיש לשכבות המוחלשות.

     

    למה בנט חושב שיקנו את הפוזה של אוחנה כלוחם חברתי? (צילום:יבגני יאנובסקי) (צילום:יבגני יאנובסקי)
    למה בנט חושב שיקנו את הפוזה של אוחנה כלוחם חברתי?(צילום:יבגני יאנובסקי)

     

    נכון, הוא גדל בשכונת עוני בירושלים למשפחה בת 11 נפשות ובשנות ה-80 הפך (בצדק) לאייקון של המזרחי החדש: אסרטיבי, שאפתן, לא

    מתנצל. אבל מאז זרמו הרבה מים בביוב של מה שהיה פעם שכונת האזבסטונים, אוחנה התברגן, הפך לאדם שבע (ולתחושתי, גם קצת עייף), שאמנם מסוגל לתת פייט בוויכוח, אבל איכשהו תמיד ניצב בצד של החזקים.

     

    פעם אלה בעלי ההון שמחזיקים במועדונים, ופעם ראשי ההתאחדות שהוא אוכל מצלחתם ומגונן עליהם בלהט מזויף. הלנת שכר לשחקנים? מחירי כרטיסים בשמיים? אל תבנו על אוחנה שיילחם בשבילכם – הוא אוטומטית ידברר את בעלי הקבוצות שחלקם חברים טובים (מי אמר טביב?) או יסביר באדנותיות ש"אין מה לעשות, אלה חוקי השוק".

     

    מקבל גיבוי מאוחנה. אלי טביב (צילום: ראובן שוורץ) (צילום: ראובן שוורץ)
    מקבל גיבוי מאוחנה. אלי טביב(צילום: ראובן שוורץ)

     

    מהאייקון הבועט ההוא שצמח בשוליים העניים של ירושלים אנחנו מצפים לאמירות יותר חתרניות שיקעקעו את הסדר הקיים, לא יישרו איתו קו. והכי

    משעשעים הם ההסברים שעולים מדף המסרים המפלגתי ולפיהם "בנט רצה לצרף מסורתי מזרחי שגדל בילדות קשה". לפעמים נדמה לי שהפוליטיקאים חושבים שאנחנו מטומטמים. נתקע להם מזרחי מפורסם, גדל במעברה ויהיה אחלה. עם כמות ההתנשאות שיש במהלך אפשר למלא את טדי ולהשאיר עוד קצת לגן סאקר.

     

    מאז שנות ה-80 השיח המזרחי עבר אינספור גלגולים, הוא מורכב וכיום יש לו דוברים חדשים ואותנטיים הרבה יותר. בשיח החדש, אוחנה הוא לא יותר מאייקון רומנטי תלוש. אחרי הכל, אוחנה הוא דמות מרתקת וכריזמטית, שבנקודה מסוימת של חייו יכול היה להפוך למנהיג חברתי שמשמיע את קולם של המוחלשים והמושתקים בחברה הישראלית.

     

    מתי הוא באמת נלחם בשביל החלשים? אוחנה (צילום: ראובן שוורץ) (צילום: ראובן שוורץ)
    מתי הוא באמת נלחם בשביל החלשים? אוחנה(צילום: ראובן שוורץ)

     

    במקום זה אנחנו מקבלים עכשיו אופורטוניסט שהתחיל להשתעמם ובא לשחק בפוליטיקה. נסו להיזכר בפעם אחת שבה אוחנה נלחם באמת בשביל החלשים ואני מסדר לכם שריון במקום ריאלי ב"בית היהודי".  

     

    על גזענים ופחדנים

    איך יודעים שהגזענות כבר מושרשת חזק? שהיא חלק מההוויה פה? כשאנשים פוחדים לצאת נגדה. פוחדים לבוא ולומר בצורה הכי פשוטה ונקייה, נניח לחלק הגזעני בקרב אוהדי בית"ר ירושלים: אני מוקיע אתכם, אתם מעוררים בי בחילה ואם יכולתי הייתי מעיף אתכם מכל המגרשים בארץ.

     

    צפו במכבי נתניה מנצחת את בית"ר ירושלים    (צילום: ONE)

    צפו במכבי נתניה מנצחת את בית"ר ירושלים    (צילום: ONE)

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

    במקום שזו תהיה התגובה הכי טבעית של אנשים שמתנגדים לגזענות, אנחנו נאלצים לראות מאמני כדורגל דוגמת רוני לוי, רגע אחרי שפגעו בשחקן שלו איאד אבו עבייד, הולך בזהירות בין הטיפות, ממש על קצות האצבעות, ומשחרר איזו אמירה רפה ומסויגת, העיקר לא לעצבן את הדבר הגדול והאמורפי הזה שנקרא אוהדי בית"ר ירושלים. ולוי הוא רק דוגמה. תעברו על כל המאמנים השחקנים והבעלים בארץ ותנסו לחלץ מהם אמירה נחרצת בנושא ותקבלו את אליפות ישראל בהתפתלות.

     

    ואם זה לא מספיק, אפילו אביו של איאד אבו עבייד, מוחמד, התראיין ביום שאחרי והתאמץ להרגיע עם אמירות כמו "אין לי בעיה עם בית"ר. מה בסך הכל קרה? כבר שכחנו מזה".

     

     

    התחמק, אבל הוא רק דוגמה. רוני לוי  (צילום: אורן אהרוני) (צילום: אורן אהרוני)
    התחמק, אבל הוא רק דוגמה. רוני לוי (צילום: אורן אהרוני)

     

    אוהדים שטופי שנאה קוראים לבן שלו "מחבל" וזורקים עליו כוסות שתייה ומצתים ("באתי לשחק כדורגל והרגשתי כמו בשדה קרב" אמר איאד עצמו) והאב

    בוחר להגדיר את זה "שטויות במיץ". יש מי שיראו בבחירה הזו "פייסנות מדהימה" או ""אצילות נפש". לצערי אני רואה שם משהו אחר: הדיכוי הופנם והקורבן רק מבקש לחזור הביתה בשלום.

     

    ברור שלא כל אוהדי בית"ר גזענים, זה כמעט מיותר להבהיר זאת, אבל לא זה הסיפור. הסיפור הוא שיש פה מועדון שבהגדרה (לא רשמית, מעשית) לא מקבל אליו כדורגלנים ערבים, שנושבת בו רוח רעה של גזענות, מבלי שהרוב הדומם באמת מנסה להילחם בה, מי מתוך פחד ומי מתוך הסכמה שבשתיקה.

     

    אוהדי בית"ר ירושלים במשחק בנתניה (צילום: אורן אהרוני) (צילום: אורן אהרוני)
    אוהדי בית"ר ירושלים במשחק בנתניה(צילום: אורן אהרוני)

     

    בית"ר היא רק הסימפטום והרוח הרעה הזו מרעילה את כל החברה הישראלית. הגזענות פה היא יומיומית (ירים יד מי שלא נתקל בביטויים שלה במקום העבודה), טבעית, חלק מהאוויר שאנחנו נושמים ולכן הפכנו קהים ולעיתים אנחנו בכלל לא מזהים אותה. לכן הכי נוח לפטור אותה באמירות כמו "שטויות במיץ" ו"מה כבר קרה?".

     

    אז בתור אוהד נתניה עם אלרגיה לגזענות אני פונה לאוהדים שקיללו וזרקו חפצים על אבו עבייד ואומר להם הכי פשוט ונקי: אתם מעוררים בי בחילה ואם יכולתי הייתי עומד בכניסה לעיר ולא נותן לכם להיכנס לאף משחק אצלנו. 

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים