שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות

    אבי היה נאצי, בני הוא יהודי

    ברנד וולשלגר היה תלמיד בית ספר בעיר במברג, בגרמניה, כשהבין שהוא אינו יודע דבר על העבר של עמו ובמיוחד של אביו, ששירת כקצין צבא נאצי במלחמת העולם השניה. ככל שלמד יותר הבין כי עליו לשלב את חייו בחיי האומה אותו רצו אביו וחבריו להשמיד. היום הוא חבר בקהילה היהודית של מיאמי

    על בימת טמפל סיני בנורת' מיאמי מתקיים טקס זכרון המוקדש לקורבנות וניצולי השואה, בני משפחותיהם של חברי הקהילה. בני הדורות השני, השלישי ואפילו הרביעי, בהם נערים ונערות רבים, עולים בזה אחר זה להדלקת נרות זכרון ונשמה. אל הבימה עולה גם ניצולת השואה, קרול טלרמן בת ה-92, שבמהלך המלחמה הופרדה מבעלה, שכלה את בנה, ובתום המלחמה התאחדה שוב עם בעלה ששרד אף הוא. היא פותחת בשירת "אלי אלי" נרעדת אך מלאת עוצמה. מדי פעם נשבר קולה ונשנק. הקהל נשנק עמה. מול כל אלה, בשורה הראשונה עומד ד"ר ברנד וולשלגר, כיפה שחורה לראשו, כחלק בלתי נפרד מקהילה יהודית מגובשת, אך תווי פניו המדוייקים והחדים וסיפור חייו הידוע בתמציתו למרבית הנוכחים באולם הופכים אותו גם לקצת אאוטסיידר, יליד גרמניה ובנו של מפקד נאצי שקשר את גורלו בגורל העם היהודי, כי רק כך הרכיש שיצליח לכפר על מעשי אביו ולחיות עם עצמו בשלום. רב הקהילה ומנחה הערב, אלן ליטווק, מציג את וולשלגר כסיפור של תקווה בין כל סיפורי הזוועה, אותם חשוב לזכור אך נורא לדמיין. גם וולשלגר עצמו רואה בחייו סיפור של תקווה. אולי משום כך נקרא ספרו הביוגרפי באנגלית, A German Life: Against all odds, change is possible. בעברית יצא הספר תחת הכותרת "בצל האב".

    כאשר וולשלגר, כיום רופא משפחה המתגורר עם משפחתו במיאמי, עולה לבמה, הוא מציין מיד עד כמה הוא אסיר תודה לעמוד בפני קהילה יהודית אוהדת. "מהדור ומהמקום שממנו באתי", הוא מוסיף בהתרגשות, "זה הדבר האחרון שיכולתי לדמיין כי אי פעם אוכל לעשות".

     


    מאחורי השתיקה

    לאחר טקס הזיכרון, אנחנו יושבים לשיחה עם ד"ר וולשלגר.

    מה ידעת בילדותך על מה שהתחולל בתקופת המלחמה?

    "גדלתי בצילו של אבי, מפקד טנק וקצין נאצי במלחמת העולם השניה, אבל לא ידעתי שום דבר על זוועות המלחמה. נולדתי ב-1958 בעיר ימי בניים יפהפיה בגרמניה בשם במברג, בלב נוף פסטורלי שליו. לא ידעתי הרבה על ההיסטוריה הכללית של גרמניה חוץ מההיסטוריה של העיר שבתוכה גדלתי, שהייתה מקושטת בקתדרלות יפות וארכיטקטורה מרהיבה החובקת היסטוריה אורבנית של 1000 שנים. זה כל מה שלימדו אותנו המורים על המקום ממנו באתי. אבל כבר כילד הרגשתי שיש צדדים שונים של ההיסטוריה שהמבוגרים לא מדברים עליהם, נושאים שהיו טאבו. יש מילה בגרמנית שפרושה 'שתיקה עד המוות', וזה בדיוק מה שהיה כאן. למדנו על שישה מיליון הקורבנות היהודים, אבל הם הוצגו בפנינו כנזק משני של המלחמה. אני אמנם נולדתי 13 שנים אחרי המלחמה, אבל המלחמה עדיין הייתה נוכחת, ולא בזכות העיר, שעמדה על תילה והמלחמה לא נגעה בה, אלא בגלל עשרות אלפי החיילים בני העיר שנפלו ועשרות אלפי המשפחות שנפגעו כתוצאה ממנה. הרקמה האנושית נפגעה ואני רציתי לדעת יותר".

    ובאופן טבעי אתה פונה בשאלות להוריך.

    "שאלתי הרבה שאלות, ועד מהרה אבי החליט שצריך לספר לי לפחות משהו קטן על החיים שלהם בזמן המלחמה כדי לספק את הסקרנות. אבל הסקרנות שלי התעוררה עוד יותר כי שמעתי שני סיפורים שונים בתכלית מאבי ומאמי. אבי היה נוצרי פרוטסטנטי, שלחם במלחמת העולם השניה בכל החזיתות. הוא היה קצין מעוטר אפוף הרואיות,שהיה עונד את עיטורי המלחמה סביב צווארו בחג המולד, כולל עיטור צלב הברזל, אותו הידק היטלר בעצמו על דש חולצת המדים שלו. הייתי גאה בו, כי זה מה ששידרו לי, שעלי להיות גאה בו. הייתה לי יראה כלפיו והערצתי אותו בו זמנית. פעם בשנה היו מגיעים אליו החברים שלו משדה הקרב, החליפו ביניהם סיפורי מלחמה וחיזקו בי את התחושה שעלי להיות גאה מאוד באבי. אמי הייתה קתולית, בת למשפחת סוחרים אמידה ומגוננת מסלובקיה, שנכבשה בזמן המלחמה על ידי הצבא הנאצי. הם נאלצו להימלט ולהשאיר מאחור עסק מצליח ווילה מרווחת ונותרו כמעט בחוסר כל. הסיפור שלה היה הפוך לגמרי מזה של אבי, לא סיפור של הרואיות וגבורה אלא סיפור של התנגדות, פחד ומצוקה. התחלתי לקרוא בעצמי כל מה שיכולתי על אותה תקופה.

    "בקומה שמעלינו התגוררה בעלת הבית, אלמנה מסתורית, שמעל לדלת דירתה התנוססה תמונת קצין נאצי יפה תואר. אבי הורה לנו לשמור ממנה מרחק. הוא דיבר על בעלה המנוח בזלזול רב וכינה אותו 'בוגד'. מאוחר יותר התברר לי שזוהי אלמנתו של הגנרל שטאופנברג, אחד מקציני האס אס שניסו לחסל את היטלר".

    מתי גילית את האמת על המלחמה?

    "רצח הספורטאים הישראלים באולמפיאדת מינכן ב-1972 היה בעצם האירוע ששינה עבורי את ההיסטוריה וגם את ההיסטוריה הפרטית שלי. זאת כבר הייתה גרמניה החדשה בהנהגת הקנצלר וילי ברנדט, קורבן של הנאצים בעצמו. הוא ביקר בגטו ורשה, ביקש סליחה, אבי כתגובה התעצבן וצרח מתסכול כשהביט במסך הטלוויזיה בגלל מה שהוא ראה כהתנהגות מתרפסת של הקנצלר. הוא הפטיר שהיהודים האלה שוב עושים בעיות ואמר שרצח הספורטאים הישראלים הוא שקר. כשנשברה חומת השתיקה בגרמניה והטלוויזיה החלה לשדר סרטי ארכיון ודיווחים מתקופת השואה, הוא צרח והשתולל ואסר עלינו לצפות ב'פרופוגנדה השקרית' הזאת. כותרות העיתונים זעקו, 'שוב, רצח יהודים בגרמניה'. אבי סרב לדבר. כל מה שאמר היה רק, 'תראו איזה בעיות היהודים האלה עושים שוב', ותוך כדי כך אני מגלה שהיהודים לא היו רק נזק צדדי של המלחמה אלא שהייתה כאן השמדה סופית, השמדה מכוונת של שישה מיליון, ולא סתם תאונה היסטורית כמו שסיפרו לי. ואני שואל את עצמי: מה אבא שלי ידע? האם הוא השתתף בכל זה? הרי זה לא יכול להיות! בתגובה אבי מספר לי שהשואה היא שקר, ששום דבר ממה שהמורים מספרים לי לא קרה ושאסור להאמין להם. אני נקרעתי אז בין מורה להורה, ולא ידעתי למי להאמין".

     


    בעקבות מינכן 

    "בתוך כל הבלבול הפרטי שלי ועל רקע רצח הספורטאים הישראלים, הכנסיה הקתולית הזמינה ישראלים, פלשתינאים וגרמנים צעירים לערב של הידברות והתקרבות. הדבר הראשון שגיליתי היה שהצעירות הישראליות מאוד מצודדות בעיניי... שם גם פגשתי את החברה הישראלית שלי והחלטתי להגיע לבקר בישראל. הגעתי לבדי מישראל דרך איטליה על ספינה שהביאה אותי עד לנמל חיפה. הוריה של חברתי הישראלית, שגרו בחיפה, בנווה שאנן, פתחו בפני את ביתם ולבם. למרות שביתם היה קטנטן הם פינו עבורי חדר שלם. הם ניסו לתקשר איתי ביידיש, אבל לא הבנתי כלום. אביה, שפגש אותי בנמל חיפה, אמר לי, 'אתה לא צריך להסתבך עם היידיש, אפשר לדבר בגרמנית'. שאלתי אותו מהיכן הוא יודע גרמנית, והוא לא ענה, רק הפשיל את שרוול חולצתו והראה לי את המספר הכחול ומייד הוסיף, 'אל תדאג, אני לא שונא גרמנים. מעניין אותי רק לדעת איך הדור הצעיר של אנשים כמוך מתמודד עם כל מה שהיה שם'. דרכו גיליתי עד כמה אני לא יודע על השואה. התחלתי לשאול אותו מיליון שאלות בנוגע למה שהיה שם. הוא לקח אותי ל'יד ושם' ולימד אותי את כל מה שאני יודע על השואה. לפתע הבנתי שזה היה טבח מסיבי בממדים אפיים. הייתי מרוסק לגמרי. לא יכולתי בכלל להבין איך הם מצליחים לשרוד אחרי כל מה שהם עברו ועוד להקים מדינה ולנהל בה חיים נורמלים.

    "כשחזרתי לגרמניה, חיפשתי קהילה יהודית להתחבר אליה ומצאתי קהילה קטנה של פליטים ניצולי שואה מפולין. רב הקהילה חיבב אותי מאוד בגלל הסקרנות שהייתה בי לגביהם, אבל הוא לא כל כך התלהב ללמד אותי על היהדות. הוא הפנה אותי לספריה ואמר לי, 'אני לא יודע מה ללמד אותך, תפתח כמה ספרים ותקרא, אני סומך עליך שאתה יודע איך לעשות את זה, אתה הרי גרמני...'. אבל אחרי שנדנדתי לו הוא הסכים להפוך אותי לגוי של שבת של הקהילה ובתמורה ללמד אותי על היהדות".

    מה היו יחסייך עם משפחתך בעקבות השינויים שעברת?

    "התנתקתי ממשפחתי והפכתי לחלק מן הקהילה הזאת. אבי לא הגיב טוב. הוא תחקר אותי על אופי היחסים שלי עם 'האנשים האלה'. גם אמי לא הבינה למה אני מזדהה כל כך עם הקורבנות שלהם. 'כולנו הרי קורבנות', היא אמרה, 'למה דווקא הם? מה כל כך מיוחד בהם?' כמה שנים אחר כך נפטר אדם מן הקהילה הזאת שהיה מחוסר משפחה. הרב אמר לי, 'אני חושב שאתה יהודי מספיק כדי להגיד עליו קדיש'. זה כל כך ריגש אותי שאמרתי לו, 'אני חושב שאני רוצה להיות יהודי'. הם ניסו להניא אותי מזה, אבל אני כבר החלטתי והוא הסכים להעביר אותי את תהליך הגיור שנחתם בבית הדין הרבני של ברלין. להפוך ליהודי היה עבורי לא רק שינוי רוחני אלא גם תרבותי. התנתקתי מהתרבות שהייתי שייך אליה ונכנסתי לתרבות אחרת. הייתה לי שייכות חדשה ואפילו קיבלתי שם עברי, דב בן אברהם. נרשמתי בסוכנות היהודית, ובתום לימודי הרפואה שלי החלטתי לעבור לישראל כיהודי מתוקף חוק השבות. הצטרפתי לקיבוץ, למדתי עברית באולפן ונשלחתי לעבוד בבית חולים בתל אביב. גוייסתי לצבא הישראלי כקצין רפואה".

    סיפור חייך יצא החוצה דווקא אחרי שירדת עם משפחתך הישראלית לארה"ב.

    "נכון. בני למד בבית הספר היהודי 'הילל' שבצפון מיאמי. יום אחד, כשהמורה סיפרה על מלחמת העולם השניה והשואה, הוא קם והכריז 'סבי היה קצין נאצי מפורסם'. מנהלת בית הספר לא ידעה אם הילד שוגה בדמיונות או שמדובר בסיפור אמיתי והזמינה אותי לשיחה. אחרי שגילתה שזהו סיפור חיי האמיתי, הפצירה בי שאספר אותו בפני תלמידי בית הספר. וכך הסיפור הזה, שעד אז היה קבור במגירה האחורית ושמעולם לא הרגשתי רצון לפתוח אותו, התחיל להתגלגל".

    שילמת מחיר משפחתי כבד בגלל הבחירות שעשית.

    "אבי נפטר ששה חודשים אחרי שעזבתי לישראל ואמי שנים אחדות לאחר מכן. הם מעולם לא קיבלו את הבחירות שעשיתי בחיי ונוצר ביננו נתק מתמשך שמעולם לא אוחה".

    בספרו מספר וולשלגר כי אביו ציווה שלא יגיע להלוויתו ואף נישל אותו מצוואתו.

    "הפנתי גב לאזרחות הגרמנית שלי. הצבא הגרמני זימן אותי בשנת 1976 ואני סרבתי לשרת. בכך למעשה ויתרתי על האזרחות הגרמנית. סרבתי לשרת בצבא שייצג אנשים כמו אבי. אבי שמע על כך מיחידת המילואים שלו וקרא לי לשיחה בחדר העבודה שלו. הוא שאל אותי, 'זה נכון מה ששמעתי?' ועניתי לו, 'כן, בהחלט, אני לא רוצה להיות כמוך'. הוא כמובן לא אהב, בלשון המעטה, את תגובתי, אבל כשנשאל על כך מאוחר יותר ענה במכתב לרשויות הצבא: 'לבני יש אידאלים מסויימים. הוא דבק בעקרונות שלו, ויש לו זכות לכך כמו לכל אדם אחר', וזאת למרות שהוא מעולם לא הסכים עם דרכי והתנגד לה בכל מאודו. במציאות היחסים שלי עם אבי היו כך, אין שחור ולבן, אלא הרבה גוונים של אפור. לגרמניה אני חוזר לעיתים קרובות. התפייסתי עם אחותי הגדולה, שנפטרה בינתיים והספר מוקדש לה, ועם אחותי הצעירה אני ביחסים קרובים. בגרמניה ביקרתי את הורי בבית הקברות. חלקת הקבר שלהם נמצאת קרוב מאוד לגדר שמעבר לה ניצב בית הקברות היהודי. אי אפשר לברוח מההיסטוריה, צל הקורבנות היהודים ומה שנגרם להם תמיד יישאר שם".

    האם זכית לתגובות מצד גרמנים שלא אהבו את הבחירות שעשית?

    "קבוצה של ניאו-נאצים יצרה אתי קשר במסגרת אתר שבנו על קצינים נאצים דגולים וביקשו מידע על ההיסטוריה של אבי. עניתי להם שאיני יכול לעזור להם או לספר להם משהו כי אני בכלל יהודי. פגשתי גם קיצוניים בצד השני, יהודים דתיים שפקפקו באפשרות שגרמני יכול להיות אי פעם יהודי אמיתי, אבל בשני המקרים מדובר היה במיעוט זניח. בכלליות לא הציקו לי יותר מדי".

    כותרת המשנה של ספרך היא "שינוי הוא אפשרי".

    "בחיים האלה למדתי שצריך ללמוד לקח ולהתקדם הלאה, לחיות חיים מוסריים. פרטים אולי לא יכולים לשנות את העולם, אבל הם יכולים לשנות את עצמם. לשון הרע היא זרע שנטמע בתוך מוחם של אנשים כבתוך אדמה פוריה. עם שלם כמו העם הגרמני יכול היה לעמוד מול בית כנסת בו נשרפו חיים מאות יהודים ולא לעשות דבר. אני לא עוסק בלהסביר אותם או להמציא עבורם תירוצים. ההיסטוריה הזאת הרי חוזרת גם במקומות אחרים בעולם, רואנדה, סרביה, סוריה, וזה נמשך עוד ועוד. מה שצריך הוא להשמיע קול ולא לעמוד מנגד. אני, כיהודי, יודע לאן זה יכול להוביל ומנסה לעשות את הדבר הנכון. אבל זה נכון לגבי כל אדם, יהודי, נוצרי, מוסלמי או מה שזה לא יהיה, כל אחד יכול לעשות שינוי".

     

    מיהו ברנד וולשלגר 

    באירוע חתימת הספר שסוגר את הערב בטמפל סיני, אני מבקשת מד"ר וולשלגר לכתוב את ההקדשה על הספר לאבי, אשר איבד רבים מבני משפחתו בפולין במהלך השואה. על פניו של וולשלגר אני מזהה הבעת כאב מהולה באמפתיה מתנצלת, רגע לפני שהוא חותם על הספר באותיות דפוס עברי מושלמות. יכול להיות שלמרות כל הפניות החדות והגלגולים שעבר בחייו הוא עדיין נושא על גבו את מצפונה האשם של אומה שלמה? אני פונה לדבר על כך עם אורי שניידר, במאי ישראלי-גרמני המצלם סרט דוקומנטרי על חייו של וולשלגר עבור הטלוויזיה הגרמנית.

    איך נולד הרעיון לסרט הדוקומנטרי?

    "שמעתי הרצאה מרתקת של ברנד ואמרתי לעורך שלי בטלוויזיה הגרמנית שאני רוצה לעשות עם זה משהו. התקשרתי לברנד והוא אמר לי, 'מעניין שאתם מתקשרים עכשיו. בדיוק חזרתי מישראל'. פטפטנו קצת בעברית ושאלתי אותו אם היה מעניין אותו לנסוע לגרמניה עם הספר והוא התלהב מאוד מהרעיון. בשביל ברנד, לחזור לגרמניה עם הסיפור שלו זאת סגירת מעגל. זו תהיה הפעם הראשונה שבה הוא יספר את סיפור חייו מול קהל גרמני, כולל בעיר מולדתו".

    לא מלחיץ אותו לעמוד מול קהל שעשוי בחלקו להיות מעט עוין?

    "הוא נראה לך כמו מישהו שיכול להילחץ ממשהו? כנראה שעוד לא הספקת להבין מי זה ברנד וולשלגר".

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים