המדיה חברתית בשרות תיאטרון הטרור
דאע"ש, באמצעות הוצאתו להורג של הטייס הירדני, מוכיח את תוקפה של הקביעה על הטרור כתיאטרון: מחזה פומבי שנועד להפחיד ולהרתיע, במטרה למשוך תשומת לב לארגון הטרור ובכך לעזור לו לקדם את יעדיו
הוצאתו להורג המחרידה של הטייס הירדני מועאז אל-כסאסבה בידי ארגון המדינה האסלאמית, שפורסמה בסרטון וידיאו שהפיץ הארגון בתחילת החודש קבעה רף חדש של אכזריות בוטה של הארגון הידוע בברוטליות הייחודית של פעולותיו. אלה כוללות הוצאות להורג המוניות של חיילים,במיוחד שיעים בהם רואה הארגון כופרים ופעולות לטיהור אתני מתמשך של בני מיעוטים כדוגמת היזידים בעיראק. אולם נראה שיותר מכל פעולה אחרת, סימן ההיכר של הארגון הינו עריפות ראשים פומביות ובשנה האחרונה תפסו מקום בולט אלה של עיתונאים ופעילי סיוע זרים - המופקות כסרטי וידאו באיכות גבוהה ומופצות לאחר מכן ברשתות החברתיות.
בפומביות של מעשי זוועה אלו מוכיח שוב דאע"ש את תוקפה של הקביעה על הטרור כתיאטרון: מחזה פומבי שנועד להפחיד ולהרתיע, במטרה למשוך תשומת לב לארגון הטרור ובכך לעזור לו לקדם את יעדיו. הממד הפומבי של טרור אינו דבר חדש: דוגמאות היסטוריות בולטות לכך היו הפיגוע בספורטאים הישראלים באולימפיאדת מינכן ב-1972, בו הבחירה באירוע הספורט הבינלאומי הבטיחה למחבלי "ספטמבר השחור" סיקור תקשורתי מקסימלי לחטיפת ורציחת הספורטאים, וכמובן פיגועי ה-11 בספטמבר, בו הפגיעה המצולמת של שני המטוסים בבנייני מרכז הסחר הבינלאומי בניו יורק הגדירה מחדש את אופיו הקטלני של הטרור הבינלאומי.
בדומה לכך, גם עריפות הראשים על-ידי ארגוני ג'האד סלאפי אינה תופעה חדשה: המקרה הראשון בו נעשה שימוש בטכניקה מזוויעה זו היה רציחתו של העיתונאי היהודי-אמריקאי דניאל פרל על-ידי ח'אלד שייח' מוחמד ב-2002, ואבו מסעב אלזרקאווי השתמש בטכניקה זו בפעולות אלקאעדה בעיראק נגד אזרחים אמריקאים ב-2004. אולם דאע"ש מביא את עריפות הראשים לרמות חדשות של זוועה, בהפיכתו אותן למחזה מתוסרט הנועד לצפייה המונית.
בעוד שעריפות הראשים של אלזרקאווי - המנהיג המייסד ומתווה הדרך של דאע"ש, התחילה במסגרת שלוחת אלקאעדה בעיראק שלאחר מכן שוכללה במסגרת ארגון המדינה האסלאמית בעיראק - צולמו תחילה במצלמת חובבים, ללא עריכה או ליטוש נוספים, ההוצאות להורג המוסרטות של דאע"ש מופקות ומשודרות במדיה החברתית במטרה להעצים את האפקט התקשורתי של המעשים, מעבר לברוטליות של האקט עצמו.
על-ידי בימוי, צילום ועריכת סרטי ההוצאות להורג בתיאטרליות מכוונת, דאע"ש מכוון את המסר שלו למגוון קהלים: לממשלות המערביות והערביות, החברות בקואליציה נגדו, לדעת הקהל העולמית, ולפעילים ומצטרפים פוטנציאליים. כך, בימוי והפקת סרטים המתעדים את הוצאת להורג הפומבית של עיתונאים ופעילי סיוע – ובסרט האחרון, גם של טייס ירדני – מצליחים להעביר מסר ישיר ולעצב בהתאם את השיח המערבי, ובאופן גובר, גם הערבי, על ארגון הטרור הג'האדי. יותר ממספר או זהות ההרוגים, נראה שבעידן התקשורתי הנוכחי אופן השימוש בתקשורת והפקת מחזות זוועה הם שמבטיחים את החשיפה המקסימלית לארגון דאע"ש.
יותר מכל ארגון טרור אחר, נראה שדאע"ש מבין את הערך הטמון בשימוש בתקשורת ובכלים הזמינים בעידן הדיגיטלי ליצירת מסרים ושידורם לעולם הרחב. הארגון משקיע רבות בתקשורת: "החזית התקשורתית" של הארגון כוללת חטיבות האחראיות על הפקת סרטים ופרסומים באנגלית ובשפות נוספות,לפעילי ותומכי הארגון נוכחות מסיבית ברשת טוויטר, ובמשך תקופה מסוימת גם פעלה אפליקציה של הארגון בשם "שחר הבשורות הטובות" שאפשרה לפעיליו לעדכן בזמן אמת על פעילותם.
אולם בנוסף לעצם הזמינות של הכלים הטכנולוגיים בעידן הדיגיטלי, דאע"ש מבין את השפה של המדיה החברתית ומנצל אותה היטב לצרכיו: בעידן של משחקי מחשב וסרטי פעולה הוליוודיים,רק אירועים מזעזעים במיוחד יכולים לזכות בתשומת לב עולמית. הוצאות להורג – תחילה בעריפת ראש, ובסרטון האחרון בשריפה –מזעזעות בברוטליות שלהן, ויוצרות בכך מופע חזותי שלא ניתן להתעלם ממנו. ההפצה של סרטים אלו ברשתות החברתיות, לאחר צילומם, מבטיח חשיפה מקסימלית.
חשיפה זו משרתת מטרה כפולה: עבור אויבי הארגון (ובראשם מדינות הקואליציות המשתתפות בתקיפות אוויריות נגדו), סרטים אלו נועדו להפחיד ולערער את בטחונם העצמי של מנהיגיהן ולוחמיהם, ובכך להשפיע על מדיניותם במאבק בארגון, בעוד שעבור פעילים, תומכים ומצטרפים פוטנצאלים, סרטים אלו נועדו להראות שדאע"ש הינו התגלמות האסלאם הלוחם, הפוגע באויביו ללא סייגים ועכבות. באופן זה, השימוש המתוחכם במדיה החברתית מצליח להבטיח שוב ושוב את הפריצה של דאע"ש לתודעה העולמית – ולהביא את תיאטרון הטרור לשלב הבא והמזוויע שלו.
אדם הופמן הוא מתמחה בתכנית ניו באואר בתכנית לחקר טרור במכון למחקרי בטחון לאומי ויורם שוייצר הוא ראש התכנית.
