שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    "רציתי להיות אמן. לא הקשבתי לאיש"
    מישל פלטניק ויתר על קריירה כמהנדס אלקטרוניקה וגילה את עולם האמנות, דרכו הוא מתמודד עם השדים מהעבר. לרגל תערוכתו החדשה כאן, הוא מספר על הקשר לישראל, על דת וחילוניות ומסביר למה הוא האיש הכי פחדן בעולם

    רק כשאביו שכב על ערש דווי, שמע מישל פלטניק מפיו בפעם הראשונה על הדברים הקשים שחווה בתקופת השואה. "בימיו האחרונים, כשלא ידעתי עוד כמה זמן נותר לנו יחדיו, שאלתי אותו שאלות והוא היה יותר נדיב בסיפוריו", נאנח פלטניק, ברגע של מנוחה בין פתיחת שתי תערוכות מיצירותיו בסינגפור, להגעה לישראל לדיון על עבודתו והכנות לפתיחת תערוכה נוספת במוסקבה.

     

    רוצים לדבר עם עורכי וכתבי ynet? כיתבו לנו בטוויטר

     

    פלטניק, אמן צרפתי-ישראלי באמצע שנות הארבעים לחייו, מצא את עצמו בחודשים האחרונים מתמודד עם שדים מעברה השואתי של משפחתו, בדיוק כשהקריירה הבינלאומית שלו עלתה על נתיב נסיקה, ובדיוק כשהחליט לקחת חופשת ריחוק מישראל ולעבור להתגורר זמן-מה בברלין.

     (צילום: קרולינה בונפיל) (צילום: קרולינה בונפיל)
    (צילום: קרולינה בונפיל)

    אביו, ז'אק, ששרד כילד יהודי את מלחמת העולם השנייה במחבוא, בצרפת, אושפז הקיץ בבית חולים בפריז בגלל מחלת סרטן שפרצה בפתאומיות, והלך לעולמו לפני כחודשיים. לפני מותו, הוא חזר לזמנים אותם ניסה כל חייו לשכוח.

     

    "אבי היה דמות חשובה מאוד עבורי בגלל היכולת שלו להגיד דברים בלי לדבר", מודה פלטניק. "הוא גדל אחרי המלחמה במשפחה שלא היה לה הרבה כסף, גמר בהצטיינות את הלימודים ובחר להיות טייס קרב בחיל האוויר הצרפתי בתקופת מלחמת אלג'יריה.

     

    "הוא היה אדם מאוד משימתי, שהאמין בכל מה שעשה. על מלחמת העולם הוא לא דיבר. עד לימיו האחרונים. רק אז, הוא נפתח לספר על התקופה שבה גדל ללא הורים, אצל משפחה כפרית נוצרית, שחיפשה ילדים שיעזרו לה בעבודות בחווה. אני לא בטוח, שהם בכלל ידעו שהוא יהודי. לא היה לו מספיק מה לאכול מעבר לתפוחי אדמה - וכל חייו הוא התגעגע לטעם של תפוחי האדמה ההם.

     

    "בסופו של דבר, משפחתו שרדה את השואה. כל אחד מהם התחבא במקום אחר. אבי נזכר שאמו, שהסתתרה בפריז, באה לבקר אותו פעם אחת בלבד באותם ימים. היא היתה צריכה לעבור כמה מחסומים כדי להגיע אליו וזה היה מסוכן מאוד".

     

     (צילום: קרולינה בונפיל) (צילום: קרולינה בונפיל)
    (צילום: קרולינה בונפיל)

     פלטניק מתמודד ביצירותיו עם הנטל הנפשי הכבד שנושאים על גבם בני הדור השני לשואה. בתערוכתו "בעקבות", המוצגת בימים אלו במוזיאון הפתוח לצילום תל חי, הוא אמנם מתכתב עם יצירותיו של האמן הבריטי הנודע פרנסיס בייקון, אך השיח האמיתי שהוא מנהל בעבודתו, מתקיים עם התובנות והשתיקות עליהן גדל בחיקם של שני הורים, יהודים-צרפתים, ניצולי שואה. ב-28 בפברואר תתקיים במוזיאון תל חי שיחה עם פלטניק על התערוכה, שמעוררת כבר הדים מחוץ לגבולותיה של ישראל.

     

    לא טוב היות האדם לבדו

    פלטניק מעתיק את ציוריו של בייקון בצילום ובונה אותם בסטודיו כאובייקטים תלת-ממדיים, כתפאורות או כהצבות תיאטרליות. בסביבות הללו הוא מציב אנשים חיים - ביניהם מכרים ופלטניק עצמו - שמגלמים את הדמויות המופיעות בציורי בייקון, תוך שינוי עיקרי - האנשה. הוא מחזיר להם את הפנים, את המבט ואת המבע הנעדרים ביצירותיו של בייקון.

     

    "אבי ובייקון שייכים לדור שגדל במלחמת העולם השנייה ולאחריה", מסביר פלטניק את הקשר הגורדי, שנוצר בחייו ובעבודתו. "הם היו אנשים שהושפעו מהמחשבה שהאדם מוצא את עצמו לבד בעולם. זה ניכר מאוד בעבודות של בייקון. האנשים ביצירות הללו בודדים מאוד וסגורים בחלל מסוים. בייקון מוחק להם את הפנים, מעוות להם את הגוף, רואה את האדם כבשר.

     

     (צילום: ירון הרמתי) (צילום: ירון הרמתי)
    (צילום: ירון הרמתי)

    "אני בא דור אחר כך. אין לי תשובה לשאלות שהעסיקו את בני דור המלחמה, אבל אני כן רוצה להאמין באדם, בכך שמי שנמצא מולי הוא לא אויב, שאפשר לסמוך עליו, לגדול דרכו. זה מה שהוביל אותי להחזיר לאנשים בעבודות שלי פנים, להשיב להם את המבט שאולי היה מסוכן מדי בעיני בייקון ושמאפשר תקשורת. ביצירות שלי אנשים יוצאים ונכנסים מהמסגרות שבייקון בנה להם. אני בא מהעבודות של בייקון ורוצה לחדש את ראיית האדם בהן".

     

    "בעבודות של בייקון יש מקום של בדידות, שהרגשתי בעצמי", מדגיש פלטניק. "אבי היה ילד מלחמה שהוסתר, והיו לו דעות על העולם שהושפעו מהמקום הבודד שבו הוא מצא את עצמו אז. משפחת אבי ניצלה, אבל המשפחה של אמי הושמדה. יהודי שגדל בצרפת שומע הרבה דברים מסביבו. אני גדלתי בתחושה שאני לא כמו כולם, ושהגרמנים יכולים לחזור בכל רגע. הייתי שייך ולא שייך למקום שבו חייתי. זה משהו שמלווה אותי מאז, והביא אותי להתנתק מהסביבה ולהתבונן על דברים מבחוץ.

     

    "הדור הקודם האמין שאתה פה לבד וצריך ליצור את עצמך. אין עבר ואין עתיד. אתה תלוש. אני בא מדור שחושב שהאחר הוא הזדמנות עבורנו לגדול ואנחנו לא לבד בעולם. הקטע של להחזיר פנים לדמויות הוא יציאה לעולם אחר. מאז שהייתי קטן לא הלכתי עם הזרם. תמיד פקפקתי במה שנאמר, שאלתי את עצמי אם אפשר לחשוב אחרת. אך, תמיד קיימת כמובן הכמיהה להיות שייך לסביבה".

     

     (צילום: עומר יאיר) (צילום: עומר יאיר)
    (צילום: עומר יאיר)

    תחושת התלישות והחיפוש אחר שייכות הביאו את פלטניק לשנות את חייו בגיל 28, לעלות לישראל ולעזוב את המקצוע המבטיח בו עבד- הנדסת אלקטרוניקה, כדי להקדיש את חייו לאמנות. "היה לי חסר לי משהו בצרפת", הוא נזכר, "היתה לי עבודה טובה כמהנדס אלקטרוניקה בחברת היי-טק, הייתי ראש צוות וראש פרויקט ונסעתי הרבה לחו"ל. התכוונתי אז לגור 3 שנים בישראל וזה הפך ל-16 שנים. המעבר לצילום ולווידאו, בוצע כבר בצרפת - היה לי קל לעבוד כמהנדס בגלל, שאני טוב במתמטיקה. אבל, בלב הרגשתי שאני לא מעשיר את עצמי. העבודה הזו לא עניינה אותי, ולא הרגשתי שאני רוצה לחיות עם 'לא מספק'.

     

    "למדתי הרבה דברים, כדי להבין מה באמת מעניין אותי עד שהגעתי לחברה שנתנה לי נייר ומכחול. ציירתי בפעם הראשונה בחיי ועלתה בי תחושה מדהימה. התחלתי לצייר כל ערב, כל לילה. הורדתי שעות עבודה והלכתי כל יום לחוגים. כשהגעתי לחצי משרה החלטתי להפסיק עם העבודה ואז ידעתי שאני רוצה להיות אמן. לא הקשבתי לאיש".

     

    הבחירה הזו הקשתה מאוד על הקשר בין מישל לאביו, שקיווה לראות את בנו מצליח במסלול אותו הוא נטש בעצמו. "בשירות הצבאי שלו בחיל האוויר הצרפתי הייתה טמונה עבורו יוקרה רבה", מספר מישל. "אחרי התיכון הוא רצה להיות או מהנדס או טייס קרבי. הוא קיבל מלגה ללימודי הנדסה, אך החליט להיות טייס. הוא כל כך שמח, כשהחלטתי להיות מהנדס, ופתאום החלטתי לעזוב את הכל. הוא חשב, שאני עושה זאת נגדו.

     

     (צילום: מתן אשכנזי) (צילום: מתן אשכנזי)
    (צילום: מתן אשכנזי)

    "לקח לו הרבה שנים להבין שיש לי משהו חשוב לעשות בחיים ולהסכים עם כך, שבחרתי בדרך שונה מאוד מדרכו. הוא בנה את עצמו מכלום. היה חסר כל ביטחון בחייו. לי היה ביטחון והחלטתי להיות אומן. בשנת חייו האחרונה התפייסנו. הוא היה מאוד גאה בי".

     

    האיש הכי פחדן בעולם

    פלטניק מעיד על עצמו, שהוא "האדם הכי פחדן בעולם". דווקא הפחדים הממלאים אותו דחפו אותו לעשות דברים קיצוניים ביותר - מעיסוק בענפי ספורט אתגריים ועד למעברים למקצועות ולמקומות חדשים. כך גם המעבר לברלין בחודשים האחרונים. "אם יש משהו לא פתור אני מנסה לפתור אותו", מחייך פלטניק. "ייתכן שיש לי פה, בברלין, משהו לסגור ולהבין. זה שאני כאן אינו מקרי. אני רוצה לפגוש את בני הדור השני, לדבר איתם ולראות אותם כבני אדם. לראות את האנשים, שמסתתרים מאחורי הסטריאוטיפ של הגרמני הנאצי.

     

    "כשאני אומר, שצריך להחזיר לאחר מבט, אני שואל את עצמי, האם אני עצמי מסוגל לזה. זה עוד לא ברור לי. יש משהו מאוד אקטיביסטי בברלין. לחברה כאן יש הרבה מאוד רבדים, היא בנוייה מסוגים שונים של אוטונומיה. אני רוצה לדעת איך הם מאורגנים. מה הסודות שיש בעיר הזו.

     

    "כשאני בישראל אני עסוק עם הרבה דברים ואנשים. אני צריך להתנתק קצת ולעבוד על

     הרעיונות שמסתובבים לי בראש. לעבודות הקודמות שלי היה קשר לחברה הישראלית, ליהדות, לחילוניות. יש הרבה נושאים חברתיים, שמעניינים אותי. אמנם גדלתי בצרפת, אך בישראל פגשתי את הפער בין העולם החילוני לדת ואת אי הקבלה בין שני העולמות הללו. זה היה לי חדש - הפחד של החילוניים מהדתיים, שהולכים להגיד להם מה לעשות והדתיים שחוששים לאבד את עצמם מול החילוניים. אני חילוני, אבל הלכתי ללמוד בבני ברק כדי להתקרב ולהבין מי הם ומה הם רוצים.

     

    "אלו נושאים שמאוד מעניינים אותי. כמו גם נושא המיניות, סירוס הגבריות, הפמיניזם. מה זה להיות גבר או אישה. איך נעשים לגבר או אישה. האישה התפתחה מאוד בעשרות השנים האחרונות ומצאה את עצמה. לגבר יש המון מה לעשות כדי להגדיר את עצמו. אלו השאלות שמעניינות אותי, ואני חושב שברלין היא מקום טוב לעבוד עליהן".

     

    התערוכה "בעקבות" של מישל פלטניק מוצגת במוזיאון הפתוח לצילום בגן התעשייה תל חי.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים