שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    לפרוץ דרך בלי להיזרק מהמחנה
    קמפיין "לא נבחרות לא בוחרות" הצליח להזיז משהו. אבל בתוך תוכי אני עדיין מחכה לאהדה של אחיי החרדים ועוד יותר של אחיותיי החרדיות

    כשעוררנו מחדש את קמפיין "לא נבחרות לא בוחרות", סימנו לנו נקודות הצלחה נאיביות שתוך יומיים בערך כבר עברנו אותן. מאז צברנו עוד ועוד נקודות הצלחה, החל מהחזקת נושא על סדר היום הישראלי התזזיתי, ועד לשחיקה איטית ויסודית של התנגדויות בלב לבו של המגזר החרדי.

     

    עוד בערוץ הדעות של ynet

    משבר הדיור כמדיניות / רפאל דיין

    אין בעל בית / יובל אלבשן

     

    לא מכבר נאלץ חבר הכנסת משה גפני להתייחס (שוב) לנושא, שהיה בטוח שיימוג לאיטו ויתאדה, אם לא ימוגר ויכלה, ואמר לעיתונאית החרדית שיפי חריטן שאם תשיג 40 אלף חתימות יפנה לה את כיסאו. אז נכון שגפני כבר אמר פעם, שאם ישמע על אישה אחת שרוצה בתפקידו הוא יפנה לה את מקומו, והוא לא ממש עשה את שהבטיח, ולמרות זאת, באמירה הנוכחית אני רואה הטמעה מוחלטת של מסרי הקמפיין. לראשונה מדבר חבר כנסת חרדי לא במונחים של איסור והיתר, שהרי 40 אל חתימות לא יתירו לאכול חמץ בפסח מן הסתם, אלא במושגי היצע וביקוש. המושגים שעומדים מאחורי הרציונל "לא נבחרות לא בוחרות". המשימה הושלמה ובהצלחה.

     

    כי יש לנו עתיד משותף. רוצים לשבור את מחסום הקול?    (שחרית - יוצרים שותפות חברתית חדשה. קונספט: יעל גולן, אופיר רייכמן. בימוי: אור רון. הפקה ועריכה: Soda)

    כי יש לנו עתיד משותף. רוצים לשבור את מחסום הקול?    (שחרית - יוצרים שותפות חברתית חדשה. קונספט: יעל גולן, אופיר רייכמן. בימוי: אור רון. הפקה ועריכה: Soda)

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

    סרטון שחרית - יוצרים שותפות חברתית חדשה. קונספט: יעל גולן, אופיר רייכמן. בימוי: אור רון. הפקה ועריכה: Soda הפקות
     

    גם העובדה שלאחרונה אני שומעת הרבה יותר את השאלה "למה את צריכה את זה?", מאשר את השאלה "האם תהיה חברת כנסת חרדית?" או אפילו "מתי תהיה חברת כנסת חרדית?" - היא בעיניי הצלחה גדולה. למרבה האירוניה, הרבה יותר קל לי לענות על השאלה "האם תהיה חברת כנסת חרדית" - כן!, ואפילו "מתי תהיה חברת כנסת חרדית?" - מקסימום חמש שנים, והדגש הוא על חברת כנסת חרדית במפלגה חרדית, מאשר על השאלה "למה את צריכה את זה?".

     

    חוליה בשרשרת

    כשיצאתי בשבוע שעבר קרוב לחצות לקור הירושלמי, לאחר חוג בית מצומצם ומחתרתי, מלמלתי לעצמי את השאלה הזו שוב ושוב. האנרגיה האדירה שהייתה שם באולם שכחה, פרץ האנדרנלין שהוליד הוויכוח הנוקב והסוער נותר מאחוריי, ואני נשארתי עייפה ומרוטה, צועדת לבדי ברחוב ירושלמי חשוך ולא מוכר. מאז שיצא הקמפיין לאור וקיבל חשיפה בפריים טיים טלוויזיוני, האשימו אותי ברדיפת כבוד, פרסום, כוח ותהילה, ואני, כל מה שרציתי באותו רגע היה קצת כוח לנהוג רמת גן.

     

    "תחנות הדלק" שלי היו בין היתר פנייה שקיבלתי מבת דודה של סבתא בלה ז"ל שחיזקה את ידי וראתה בי המשך לנשים החזקות במשפחת מובשוביץ, משפחת רבנים מפוארת שהגיעה מרוסיה לישראל. "את לא חריגה", ניחמה אותי, "אלא חוליה בשרשרת הדורות שכונתה דה גולדע קייט - שרשרת הזהב". היו גם הדברים של הגבאי הישיש מבית הכנסת שכשראה אותי מדביקה פשקווילים באמצע הלילה הזכרתי לו דווקא את סבתא ריבקה "הלביאה" מהצד השני. הוא הכיר אותה עוד כנערה בעיירה באזור המרמורש ברומניה, אוד מוצל מאש אחרי אושוויץ, נלחמת על שיבה לחיים בשבדיה, ונאבקת על בית דווקא בישראל כדי לגדל דור חדש ברוח ישראל סבא.

     

    הייתה גם שירה, האחיינית שלי שהמשפט התמים והמדויק שלה "את צודקת אסתי, זה לא פייר זה לא פייר שיש רק בנים בכנסת ולא בנות. זה לא פייר שאנחנו יכולות רק להצביע אבל לא מרשים לנו להיכנס" הפך למוטיבציה הגדולה ביותר שלי שתהיה שם אישה חרדית במפלגה חרדית כששירה תלך לקלפי. והיה גם איתי, חבר של הנכד שלי, ילד חרדי בן 10 וחצי שהזדעזע עמוקות מהמילים "שבי בלול" שסוננו לעברי.

     

    המשותף לכל הקולות האלו שהם אמיתיים, שהם לא חלק מ"השטאנץ" החרדי הקלאסי שמחייב לחבוט בחברותיי ובי על מנת להישאר קול מיינסטרימי חרדי לגיטימי. הם כבר עברו את הגיל שאכפת להם "ממה יגידו" או שטרם הגיעו אליו, והם הקולות שנותנים מענה לכמיהה הכי גדולה שלי - ההכרה שאני חרדית, ששורשיי נטועים עמוק במגזר, שהערכים של תורה, תפילה, דרך ארץ, גמילות חסד, וקידוש ה' הם נר לרגליי ומשאת נפשי האחת היא להיטיב עם אחיי ועם אחיותיי.

     

    מהי הדרך?

    אומרים לי כל הזמן "כן, אבל זו לא הדרך". מהי הדרך? על כך אני לא מקבלת תשובה, אז לאחר שבועות ארוכים של סלילת דרך ברור לי שהסתגרות והתבצרות בעמדות, תוך הפרחת סיסמאות שלא לומר קלישות הן לא הדרך. בטח לא סיסמאות שמסכסכות, מסיתות ומסיטות מהעיקר, וזורקות אותי מחוץ למחנה במקום לנסות לענות לי.

     

    הקולות שהזכרתי לוחשים לי שזה לא חייב להיות משחק סכום אפס ושאני יכולה לחיות בשלום עם הזהות המורכבת שלי. שאני לא צריכה לוותר על מי שאני - אישה חרדית שדואגת לנשים חרדיות כדי להשתייך לעולם החרדי. אני מחכה לשמוע קולות נוספים בבחינת "קול צופייך נשאו קול יחדיו", אוספת כל קול, כל משפט מחזק, כל אמירה מנחמת. מקשיבה לקול שנזף באסתר "ומי יודע אם לעת הזאת הגעת למלכות" ויוצאת מהיכל השן הנוח שלי לשנות את החברה שלי בשביל האחות שלי, בשביל האחיינית שלי, בשביל הנכדה שלי.

     

    אותי יתקשו "להושיב בלול" אבל אני כואבת את האמירה הזו שנאמרה לי וכוונה לאחיותיי, הנשים החרדיות באשר הן. וכן, אם רק אוכל, אני צריכה לעשות מה שביכולתי כדי להציב חברת כנסת חרדית במפלגה חרדית, שתעקור מן השורש את היחס המזלזל לנשים ותהפוך לסמל של ניראות בחברה שאישה בה היא סמל לשקיפות.

     

    מקשיבה לקולה של שרה שנירר (הסופרת ומייסדת רשת "בית יעקב" לחינוך חרדי לבנות), שיום הזיכרון שלה מצוין השנה ביום הבחירות, שציטטו מורותיי בשמה "בית אלוקים נהלך ברגש" - ברוח בגשם ובשלג. למרות הרוח המצליפה על הפנים, למרות הגשם הניתך ברעש ארצה, למרות השלג שמהווה מחסום בלתי עביר - אשבור גם אני, כמוה, את מחסום הקול.

     

    הכותבת היא עמיתת מחקר בשחרית וממובילות הקמפיין "לא נבחרות לא בוחרות"

     

    גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים