שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    "ההיסטוריה של המחר": ימי המוות האחרונים
    איך ייראה העתיד שלנו - האם נחיה לנצח, האם הרובוטים יעצבו את סביבתנו ואת תרבותנו, ולאן נגיע עם כל החידושים וההמצאות - למחר טוב יותר או לעתיד שחור ואפל? קראו פרק מתוך הספר "ההיסטוריה‭ ‬של‭ ‬המחר" מאת יובל נח הררי, אותו ניתן לקרוא גם באתר "עברית"

    אחרי שהאדם השתלט על כדור הארץ, הוא הציב לעצמו שלושה יעדים חדשים: לחיות לנצח, להיות מאושר, ולשדרג את עצמו לדרגת אל. לשם מכוונת האנושות את מאמציה יום יום, שעה שעה, במעבדות, במכוני מחקר, בשווקים, ובפסי הייצור.

     

    זה התהליך החשוב ביותר שהאנושות עוברת בעת הזו. הוא מעצב לא רק את עתיד העולם, אלא גם את היומיום של כל אחד ואחת מאתנו.

    "ההיסטוריה‭ ‬של‭ ‬המחר", האנושות עוברת עיצוב מחדש ()
    "ההיסטוריה‭ ‬של‭ ‬המחר", האנושות עוברת עיצוב מחדש

     

    לקריאת הפרק בגרסא הדיגיטלית היכנסו לכאן!

     

    פרק ראשון - ימיו האחרונים של המוות

     

    כל הסימנים מעידים על כך שבמאה ה־21 יצא האדם לחפש לעצמו חיי נצח ונעורי נצח. המאבק נגד הזיקנה והמוות הוא המשך ישיר של המאבק המסורתי נגד הרעב והמחלות, וביטוי לערך העליון של התרבות האנושית בימינו: ערך חיי האדם. בכל מקום מזכירים לנו ללא הרף שחיי אדם הם הדבר המקודש ביותר בעולם. כך אומרים המורים בבתי הספר, הכתבים באולפני הטלוויזיה, הפוליטיקאים בבתי המחוקקים, ועורכי הדין בבתי המשפט. כך חוזרים ומזכירים לנו גם הסופרים והמשוררים, במאי הקולנוע והציירים, הפסלים והמלחינים.

     

    בנאומו בטקס קבלת פרס נובל לשלום ב-1994, אמר יצחק רבין ש"כשם שאין שתי טביעות אצבע זהות בעולם, כך גם אין שני בני אדם זהים, ולכל ארץ יש החוקים והתרבות שלה, המסורות והמנהיגים שלה. אולם ישנו מסר אוניברסלי אחד שיכול לחבוק עולם ומלואו, עיקרון אחד שיכול להיות משותף למשטרים שונים, לגזעים שאינם דומים, לתרבויות זרות אחת לרעותה - קדושת החיים."

     

    רבין טען שכמעט כל המשטרים שלא בנו את תפיסת עולמם מסביב לקדושת החיים, קרסו. אי לכך, המשיך רבין את דבריו, "גם בצבא ההגנה לישראל, שבו הייתה לי הזכות לשרת, תמיד ראינו את קדושת החיים כערך עליון." אז ציטט רבין מהקוד האתי של צה"ל, אשר לפיו, "מתוך הכרה בחשיבותם העליונה, ישמור החייל על חיי האדם בכל דרך אפשרית ויסכן את עצמו או את זולתו, רק במידה ההכרחית לביצוע משימתו. קדושת החיים בעיני חיילי צה"ל תבוא לידי ביטוי בכל מעשיהם."

     

    רבין הוסיף ואמר ש"ישנה רק דרך יסודית אחת לקדש את חיי האדם: להשכין שלום אמת בעולם." אבל זה לא לגמרי נכון. הרי גם כשיש שלום אנשים ממשיכים למות. תרבות שהערך העליון שלה הוא ערך החיים מחויבת לצאת למלחמת חורמה נגד המוות על כל מופעיו, ולא רק נגד מוות במלחמה.

     

    במשך רוב ההיסטוריה, הדתות והאידיאולוגיות של המין האנושי לא קידשו את החיים. הן קידשו משהו שנמצא מעל, או מתחת, או מעבר לחיים עלי אדמות, ולכן הפגינו סובלנות כלפי המוות. חלקן אפילו די אהבו את המוות. הן גזרו את משמעות החיים עלי אדמות ממה שיקרה לאדם אחרי מותו, ולכן המוות היה נדבך הכרחי וחיובי בתפיסת עולמן. הן תפסו את המוות כצו אלוהי שאין לחמוק ממנו, וראו ברגע המוות רגע קדוש ובעל משמעות מרחיקת לכת.

     

    כשהמוות עמד בפתח, זה היה הזמן לקרוא לכוהנים, לרבנים ולכמרים, העת לעשות חשבון נפש, להבין מי אני ומה אני, ומה מקומי ביקום. נסו רגע לדמיין את האסלאם או את הנצרות בעולם ללא מוות. זה בלתי־אפשרי. בלי מוות, אין חיים שאחרי המוות, אין גן עדן וגיהינום, אין שכר ועונש.

     

    המדע המודרני והתרבות המודרנית אימצו גישה שונה לגמרי. עבורם המוות אינו גורלו הבלתי־נמנע של האדם, ואינו מקור המשמעות לחיים עלי אדמות,

    אלא בסך הכול בעיה טכנית מצערת, שאפשר וצריך להתגבר עליה. איך בדיוק מת אדם? אגדות ימי הביניים תיארו את המוות בצורה ציורית להפליא. אדם חי לו את חייו, טרוד בעניין זה או אחר, כשלפתע מופיע למולו מלאך המוות עטוי ברדס שחור ארוך, ידו האחת אוחזת בחרמש, ובידו השנייה הוא טופח על כתפו של האדם ואומר לו "בוא!" והאדם אומר: "לא, חכה רגע, תן לי עוד צ'אנס!" ומלאך המוות חוזר ואומר: "בוא! עכשיו!"

     

    ובכן, האמת היא שלא ככה מתים בני אדם. בני אדם לא מתים כי מופיע מלאך בגלימה שחורה וטופח על כתפם. הם גם לא מתים כי כך רצה האל, או כי כך גזר הגורל. בני אדם תמיד מתים מסיבה טכנית כלשהי. הלב מפסיק לפעום. או שהעורק הראשי נסתם וחמצן לא מגיע למוח. או שתאי סרטן משתלטים על הכבד. או שחיידקים אלימים מתפשטים בריאות.

     

    ומה עומד מאחורי סיבות טכניות אלו? סיבות טכניות אחרות. העורק הראשי נסתם כי הצטברו שם שומנים. תאי הסרטן התרבו כי מוטציה גנטית קטנה שינתה את הוראות ההפעלה של התאים. חיידקים הגיעו לריאות כי מישהו התעטש עלי באוטובוס. זה הכול רק בעיות טכניות.

     

    ולכל בעיה טכנית - יש פתרון טכני. אם יש גידול סרטני, אפשר להרוג את התאים הסרטניים בעזרת הקרנות או רובוטים זעירים. אם חיידקים מסוכנים מתרבים בריאות, אפשר לחסל אותם עם אנטיביוטיקה. אם הלב הפסיק לפעום, אפשר להמריץ אותו עם תרופות ומכות חשמל, או במידת הצורך - להשתיל לב חלופי. נכון, לעיתים הפתרון הטכני עדיין אינו ידוע לנו. אבל בשביל זה אנו עסוקים ללא הרף במחקר מדעי שמשימתו להבין יותר לעומק את מחלת הסרטן, את פעילותם של החיידקים, ואת הקוד הגנטי - ולהמציא דרכי טיפול חדשות. כל הבעיות ניתנות לפתרון - אם רק נגלה את הידע הדרוש.

     

    גם אנשים מן השורה, שאינם עוסקים במחקר מדעי ואינם עוקבים בדריכות אחרי התקדמות המלחמה במוות, התרגלו לחשוב עליו כבעיה טכנית בלבד. כשאדם הולך לרופא ושואל "דוקטור, מה יש לי?", הדוקטור ישיב משהו בנוסח, "יש לך שפעת," או "יש לך שחפת," "יש לך סרטן," "יש לך אלצהיימר." הוא אף פעם לא יאמר: "יש לך מוות." וכולנו סבורים ששפעת, שחפת, סרטן ואלצהיימר הם בעיות טכניות, שגם אם היום עדיין לא יודעים איך לפתור אותן, ברור שבתיאוריה יש להן איזשהו פתרון. איזושהי תרופה שעוד לא גילינו. איזשהו מכשיר שעוד לא המצאנו. איזשהו הליך שעוד לא חשבנו עליו.

     

    אפילו כשאנשים מתים באסון טבע, בתאונת דרכים, או במלחמה, זה נתפס ככישלון טכני שאפשר וצריך היה למנוע. לו אימצה הממשלה מדיניות אחרת, לו ביצעה העירייה את תפקידה כהלכה, לו קיבל המפקד החלטה נבונה יותר, המוות היה נמנע. כפי שהסביר יצחק רבין באותו נאום: "בתי קברות צבאיים בכל פינה בעולם הם עדות אילמת לכישלונם של מנהיגים." במקרים רבים, מוות הופך באופן אוטומטי עילה לתביעה משפטית או להקמת ועדת חקירה. "איך יכול להיות שהם מתו?! מישהו בוודאי עשה טעות איפשהו."

     

    הגישה הזאת מניבה תוצאות נפלאות עבור אנשים רבים, אשר זוכים לחיים ארוכים ובריאים יותר מאשר אי־פעם בעבר. אבל יש לה גם כמה השלכות נעימות פחות. אחת ההשלכות האלה נוגעת למשמעות המוות. הרי בינתיים אנחנו בכל זאת מתים, אבל המוות כבר איבד את משמעותו הדתית, ולכן לאף אחד לא ברור מה בדיוק לעשות איתו. בצר להם, אנשים פונים לרופאים.

     

    אבל מבחינת הרופאים, המוות הוא רק בעיה טכנית, והדבר היחיד שהם יודעים לעשות זה להמשיך להילחם במוות. ולכן, גם כשכבר ברור לכל מומחה ולכל הדיוט שלסבתא, או לאמא או לי עצמי "יש מוות" - ולא רק סרטן - ממשיכים להילחם. לא כי מישהו באמת מצפה לנצֵחַ, אלא כי לאף אחד אין משהו טוב יותר לעשות. המלחמה במוות מסיחה את דעתנו מהלא נודע, ונותנת לנו תחושה של שליטה במתרחש והרגשה שאנחנו "עושים משהו".

     

    וגם לו הסכמנו שישנם מצבים שעדיף להפסיק את המלחמה במוות, אף אחד לא רוצה להיות התבוסתן שאומר, "זהו, זה אבוד." אף רופא לא יקבל על עצמו את הסיכון המקצועי הכרוך בכך. והרי תמיד אפשר להאריך קצת את החיים: עוד חודש, עוד שבוע, עוד יום. אף אדם שעומד לצד מיטתו של הורה גוסס אינו רוצה להיות זה שיחרוץ את דינם של האב או האם למיתה בכך שיורה לנתק אותם ממכשירי ההחייאה. הם נתנו לו חיים אז הוא ייקח מהם את החיים?

     

    שהרופאים יחליטו. הוא יעשה מה שהרופאים יגידו. ומה עם האיש הגוסס עצמו? לרוע המזל, הרבה פעמים חושיו כבר לא איתו כשמגיע רגע האמת. הוא כבר מחובר למכונות בארץ הערפל הסמיך. ולכן המלחמה נמשכת, כי אין לאף אחד הסמכות להיכנע.

     

    כמו בכל מלחמה, הקורבנות בינתיים נערמים בצדי הדרך, אבל כמו בהרבה מלחמות, הדבקות במטרה עשויה להשתלם בסופו של דבר. האמת היא שהמוות חוטף מהלומה אחר מהלומה, ויש כבר מי שתופרים חליפות עבור תמונת הניצחון. עד לפני זמן קצר, המדענים העדיפו להנמיך ציפיות. הם הסבירו שכל מה שהם עושים זה להביס את השחפת ואת הסרטן - לא את המוות.

     

    גם היום מרבית המדענים והרופאים מסתייגים מהרעיון של חיי נצח, וטוענים שהם עסוקים רק בפתרון בעיות טכניות נקודתיות. אבל כשמצרפים את כל הנקודות יחד, קשה לא לראות את התמונה הגדולה. מוות וזִקנה נגרמים תמיד מבעיות טכניות נקודתיות, ואין אף נקודה שהמדענים והרופאים יעצרו בה ויגידו - "עד כאן ולא צעד אחד נוסף.

     

    התגברנו על השחפת והסרטן, אבל לגבי אלצהיימר אנחנו לא הולכים לנקוף אצבע. מזה אנשים יכולים להמשיך למות." הרי הזכות לחיים אינה מוגבלת בזמן. במגילת זכויות האדם לא כתוב "לכל אדם יש זכות לחיים עד גיל 90." כתוב שם שלכל אדם יש זכות לחיים, נקודה. והזכות הזו לעולם אינה פוקעת.

     

    לכן יש כיום יותר ויותר מדענים שמדברים בכנות ובגילוי לב מלא, ואומרים "כן, פרויקט הדגל של המדע המודרני הוא להביס את המוות, להעניק לבני אדם חיי נצח ונעורי נצח!" חוקר הזִקנה אובריי דה גריי, והמדען ריי קורצווייל, שזכה ב־1999 במדליה הלאומית האמריקאית לטכנולוגיה ולחדשנות, הם הדוברים המפורסמים והבוטים ביותר של כיוון המחשבה הזה.

     

    ב-2012 קיבל קורצווייל תפקיד ניהולי בכיר בחברת גוגל, ושנה לאחר מכן הקימה גוגל חברת בת בשם קליקו, ששמה לה למטרה "לפתור את בעיית הזִקנה והמוות".19 פיטר ת'יל (Thiel), מייסד פייפאל, התוודה לאחרונה בריאיון חושפני שהיעד שלו הוא לחיות לנצח.

     

    "ישנן שלוש גישות למוות," הסביר ת'יל. "אתה יכול לקבל אותו, להתכחש אליו, או להילחם בו. החברה האנושית נשלטת בידי אנשים שמקבלים את המוות או מתכחשים לו. אני מעדיף להילחם בו." כדאי להתייחס להצהרה הזו ברצינות. הונו העצמי של ת'יל מוערך ב־2.2 מיליארד דולר, והוא נחשב לאחד היזמים המשפיעים ביותר בעמק הסיליקון.20

     

    ההתקדמות המהירה בתחומים כגון הנדסה גנטית, טיפולים רגנרטיביים, איברים ביוניים, וננו־רובוטיקה מביאה עתידנים רבים לנבא שהניצחון על המוות יושג בתוך דורות ספורים. יש הנוקבים בתאריך 2200, אחרים אומרים שהניצחון יושג עד שנת 2100. קורצווייל ודה גריי אופטימיים עוד יותר, וטוענים שמי שיהיה בחיים בשנת 2050, ויהיה לו גוף במצב טוב וחשבון בנק במצב מצוין (כדי לממן את הטיפולים החדשניים), עשוי לחיות עד אין קץ.

     

    זה לא שבשנת 2050 ימציאו תרופה שלוקחים אותה פעם אחת - וחיים עד גיל מיליון. ממילא יהיה קשה למצוא בני אדם שרוצים ברצינות להגיע לגיל הזה. אבל כל אדם כמעט ישיב בחיוב אם ישאלו אותו, "תרצה לחיות עוד עשר שנים בבריאות טובה?" וכשתחלופנה עשר השנים, והוא יישאל שנית, הוא שוב יהנהן בראשו. כן, הוא רוצה עוד עשור. מה שיקרה, לטענתם של קורצווייל ודה גריי, זה שכל עשר שנים ייכנס האדם למרפאה ויעבור טיפול עשרת־אלפים, אשר לא רק יעצור מחלות וניוונים, אלא גם ישקם ויצמיח איברים פגועים, ואפילו ישדרג ידיים, עיניים ומוחות לדור הבא של איברים.

     

    עד הטיפול שאחריו, הרופאים כבר ימציאו שלל תרופות, שדרוגים ושכלולים חדשים, שעשר שנים קודם לכן עוד נִדמו כמדע בדיוני. וכך נתחמק מהמוות, עשור אחד בכל פעם. אם קורצווייל ודה גריי צודקים, אזי ייתכן שכבר היום מסתובבים בינינו אנשים שיחיו ללא תאריך תפוגה.

     

    הם לא יהיו ממש בני אלמוות. בניגוד לאלוהים, אנשי העתיד מועדים לקפח את חייהם במלחמה או בתאונה, אבל בניגוד אלינו, לא יהיה גבול חד־משמעי לתוחלת החיים שלהם. כל עוד שום פצצה לא תרסק אותם ואף אוטובוס לא ידרוס אותם, הם יוכלו לחיות עד בלי די.

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: איליה מלניקוב
    יובל הררי. ההיסטוריה של המחר
    צילום: איליה מלניקוב
    7 לילות
    מומלצים