שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    מחברת מילים: כותבת את תפקיד חייה

    "יש בכתיבה משהו שדן אותך לחיים נטולי גוף, את יושבת שעות מול המקלדת תוך הזנחה עצמית חמורה וזלילה מכל הבא ליד, כשהמחשבות הופכות למילים" - שהרה בלאו כותבת על כתיבה. מיוחד ליום האישה

     

    1.

    זה היה קיץ ארוך וקשה. היה חם, מלאו לי ארבעים, ובתוכי רבץ חלום בן עשרים שנה. הוא היה תחוב כל כך עמוק, שכמעט ושכחתי ממנו, אבל כשהתחלתי בכתיבת הרומן שתכננתי, על סיפור האהבה האלים בין יעל לסיסרא, קרה שם משהו משונה. הדמויות התחילן לפטפט עצמן לדעת, בטון שלא היה נראה לי ספרותי מספיק. לקח לי קצת זמן להבין שזה כלל אינו רומן, זהו מונולוג, והוא אינו אמור להיכתב, אלא להיאמר על במה.

     

    וזה היה הרגע שחלום המרופט והנשכח ההוא מתחילת שנות העשרים שלי, זקף ראשו והודיע: שהרה, את הולכת לעלות על במה. את הולכת להיות שחקנית.

     

    2.

    יש בכתיבה משהו שדן אותך לחיים נטולי גוף, את יושבת שעות מול המקלדת, במקרה שלי, תוך הזנחה עצמית חמורה וזלילה מכל הבא ליד (וכמה שבא ליד, אוהו!) מחשבות הופכות למילים, את הופכת למוח חושב וידיים מקישות. וזהו. הקיום הגופני שלך נמחק לשנתיים שלוש של כתיבת רומן.

     

    אבל בקיץ ההוא, משהו בי התקומם. הגוף דרש את חלקו בתהליך היצירה, הוא פרץ ממני כמו דיבוק: דמות הסופרת שבורת הלב, שמנסה לגאול עצמה דרך כתיבת סיפור יעל וסיסרא, אבל היא כל כך שבויה בכבלי האהבה האובססיבית שלה, עד שאינה יכולה לעשות דבר, מלבד לנעוץ יתד בראשו.

     

    לרגע או שתיים עוד תהיתי מי תהיה השחקנית שתבצע את המחזה הזה, (שקר: לא עלה על דעתי לתת את דמות הסופרת, לאף שחקנית אחרת) אבל לפני עוד עמדה משוכה לא פשוטה, אודישן בפני ועדת פסטיבל "מרכז הבמה", אליו רציתי להתקבל.

     

    שהרה בלאו (צילום: איריס נשר) (צילום: איריס נשר)
    שהרה בלאו(צילום: איריס נשר)
     

    3.

    האודישן מתקיים באולם ז'ראר בכאר בירושלים, את מגיעה לשם עם הבימאית והמנטורית שלך, עמנואלה עמיחי. מעטה הביטחון שלך מתפוגג כשאת נתקלת בלהק השחקניות הצעירות וארוכות הרגליים שממתין בכניסה. את פוגשת שם מכר ותיק שתוהה אם את אחת מוועדת הבוחנים. את מסבירה לו שאת בתור לאודישן, כמו כולם. המבט שעל פניו אינו מעודד. כשמגיע תורך, את מגלה שאחד מחברי הוועדה הוא סופר, קולגה. הוא מקבל פניך בשמחה, אומר שקרא את המחזה ותוהה היכן היא השחקנית, את אומרת לו "אני השחקנית", ושוב המבט הזה.

     

    4.

    אבל התקבלת, השם שבחרת למחזה הוא "ותכתוב", ואת פוצחת בתהליך חזרות שמתברר כשונה לגמרי מתהליך הכתיבה. יש דברים שאולי קל היה לך לכתוב במחשכים, אבל פתאום את אמורה לומר אותם בקול רם מול קהל בוחן, סקרני, אולי אפילו עוין.

     

    "לכתוב ספר, זה כמו לזרוק רימון ולברוח", אומרת הדמות שלך במחזה, "את יכולה לכתוב את הדברים האפלים והמבישים ביותר, אבל את לא תהיי במקום כשהקורא יחשף אליהם", בנקודה הזו, את מישירה מבט אל הקהל ומתקרבת לעברו, "אבל עכשיו כולנו כאן, נכון? ואני רואה אתכם, אני רואה את ההבעות, שומעת את הכחכוחים, את הגוף הזז באי נוחות.."

     

    הודות לאלוהי התאורה, איני רואה באמת את האנשים בקהל. הפנסים פשוט מסנוורים מדי. בהצגת הבכורה, עשיתי טעות של טירונית והצצתי מאחורי הקלעים בקהל הנכנס. לאימתי, זיהיתי שם בן זוג לשעבר, שלא ראיתי שנים ארוכות. עכשיו, לכי תתפרקדי שם מולו על הרצפה, בסצנת הפתיחה.

     

    5.

    אבל זה בדיוק מה שאת עושה. את הרימון שמתפוצץ על הבמה. נכון, הפנסים מסנוורים, החוט של המקרופון מציק לך,

    את מבינה פתאום שהכסא הקטן רחוק מדי, וכשתעלי על השולחן בסצנת הסיום, הוא ירעד כעומד להתמוטט ויפחיד אותך ואת הקהל, ועדיין, זו את שעומדת שם על הבמה, והיא כולה שלך, בדיוק כמו שכתבת אותה לעצמך, אז בקיץ הארוך והקשה ההוא.

     

    מסך יורד. חושך. מחיאות כפיים. קידה. (אחר כך הבימאית תאמר: "אני צריכה ללמד אותך איך משתחווים כמו בן אדם")

     

    "כשאני כותבת, אני הורגת את מי שאני אוהבת". הסופרת שהרה בלאו מעלה  מחזה המביא את סיפורה של סופרת המנסה להתגבר על ליבה השבור, תוך שהיא מתאמצת לסיים את הספר שעליו היא עובדת: עיבוד מחודש לסיפור יעל וסיסרא. במהלכו של לילה מסוייט אחד, היא מגלה שבסופו של דבר יתכן ואין כל הבדל בין החיים עצמם לבין היצירה. היצירה הבימתית, הינה יצירה משותפת לשהרה בלאו ולבימאית עמנואלה עמיחי.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: איריס נשר
    שהרה בלאו
    צילום: איריס נשר
    לאתר ההטבות
    מומלצים