פינוקיו, חכה לי

בוקר טוב עולם/מה שלום כולם/אני יורד מן החוטים/אני כבר ילד אמיתי כמו כל הילדים
אלה השורות שפתחו את החיים של הילדים המשועממים בשנות השמונים. כל בוקר נדלקה הטלוויזיה היחידה בבית עם הערוץ היחידי בבית ובו הסדרה היחידה בבית. פינוקיו בגרסה היפנית קישט את הבקרים הנמתחים של החופש הגדול, וניהל מלחמה עיקשת עם "הלב". שני הגיבורים הכי עצובים שיש, אחד מחפש את סבא והשני את אמא, ושניהם מתפשטים כוירוס על הילדות, מאילת דרך רמת גן ועד קרית שמונה. אני תוהה אם אותו בחור שרכש את הסדרה ידע שהוא עומד לשנות את נפשם הרכה של הצופים, לזרוע טראומות חדשות וליצור שפה בה המילה 'בלה' הוא לא עוד סתם שם.

פינוקיו – הסיפור שלא נגמר

בתחילת יולי עוד שררה אופטימיות אך לאט לאט נראה שזה לא עומד להיגמר. באינספור הפעמים שהסדרה הוקרנה ספק אם מישהו הגיע לפרק האחרון. הוא תמיד הונח בתחילת ספטמבר, שעה שהלימודים כבר החלו. למי היה זמן להמשיך ועקוב אחר בובת עץ? פינוקיו לעולם יישאר עבורנו כסיפור ללא פתרון וללא סוף, ואין קללה איומה מסיפור לא חתום, מילד שלנצח יסתובב בעולם ולא יהיה אמיתי. אפילו לא לרגע. אז למה כל כך אהבנו אותו? סבתי, מהצד ששייך ליבשת האיומה יותר, עברה פעם במקרה ליד הטלוויזיה ואמרה שהוא מזכיר לה מישהו, אולי את אחיה הקטן בימים בהם למד ב'חדר'. פינוקיו נראה כיהודי גלותי יותר מאשר תייר יפני. לא רק בגלל שהוא שונה. לא רק בגלל האף. לא רק בגלל שאביו הוא נגר (ישו היה קודם כל יהודי). הוא אירופאי שמגיע לארץ חדשה, חמה ועייפה ולא מוצא את הידיים והרגליים. כל מה שהוא רוצה הוא להפוך שרירי ולעבוד את האדמה. יהודי אולי כן, אך פינוקיו, בחור תמים שמאמין לכולם, הוא הכי לא ישראלי שיכול להיות.
ולמרות זאת חולשותיו השתלטו על המדינה, החל מהגיל הרך וכלה בצבא, למרות שמקורו במוחם הקודח של חבורת יפנים. טאטסו יושידה, שגדל ללא אם ועם אב שרוב הזמן שהה הרחק מהבית, הקים ב-62' את Tatsunoko ("סוס ים"), שאחראית בין השאר גם ל"דבורה מאיה". את יפן כמו גם את שאר העולם הם כבשו מאחר וריגשו את הילדים, ואולי כי היו הכי זולים בשוק.

פינוקיו – איזה סיוט

למרות שניסיתי לא הצלחתי לחבב את הילד עם הרגליים הדקיקות, השיער החלק והקול המעצבן. הוא היה בכיין ופחדן ויותר מדי הזכיר לי את עצמי. מרקו לפחות היה קצין לעתיד, אמיץ ונוגע ללב. גם שאר הדמויות בסדרה מזכירות את כל מי שלא אהבתי: בלה, שולמית, שמשון ויובב, ג'פטו וניקנור הם העתק מדויק של דיירי בניין אחד ברמת גן.
ואם לא די באלה אז כל פרק הוסיף פחד נוסף לחיים המפחידים ממילא: כשהוא מסתובב עם מקל של מטאטא בין עיניו נראה פינוקיו כמו חזיון של גבר חולני במיוחד. המפגש עם החלזון בבית הפיה, שהשאיר את פינוקיו לילה שלם מחוץ לבית, הפגישות עם שמשון ויובב, החשיכה בבטן הלוויתן, הם סחורה חלשה לעומת הרגע האיום מכולם בו הופך פינוקיו לחמור בלונה פארק המכושף: האוזניים צומחות, הופכות שעירות, הוא נוער והופ, נמכר לקרקס. לילות רבים אחר כך מיששו הילדים הרכים את אוזניהם מחשש שהפכו לאוזני חמור ובדקו במראה שהכל בסדר.

פינוקיו – שפר הופעתך!

פינוקיו המשיך ושדרג עצמו בצה"ל. מלבד אסופת הבדיחות הכי משומשות, "פינוקיו, חכה לי" הוא אחד המשפטים הנפוצים, ובאחד הבסיסים שביקרתי נכתב המשפט בטוש זוהר בין "חיילת, שפרי הופעתך" ו"ערב חנוכה. מדי א' חובה". אולי הוא שורד כי הוא החייל שלעולם נשאר שבת, ואולי בגלל שהחל את המגמה הכללית שמתפתחת לדרגת אמנות בצה"ל - לשקר כמה שאפשר ולכמה שיותר. ואם יש ספק בדבר כניסתו של פינוקיו להומור הלאומי הגיע נאור ציון ושילב אותו, את בלה ואת שולמית במופעי הסטנד-אפ שלו. הוא נוהג לדובב פרק מהסדרה, הופך אותו לוולגרי וחם ומוביל את "פינוקיו, חכה לי" לשיאים חדשים. כיום פינוקיו הוא אחד השמות הלוהטים בצ'ט, מתחם הגיוני לילדים לא אמיתיים. אחריו כרגיל, מדדה בלה היקרה. אז פינוקיו, אולי פעם אחת תחכה לה. בבקשה.

עוד על "אף ארוך, שקרים קטנים" בכתבות נוספות