למה לא אהבתי את "פינוקיו", וממי כדאי להיזהר

פינוקיו ילד, ופינוקיו משקר כמו ילד: שקרים מהירים שנועדו להציל אותו מכעס מועך ומעונש. פעילות הישרדותית סבירה בשביל מי שמסתובב מבוקר עד ערב בין ענקים, שרק מלהביט בהם נמתח לו הצוואר. עם כל שקר צומח אפו של פינוקיו המסכן בעוד כמה סנטימטרים, ואפשר לדמיין איך היינו נראים היום אילו הוטל עלינו עונש נורא כזה בילדות. "קיבלת שיעורי בית?" "לא". "נכון שאתה אוהב את אחותך?" "בטח". ואתה כבר לא כועס על אמא?" "בכלל לא". עם כל סיבוב של הראש האף שלנו היה נתקע בקיר, ובסופו של דבר היה צריך לתכנן את כל הערים מחדש שיתאימו לגזע ארוכי החוטם.
העונש החינוכי המוטל על פינוקיו, מחייב דיווח חירום ליצחק קדמן, והיום ברור לי לגמרי למה שנאתי את הספר הזה כילדה.
פינוקיו אולי שקרן, אבל להגנתו אפשר לומר שלפחות איננו מבולבל וצבוע. הוא יודע להבחין בין אמת לשקר, ואילו היה נשאל היה מודה גם ששיקר למען עצמו. פינוקיו אינו עוטף את השקרים שלו בנימוקים כמו "טובת הפציינט", "טובת המדינה" או "טובת הרעיון" כמו שעושים מידי יום אחרים, מבוגרים ממנו.

טיפוסים אסורים

אני חשדנית ביחס לכל תיאוריה המנסה לקבוע אם ובאילו נסיבות מותר לשקר – המציאות נוטה להיעשות מפלצתית כשמלבישים עליה כללים נוקשים מידי – אבל ברור לי שמסביב יש כמה גישות וטיפוסים שרצוי להישמר מהם.
- כדאי להישמר משקרנים כרוניים, כאלה שמתרוצצים ומשקרים לך על ימין ועל שמאל, לא מפחד רב, אלא רק כדי לא לחטוף עוד ביס.
- כדאי להישמר מאנשים שלא סתם מעמידים פנים, אלא גם מרמים את עצמם. מחליפי צבעים שבסחף הרגע כבר אינם יודעים להבחין בין אמת לזיוף ולשקר. אלה שלא זוכרים מה היה אתמול, שעובדים קשה בלהרשים את עצמם, ושמחליפים עמדות ורגשות כמו תחפושת. המשפט שטיפוס כזה לא ישמיע לעולם הוא "פה אני עומד ואיני יכול אחרת", כי ה"אני" שלו לא די יציב כדי לעמוד שתי דקות במקום אחד, ולכן הוא תמיד יכול אחרת.
- אנשים שטוענים כי הם משקרים לא מפחד, ולא לנוחותם האישים או לתועלתם, אלא תמיד אך ורק לטובת הזולת. הזולת החלש שהאמת ודאי תזיק לו. "לא גבירתי, אין לך מה לחשוב על צוואה, הבדיקות שלך נקיות". "מסכות האב"כ נותנות לכם, אזרחי ישראל, הגנה מושלמת". "בעלך, חביבתי, נשאר במשרד. תהיי נחמדה אליו כשיחזור". "אני בטוח שאמא שלך אוהבת אותך". יש בחיים מצבים שבהם אין מנוס מלשקר למישהו כדי למנוע ממנו פגיעה נוראה, אבל המצבים האלה נדירים בהרבה ממה שפוליטיקאים, רופאים ושאר שוחרי טובתנו אומרים.
- אנשי האמת בכל מחיר, כשאת המחיר משלם הזולת. פנדמנטליסטים קאנטיאניים שאם רוצח ידפוק על דלתם וישאל "הקורבן שלי כאן אצלך?" הם ישיבו לו בנימוס: "כן אדוני, עולים במדרגות, דלת שלישית משמאל". ושום יסורי מצפון לא יהיו להם אחר כך, כי הרי עשו את המעשה הנכון.
- אנשי ה"אמת ורק אמת ביחסים". "נראיתי נורא?" "האמת היא שכן. הכי זוועה שאפשר". "את מוטרדת ממשהו?" "לא, אני סתם חושבת על הבחור ההוא שראיתי הבוקר, ואיזה גוף רופס יש לך ביחס אליו". טולסטוי ניסה את השטות הזאת עם אשתו, סרטר ניסה עם סימון דה בובאר, ולא רק שזאת היתה התעללות, אלא שמתחת למסווה האלים הזה של "פתיחות", הם גם שיקרו והסתירו בכל הדרכים הישנות.
- אנשים שהכל אצלם "נראטיב", "גירסה" ואמת סובייקטיבית". אנשים שלפיהם אין אמת שניתן לברר, או אמת שקשה מאד לברר, או אמת שלצערנו לא נצליח לברר. "האמת" מבחינתם היא "דינמית", והכל אצלם תלוי זמן והקשר ונקודת ריאות.
מה שדוחה במיוחד אצל הטיפוסים האופנתיים האלה, זה שליטתם. בעל האמת הוא בסופו של דבר הבריון הכי אלים בשטח, זה שכופה את השקר שלו, וקובר את כל ה"סובייקטים" ש"האמת הסובייקטיבית שלהם" שונה משלו.
"אף פעם לא גרשנו ערבים מהארץ" "מיליון וחצי ערבים גורשו מפה באכזריות". "האיש גאון ובן אדם נפלא". "הוא חנטריש אינטלקטואלי וטיפוס מתעלל" על פיה השיטה הזאת, כל מה שצריך לעשות זה לחכות חמישים או מאה שנה, ולראות איזה "נראטיב" ינצח. ג'ורג' אורוול, מהישרים שבבני האדם, כתב על זה ספר. אם שכחתם, קוראים לו "1984".
למיטב הבנתי שום תיאוריה לא יכולה לפתור באופן מוצלח את כל המצבים שבהם צריך לבחור בין אמת לשקר, ובין חשיפה להסתרה. ארץ-דוברי-האמת-כל-הזמן, שבה רואים לך על האף את השקר, היא מקום אלים, ששום יחסים ושום מוסדות חברתיים לא יכולים להתקיים בו. מן סיוט שבו אדם לא יכול להסתתר אפילו בתוך עצמו. אבל זה כמובן לא מיפה את השקר, ואוי לנו מאנשים ששקר לא משאיר בהם תחושה של חולי, ואוי לנו מאלה שלא מתאמצים מאד להימנע מהחולי הזה.

עוד על "שקרים קטנים, אף ארוך" בכתבות נוספות