אני יהודי חילוני, ואני לא מתנצל על זה
אני יהודי. מאוד יהודי: זהותי ניכרת במשיכה לכתבי הקודש, בהערצה לתרבות הלמדנית, ובהתלהבות מהשילוב בין שמרנות לחתרנות. אני סופר זוכי פרס נובל, ואף שאינני מאמין באלוהים, אני חש סיפוק רב מהעובדה שהיהדות היא ערש המונותאיזם. אבל יש בי רתיעה מפני העליונות, וכל מה שעלול לנבוע ממנה
אחד הדברים המדהימים אותי תמיד, הוא אנשים אשר נשאלים בעניין זהותם היהודית, והם מסוגלים להשיב ברהיטות ובביטחון, כאילו יש להם בנפשם פתקית ועליה כל האינפורמציה, כמו פתקית הוראות הכביסה על חולצות: 30% יהודי, 70% ישראלי. לכבס בזהירות לא לסחוט. אני? אין לי מושג איך לתאר את המבוך מוכה הערפל שבו שוכנות להן מחשבותיי בעניין זה.
<< הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
אצלי הכל מסתכם ב"מבחן תאונת הדרכים בגוואטמלה": אם אני שומע על תאונת דרכים בגוואטמלה, המחשבה הראשונה שלי היא: האם יש שם ישראלים? יהודים? מה מצבם? רגע אחר כך מגיעה התבונה, וכמו אם שגוערת בילדיה היא נוזפת בתחושותיי: מה זה משנה אם יהודי או לא יהודי נפגע שם? סבלו שונה? ייסוריו אחרים? והתבונה צודקת.
עוד בערוץ היהדות - קראו:
- סא"ל דרש מחייל דתי להתגלח, על אף פטור זקן מהרב הצבאי
- דקה אחרי דקה: כשאבא ואמא נרצחו
- הבן ביקש: "אל תשאירו את אבא לבד" - עשרות הגיעו לאזכרה
אז מה? כאשר אני מחפש תחילתו של משהו מוצק, איזו ידיעה יסודית שיש בי על עצמי, ראשית דבר אני נתקל במשהו שאינו נראה מועיל לעניין. אינני יהודי דתי – את זה אני יודע. כלומר אין לי אמונה באל בורא שנתן לנו מצוות וכו' (וכן, אני יודע – אם אני טועה ממתין לי פרק זמן לא נעים בכלל בגיהינום). איך אפשר לדון בזהותי היהודית כשזו ההתחלה?
אני מאוד יהודי, גם בלי אמונה באלוהים
בפינג-פונג הפנימי של מחשבותיי המעורפלות אני מסנגר מיד – למרות הנאמר לעיל, ידוע לי שאני חש יהודי
מאוד מאוד מאוד. זוהי תחושה, והיא חזקה וברורה. האם אפשר להתווכח עם תחושה?
כאן יקום הקטגור וישאל בלעג: מה בכלל יהודי בך אם אינך מאמין? לשמחתי הרבה, שאלה כזו בדיוק נשאל לפניי איש מבריק ממני: זיגמונד פרויד. הוא ולא אחר נשאל פעם במה הוא יהודי אם אינו אדם דתי, ואינו מדבר עברית, ואינו מתגורר בארץ ישראל (פלשתינה). פרויד ענה שדווקא בזכות הנ"ל התברר לו עד כמה הוא חש יהודי. כי אילו היה דובר עברית או גר בפלשתינה או מקיים מצוות, יכול היה לתלות בעניין זה את תחושתו הפנימית הברורה, שהוא יהודי, ודווקא היעדרן המוחלט מלמד אותו שהדבר נובע ממקום עמוק שאינו תלוי בשום עניין חיצוני.
נחזור מזיגמונד פרויד, אליי: אני יהודי. מאוד יהודי. זהותי היהודית ניכרת במשיכה לכתבי הקודש ובראשם התנ"ך; בהערצה לתרבות הלמדנית מראשית הזמנים ועד ימינו; בהתלהבות מהשילוב הלא לגמרי קוהרנטי בין שמרנות מופלגת המובנית בתוך היהדות, ובין החתרנות המתמדת מול כל רעיון או תרבות או שיטה מחשבתית. ואף שאינני מאמין באל בורא עולם, אני חש סיפוק רב מהעובדה שהיהדות היא ערש המונותאיזם.
היהודי המבולבל
אני משתמש במילים "התלהבות" ו"הערצה", כאילו הייתה היהדות איזו קבוצה ספורטיבית שאני מאוהדיה, ולא כך. ליהדות כדת וליהודים כלאום היסטוריה ומורשת מורכבות ומפוארות וטרגיות, ואני חלק מהן. אני סוג של "נושא לפיד" המעביר הלאה אל הדורות הבאים דבר מה שצורתו החיצונית כבר איננה ברורה לי, אבל אני מעביר אותו לילדיי משום שאני יודע שיש דבר מה חשוב ומופלא בתוכי-תוכו.
מה אצליח להעביר כשאיני פוקד את בתי הכנסת ובקושי יודע מה עושים עם תפילין? מה אצליח להעביר כשאני מסתייג מכל כך
אני מניח כי האשם בזהותי המבולבלת טמון לא מעט בעובדת היותי ישראלי. מוקף סביב לי יהודים רבים במדינה שהיהדות היא הדת המובילה בה, הרי אני יכול לא לשמור כשרות, לא להקפיד על מצוות החגים, לא ללכת לבית הכנסת, ובכל זאת להיות חלק מפעימת הלב היהודית.
מהיכרותי הקרובה עם ישראלים ויהודים בגולה – דווקא שם הם "מכריחים עצמם" לצום ביום הכיפורים, ולהתחבר לבית הכנסת והקהילה כדי לשמור על יהדותם. אני – פטור. כמה דורות יכול העניין להחזיק מעמד? האם נכדיי (כולי תקווה שיתגוררו בישראל) יוכלו עדיין להיות יהודים ללא הטקסים, המנהגים, וההקפדה על מילוי הקודים הדתיים ביהדות? אינני יודע, באמת שלא. האם אכפת לי? כן, מאוד. ומה עושים? שוב, בביטחון גמור – איני יודע. הרי אינני יכול לאלץ עצמי להאמין, ואני לא מתכוון לכבול את מעט הדרור בחיי בהתמסרות יומיומית לטקסים ופולחנים ואיסורים שאיני חש שהם חלק ממני.
אם כבר, זה הכי טוב שיש
אעשה כעת צעד מסוכן, ואצהיר כי למען האמת אין לי שום חפץ אמיתי בהשתייכות ללאום או דת או קבוצה מסוימת - לא היהדות ולא אחרת. הלוואי וכל אנשי העולם לא היו מופרדים זה מזה על ידי שום השתייכות. אלא שהצצה קצרה בהיסטוריה, והכרה קלה של נפש האדם, מלמדות כי קבוצתיות וכיתתיות תמיד תהיינה, ובני האדם ימצאו תמיד דרכים לפלג עצמם ולהגדיר עצמם דרך עקרונות ואידיאות שהופכים מהר מאוד לעוינות כלפי מי שאינו בקבוצה.
ואם כך – להסתופף בחיק היהדות זו האפשרות הטובה ביותר בעיניי. אולי אני חותר לאיזו זהות הומנית נשגבת, בלתי תלויה בדת או לאום, וסך הכל מצפה ממני ומצאצאיי להחזיק בעקרונות של אהבת האדם והתחשבות בזולת. אבל על קרקע המציאות מוטב להיצמד לקבוצה שממנה נשמעו המשפטים "ואהבת לרעך כמוך", ו"מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך".
אם יש משהו מוצק בזהות היהודית שלי, הרי זו התחושה שהיוולדי כיהודי הוא עול גדול ושותפות לטרגיות ממושכת, אך גם זכות גדולה והזדמנות גדולה להמראה רוחנית.
מאבק שאין לו פתרון
אבל בלי להתלונן, אי אפשר. יהודי – משמע מתלונן, משמע מחפש שינוי ותיקון. אף שיהדותי אינה נשענת על
אמונה דתית, חשוב לי המאבק על דמותה ועל תכניה. מה, רק משום שאני מעין אתאיסט אין לי זכות הצבעה?
בשעה שכתבתי מאמר זה, הזדמן לי לנסוע ברכבת לצד זוג אווילים (לה שביס ולו כיפה), והם סייעו לי להבין מה הדבר המרתיע אותי ביותר בצורה החיצונית של היהדות שמקיפה אותי. השניים שוחחו בקול רם בעניינים שונים (זהירות בכשרות, מועדים קרובים, בעיות של גבאים), ובכל דבריהם שיבצו אמירות לא נעימות על גויים, ובפרט ערבים, נוצרים וסוגי יהודים שאינם לרוחם.
השניים היו באמת צמד אווילים, ולא ייצגו אלא את עצמם, אך הם חידדו בי את ההבנה מפני מה אני נרתע. ממה אני חושש בהשתייכותי היהודית. מכל השתייכות. הרי בכל קבוצה המגדירה עצמה, יש מיד יחס אל מי שאיננו בקבוצה. יחס של עליונות, הסתייגות, חשש ועוד. בין שזו דת, או צורת התיישבות, או הדרך הטבעונית, או אפילו מועדון ספורט. מרגע שאנחנו אנחנו, יש את "ההם", ו"ההם" אינם כמונו, והנה ההבדלים, והנה הוויכוחים והנה המלחמות, והנה ההיסטוריה האנושית.
ההשתייכות ליהדות, כדת או כלאום, מחייבת אותי להתייחס לאחר – לנוצרי, למוסלמי, לאירופי, לערבי, לאפריקאי וכולי. זו הנקודה שבה זהותי היהודית מצויה במאבק שאין לו פתרון.
יהודים, היזהרו מעליונות
אני יהודי גם במובן העמוק ביותר, וגם על פי מבחן "תאונת הדרכים בגוואטמלה". אני נוקט עמדה אינסטינקטיבית חיובית כלפי היהדות והיהודים בכל עניין, וגם סופר "כמה יש לנו" ברשימת זוכי פרס נובל. אבל יש בי רתיעה וחשש מפני כל אלה. מפני תחושות העליונות וכל מה שעלול לנבוע מהן.
פגשתי פעם פרופסור להיסטוריה גרמנית. הוא סיפר לי שנולד בימי מלחמת העולם השנייה, וגדל כילד צעיר בין עיי החורבות של ברלין ("היה לנו המון מקום למשחקי כדורגל בגלל השטחים הריקים בין החורבות"). הוא סיפר לי על חוויה מכוננת בחייו. בשנת 1954 זכתה נבחרת הכדורגל של גרמניה בגביע העולם בכדורגל, והוא, מרוב שמחה, קפץ וצעק עם חבריו: "גרמניה הכי טובה! גרמניה הכי חזקה! ננצח את כולם!" וכל המבוגרים היסו אותם בחומרה ובחשש. הוא סיפר לי שלא הבין, מדוע אסור לו להתפאר בעמו ובמדינתו, ואולי מתוך חוויה זו התעצבו אישיותו ותחומי העניין שלו בחיים.
אני חש בו-בזמן כמו אותו פרופסור גרמני, וכמו אותם מבוגרים שהיסו אותו. גאה כל כך ומזדהה כל כך עם עמי, ונרתע מכל גילוי של התלהבות והתנשאות.
המשוררת זלדה כתבה: "כל הלילה בכיתי / ריבונו של עולם / אולי יש מוות שאין בו אלימות / מוות שדומה לפרח". ואני מחפש יהדות עכשווית ישראלית שיש בה גאווה ואין בה לאומנות, מחפש התלהבות מהשתייכותי היהודית ללא עליונות. אני רוצה להיות "נושא הלפיד" המעביר הלאה במעלה הדורות את אותו דבר פנימי חשוב, אבל בלעדי הכיתתיות. האם יש לכך סיכוי?
- אמיר גוטפרוינד הוא סופר ישראלי. המאמר מופיע בגיליון החגיגי החדש של אקדמות שנושאו "זהות יהודית בת זמננו". יום עיון בנושא: זהות, פוליטיקה וטקסט לרגל צאת הגיליון, יתקיים ב-26/3, ב"בית מורשה" בירושלים
לפנייה לכתב/ת 
