דקה אחרי דקה: כשאבא ואמא נרצחו
"ניגשתי אל הטלפון במטבח - בלי לברך ובלי להבדיל - וזאת הייתה אחותי הקטנה. ושאלתי אותה מי זה, והיא אמרה: 'מה, לא הודיעו לך?' אז אמרתי: 'זה הם'. פתחתי את המחברת, ובעמוד הראשון למעלה כתבתי: 'אבא ואמא', ולא ידעתי איך להמשיך". "ואין יתר גבעול", הפרק הראשון
כשהטלפון צלצל עוד היינו באמצע סעודה שלישית.
בארוחה כולם צחקו עלי ואמרו שאני "היסטרית ופחדנית" בדיוק כמו אמא שלי, ודווקא היה לי כיף לצחוק על עצמי קצת, כי באמת הייתי ממש היסטרית כל השבת, ופחדתי שמשהו הולך לקרות. ואז הגיעה השמועה שהיה פיגוע בקריית ארבע. הייתי בטוחה שזה הם שנרצחו שם, ומזל שיהודה הלך לבדוק אצל השכן שעובד במד"א, והוא חזר ואמר שהכל בסדר.
<< הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
אז למרות שבאותו רגע הייתי "היסטרית ופחדנית" כמו אמא שלי, נזכרתי שרוב הזמן אני "רציונלית והגיונית" כמו אבא שלי, וגם ידעתי שהיו באים להודיע לנו, כי מודיעים בשבת, ואפילו יהודה אמר שמותר להודיע בשבת, ככה פסקו הפוסקים בגלל השמועות. אז ניסיתי להירגע, ובאותה ארוחה יכולתי אפילו להצטרף לכולם ולצחוק על עצמי.
ואז צלצל הטלפון.
אז אמרתי שאני אוננת, ושאלו אותי מה זה אוננת, ואמרתי שאני לא חייבת במצוות, והסתכלו עלי כאילו נפלתי מהירח, וניגשתי אל הטלפון במטבח - בלי לברך ובלי להבדיל - וזאת הייתה אחותי הקטנה.
עוד בערוץ היהדות - קראו:
- הבן ביקש: "אל תשאירו את אבא לבד" - עשרות הגיעו לאזכרה
- יהדות? רק מה שמתחשק לי/ רוחמה וייס
- ילד עם תסמונת דאון? "מוכנה לעוד אחד".
צפו
ושאלתי אותה מי זה, והיא אמרה: "מה, לא הודיעו לך?" אז אמרתי: "זה הם", והיא אמרה שככה הודיעו לה, אבל אם לא הודיעו לי, אז כדאי שאבדוק.
אז סגרתי את הטלפון והתקשרתי לחברה של אמא שלי שהיא גם שכנה, והיא אמרה שזה הם ושכדאי שיהיה לי טישו ושאאסוף את כל האחים, ושבטח עכשיו אני עסוקה. ואז היא ניתקה. וחשבתי על זה שאני אמורה להיות עסוקה.
טוב, זה מוזר, אבל הדבר הראשון שעשיתי היה להוציא מחברת ועיפרון.
עט לא מצאתי בבלגן ובחושך שירד, ועיפרון היה במגירה של שי, הבת שלי.
פתחתי את המחברת, ובעמוד הראשון למעלה כתבתי: "אבא ואמא" ולא ידעתי איך להמשיך את המשפט. אז כתבתי שוב: "אבא ואמא", ואז נזכרתי שאני אמורה להיות עסוקה, ובעצם לא בטוח שכולם יודעים. גם נזכרתי שפעם אמא הסבירה לי איך מודיעים על מוות של מישהו קרוב: היא אמרה שחשוב להשתמש במילים המציינות סופיוּת, כמו "מת" ו"איננו", גם אם הילד לא מבין לגמרי את משמעותן.
מזל שאני יודעת, חשבתי, ואספתי את שלושת הילדים הגדולים לחדר של שי (יאיר בן השנתיים כבר ישן במיטתו, מכורבל
יצאתי מהחדר והודעתי גם ליהודה, שחזר בינתיים מהתפילה, ולדודים שלי - שהיו כל הזמן בסלון ולא האמינו, ואמרו שחייבים לבדוק את זה שוב. הסתכלתי עליהם ולא הבנתי לָמה לא להאמין.
התקשרתי לחו"ל, לבית של סבתא שלי, ואמרתי לתא הקולי שלה שתתקשר אלי דחוף, אבל שיהיה איתה מישהו. כשניתקתי חשבתי על זה שאצלה עדיין שבת בבוקר.
אחר כך התקשרתי לאח שלי, ואמרתי לו שאבא ואמא נרצחו. הוא אמר שהוא בדיוק חשב לצאת לסרט או משהו, אז אמרתי לו שיבוא אלי ונחשוב מה עושים.
ואז סבא שלי התקשר, ושאלתי אם הם לבד בבית - כי אמרו לי שאמור להגיע אליהם רופא. הוא אמר שכן, רק הוא וסבתא בבית. שאלתי אם הם יושבים, והוא שאל אם שניהם הלכו. אמרתי לו שכן.
ברשימת התוכניות שלי לא הופיע בשום מקום תכנון הלוויה.
היו בה כבר הרבה הישגים: אני בת עשרים ושמונה ומאחורי שש שנות לימודים אקדמיים. תואר ראשון בפיזיקה, גם תואר שני. חתונה שמחה מאוד. ארבעה ילדים מתוקים, והנה אני יכולה לסמן "וי" על היריון חמישי שהגיע כבר לשבוע השלושה-עשר. עבודה בסטארט-אפ, משכורת טובה, בית בירושלים. כל מה שיכול לספק חיים מלאי עניין, עשייה והגשמה. ברשימת המימוש העצמי שלי אין מקום למוות. בטח לא כזה.
אני בת להורים מקסימים, תמיד ידעתי שיש סיבה טובה לקנא בי. כן, ללא תחושת התנצלות או גאווה, אלא מתוך ידיעה
אני נזכרת בילדה הקטנה שחוזרת הביתה פגועה ובוכייה, ואמא, בעיניים מלאות אהבה, מלטפת אותה ומקשיבה לכל נים של רגש. בבואתה, בעיניים של אמא, נראית כה יפה וכה שונה מאיך שנראתה לעצמה בעיני חברותיה.
אני זוכרת את עצמי נגררת עם תיק ענק באוטובוסים מהצפון הרחוק אל הבית החם, מגיעה הביתה, ולאוזניהם הכרויות של אבא ושל אמא משחזרת כל פרט מהשבועות שחלפו. הרגשתי איך בהדרגה כל פיסת רגש מקבלת מקום, משמעות והקשר.
נזכרת בשנות ההתבגרות וההתרחקות מעצמי ומהם, בשפע האמון שאבא ואמא הרעיפו עלי. לפעמים, כך אני חושבת לעצמי, האמון כבר הכביד והקשה והרגשתי קטנה לעומתם, אבל גם את זה הם ראו ועטפו אותי בחיבוק חם ואוהב.
לרגעים אחדים אני לגמרי שם, בתוך הליווי הצמוד של אבא ושל אמא שלי.
מרגישה אותם לידי בדרך, בין כיסא הכלה לחופה, באצילות, באהבה ובשמחה שלמה. אני רואה אותם שוב בחדר ההתאוששות, סמוקים מאושר אחרי לידת בתי הראשונה, שי, בניתוח קיסרי. אני מרגישה את נוכחותם ממש קרוב אלי בכל אחד מהרגעים המשמעותיים של חיי, יודעת שרשת הביטחון שלהם ונוכחותם השקטה מאחורי - הן שמאפשרות לי לבטוח בעצמי, לצעוד עוד צעד אחד קדימה.
באותם רגעים שבין הודעה להכרה, בין המילה "רצח" למילה "אינם", אני ממש יכולה לחוש את נוכחותם, לשמוע את צליל קולם, לדעת את קיומם - ואין, אין שם שום מקום למוות.
לא! אני מנסה לנער מעלי כל מחשבה על ההלוויה שצריך עכשיו לתכנן. זה לא מסתדר עם המציאות הכל כך יפה שלי. אני מנסה להיאחז בביטחונות מוכרים, לועגת לעצמי על משחק המילים של "ליווי" ו"הלוויה". מי בכלל העז להשאיל את המילה היפה הזו - ליווי, מילה שמוקדשת לכל מסע, לכל פסיעה בדרך של חיים, לכל מבט של אבא ושל אמא המלווים את צעדי ילדיהם באהבה כזו. מי הוא שהעז לטמא את השורש הזה, שתמיד שימש לי משענת, ולהצמיד אותו למוות?! אני שואלת, ומתעייפת מהמחשבה, ושומטת את ראשי על השולחן. מקווה לעצום עיניים ולהתעורר למציאות היפה שלי.
- הספר "ואין יותר גבעול" יצא בימים אלה בהוצאת "ידיעות ספרים"
לפנייה לכתב/ת 
