הדרך הביתה רצופה קשיים: על תומאס וולף

רוח הזמן היא ש"ההיגד" (Telling) כבר חלף מעולם הספרות. הוא ארכני, לא עקרוני ורק מחבל בקצב ובזרימה של הסיפור. כולם - ומי שלא כדאי שיעשה זאת במהרה - עברו לדרך "הראיה" (Showing) שמביעה את אותן תמות ומאפיינים באמצעות אפיזודות, פירוט התנהלותה של הדמות ושאר טכניקות ספרותיות.

תומס וולף, במיוחד על פי ספרו, "לא תוכל לחזור הביתה", שראה אור אחר מותו ב-1938 ורואה אור עתה בעברית, הוא אמן מוחלט של היגד, ובמובן הזה הוא כמעט מיצג אריכאולוגי. בדרך כלל, כשמדברים על על-זמניותה של יצירה, מדברים על האופן שבה היא צולחת תקופות, טרנדים וז'אנרים, ועדיין רלוונטית - למרות שאולי נכתבה במאה אחרת. אבל על-זמניות היא קודם כל פונקציה של כישרון, כי תמיד הכישרון מוצא את דרכו להתרומם מבעד לקורי עכביש ספרותיים כדי להפיז את עצמו על גבי הדף.

זה בדיוק המקרה של וולף: הרומן שלו הוא לגמרי לא על זמני, טך הכישרון שלו הוא על-זמני באופן טוטלי. לכן "לא תוכל לחזור הביתה" הוא מעין עדות מפעימה למשהו שחלף מהעולם, ויגרום לרבים מהקוראים בני זממנו לאבחן אותו כמופע מלל חסר עריכה ומייגע. אבל כמובן, האמת היא אחרת.

תומאס וולף. הדרך הביתה רצופה מכשולים

הספר מגולל את סיפורו של ג'ורג' וובר, אמריקני שמגיע מעיירה קטנה עם חלום להיות סופר ו"לכבוש את העולם" מבחינה מטאפורית, ואולי אף ממשית. הוא מפרסם את ספרו, ובד בבד עובר מסע התפכחות דרך אמריקה של אחרי המשבר הכלכלי של 1929, לפני הניו-דיל של רוזוולט.

בתווך הוא יוצא לאירופה נוכח אווירת החנק, ומגלה שם שעולם הקידמה, והמדע והאמנות - השחיר בין לילה, ומגפי הפאשיזם צועדים ברחובות ודורסים כל דבר העומד בדרכם. בדרך הוא פוגש אנשים חדשים, מתאכזב מאנשים חדשים, מתאהב - ובעיקר מתפכח, גם מאי אילו חלומות ותקוות על תהילה והערכה (הוא מבין שכשספרו יוצא לאור, העולם, משום מה, לא עוצר את נשימתו).

אם אנחנו רגילים לראות ברוב ספרי ההתבגרות מעין "רומני חניכה": מפגש ראשון של חלום משמעותי של הדמות הראשית והתנפצותו נוכח המציאות, את הרומן של וולף אפשר לכנות "רומן התפכחות"; וובר הוא לא דמות נאיבית לגמרי, אם כי משהו בתפיסה הכללית שלה את הקיום נגוע עדיין בנאיביות, אבל לא טינייג'רית, אלא נאיביות בוגרת יותר.

במובן מסוים, יש פה סיפור של פריפריה מול מרכז: העיירה הקטנה אל מול ניו יורק ומה שהיא טומנת בחובה, והאופן שבו היא מוכרת לך אשליות, מקטינה אותך, ועלולה לרסק אותך. תהילה כוזבת אל מול בדידות אינהרנטית.

אך אין בספר דרמות גדולות. יש בו מעין עליות וגאיות דרמטיות הפזורים לאורך העלילה כמצופה,

וגם במובן הזה וולף מציג נוסח אחר, קדום יותר, של רומן, כזו שרואה בחזיתו לא את ההתרחשויות כמניעות את העלילה, אלא את התקופה, את התפל לכאורה, את האופן הכמעט הרמטי שבו מתוארת פיסת חיים, וכמובן, וזה עיקר כוחו של הספר - את הצלילה הכמעט דוסטוייבסקאית, אל נפש האדם. 

בנקודה זו בא לידי ביטוי אותו כישרון מופלא של וולף, זה שחוצה את כל הרוביקון הספרותי הישר אל המאה ה-21, והופך את "לא תוכל לחזור הביתה" לחוויה ספרותית יוצאת דופן. חוויה של "היגד", חוויה של התבוננות מיקרוסקופית צלולה וצובטת, של חשיפה כנה ומרתקת של יריעת חיים ייחודית, וכזו שכתובה לעילא, מלאה ברגעי תיאור מפעימים, אפוריזמים ונסיונות של וובר לנסות להבין את העולם דרך אותה התפכחות מרה, כמו בקטע הזה:

"הוא ביקש לומר לה שכולנו פראי אדם, שוטים, אלימים ושוגים בהבלים: ובהיותנו מלאי בלבול ופחד אנו פוסעים בבורותנו על פני האדמה היפה וחיה, נושמים אוויר צח ומלא חיות ורוחצים באור הבוקר, ואיננו רואים אותו בשל הרצח השוכן בלבבנו".

על פניו, מדובר במסע ארס-פואטי המקביל לדרכו של וולף עצמו בספרות האמריקנית. וולף, למרבה הצער, מת בגיל 38, אם כי הספיק להותיר אחריו ארבעה רומנים, נובלות ולא מעט סיפורים קצרים. חלקם ראו אור בעברית (במיוחד מומלצת הנובלה "הנער האבוד" שתורגמה לפני כשנתיים). אם כי יהיה קשה להתחקות אחריהם בחנויות, כאמור, קללת העל-זמניות.

"לא תוכל לחזור הביתה", מאת תומס וולף. מאנגלית: עודד וולקשטיין. הוצאת כרמל, 611 עמ'.