לאהוב את עצמך יותר מדי

קרוליין היא בעלת ארשת סמכותית והופעה מרשימה, עובדת כראש אגף משאבי אנוש בחברה בינלאומית המעסיקה אלפי עובדים, וכשהיא מתארת את עבודתה נראה שחשוב לה להרשים אותי. היא מספרת לי שלמרות שאין לה תואר שני, היא הצליחה לטפס בחברה באופן מטאורי בתקופה שנשים אחרות לא יכלו להתקדם כמוה. לדבריה, עד לאחרונה היתה רגילה לנהל את חייה תוך שליטה מלאה בכל מצב, אך התקפי החרדה הוציאו אותה מכלל שליטה.

היא סיפרה שלמרות שהגיעה לעמדה הבכירה ביותר במקצועה, היא מתהלכת בהרגשה שהיא מזויפת, שההישגים שלה לא אמיתיים ושהיא לא אהובה מספיק. היא אמרה שלמרות שבעלה אוהב ומעריץ אותה, זה לא מספיק. "אני כל הזמן חייבת להרגיש שכולם אוהבים ומעריצים אותי, בעיקר גברים".

בפגישות שוטפות עם העובדים או ההנהלה חשוב לה להרשים את כל הנוכחים וההתעסקות הזאת דורשת ממנה הרבה אנרגיה. כאשר מישהו מהעובדים מתלונן שלא קיבל העלאה ראויה במשכורת או בא באיזו ביקורת עליה, כל הקערה יכולה בקלות להתהפך והיא מרגישה דחויה ולא שווה. היא תיארה את עצמה כתחרותית מאוד, במיוחד עם נשים. היא גם דיווחה על צורך מתמיד בריגושים, שהוא כמו רעב שאי אפשר להשביע אותו.

בפגישה הבאה סיפרה שבעשר השנים האחרונות יש לה מאהב שאיתו היא מבלה לעיתים תכופות בסופי שבוע. לדבריה, בעלה מאמין שהיא נוסעת לכנסים או לארועים משפחתיים של מנהלים בחברה כמו חתונות שהיא ממציאה, היא חוזרת בכל פעם עם "חוויות" ומדווחת לבעלה בפרטי פרטים על כל “ארוע”. לאחרונה התעייפה מכל השקרים שגורמים לה לנטל, וחיה בפחד מתמיד שבעלה יגלה את האמת.

"לא פלא שיש לך התקפי חרדה”, אמרתי.

היא הרבתה לדבר על עצמה, כמעט שלא הזכירה את בניה, ואולם מעבר למעטה העוצמתי שלה בצבצה שבריריות. קרוליין היא דוגמה מובהקת של אישיות נרקסיסטית.

פרויד טבע את המונח נרקסיזם על שם נרקיס, דמות מהמיתולוגיה היוונית, עלם יפה תואר שכל הנערות היו מאוהבות בו, אך הוא בז לכולן. יום אחד ראה את בבואתו משתקפת בנהר, והתאהב בעצמו אהבה כה עזה עד שמת משברון לב.

ספר הדיאגנוזות של האגודה האמריקאית לפסיכיאטריה מתאר את הנרקסיסט כאדם יהיר, מתנשא ובעל חשיבות עצמית. הנרקסיסטים מתעסקים הרבה עם עצמם, נוטים להגזים את ערכם ומעלותיהם, ולהתפאר ולהשוויץ. הם זקוקים להערצה, תשומת לב ולחיזוקים מתמידים, ואכן לעתים קרובות הם בעלי קסם אישי ונוטים לשבור לבבות. ואולם המבנה הזה יכול להתמוטט בקלות רבה והם מגיבים לביקורת בזעם והשפלה, ומתחת למעטה הזה יש להם דימוי עצמי שברירי.

אחד המאפיינים החשובים בתסמונת הנרקסיסטית הוא חוסר האמפטיה לאנשים אחרים, כולל בני משפחה, וקנאה באנשים שהצליחו יותר. הם מסתובבים עם תחושה של מגיע לי, מצפים ליחס מיוחד ונוטים לנצל אנשים אחרים. הם בוחרים חברים שיכולים למלא את תועלתם האישית, ובתחום האהבה נוטים לחפש בני זוג שיאדירו את הדימוי העצמי שלהם.

כיצד ניתן להסביר את תופעת ההפרעה הנרקסיסטית?

פרויד טען שלשם הישרדות כל בני האדם נולדים עם אהבה עצמית שאותה כינה נרקיסיזם ראשוני שמקורו בדחף המיני המולד של האדם. בשלב הראשוני הזה מרגיש הרך הנולד שהוא כל יכול שנמצא במרכז העולם, וכל משאלה שלו מתמלאת כבדרך קסם.

בהדרגה מעביר התינוק חלק מהאהבה העצמית הזאת להורים שמטפלים בו, וכך לומד התינוק לאהוב אנשים אחרים. ואולם בתנאים מסויימים שנוצרים כתוצאה מטראומה, מפתח התינוק נרקיסיזם מישני, שהוא בעצם תסמונת ההפרעה הנרקסיסטית.

בניגוד לפרויד, שחשב שמקורה של האהבה העצמית בדחפים המולדים, פסיכואנליטיקאי בשם הנס קוהוט, שחקר לעומק את תופעת הנרציסיזם, טען שהאהבה העצמית היא תוצר של גורמים סביבתיים. תינוקות וילדים שהוריהם מטפלים בהם במסירות יפתחו אהבה עצמית בריאה, ואילו אנשים שעברו טראומה כמו נטישה או הזנחה בגיל הרך יפתחו הפרעות נרקסיסטיות. לכן, לדעת קוהוט, בשלב הראשון המטפל חייב להעניק למטופל הנרקסיסט את מה שנחסך ממנו בילדות המוקדמת, ולגלות כלפיו הרבה אמפטיה. כלומר, על המטפל לשמש ראי לרגשותיו של המטופל הנרקסיסט, כמו אמא טובה שיודעת לנחש את הצרכים והרגשות של הילד הקטן, וכך היא משמשת לו מראה שמסייעת לו לפתח דימוי עצמי חיובי.

נחזור לקרוליין ולהיסטוריה שלה:

קרוליין היתה בת יחידה, ובילדותה העריצה את אביה, אותו תיארה כגבר כריזמתי ויפה תואר, שלדבריה היה אהוב ונערץ על כולם בקהילה האיטלקית שבה גדלה. “כלומר, את ממש כמוהו”, אמרתי, והיא הגיבה בשמחה ובגאווה.

היא סיפרה שהיתה ילדה של אבא, שהיה מרעיף עליה שבחים על יופיה וחוכמתה, אך היה מזלזל באמה שהיתה אשה בישנית ודכאונית. וקרוליין אף היא החלה לזלזל באמה, שקיבלה עליה את הדין והתנהגה כמשרתת של שניהם. האב, שהיה איש מכירות, נהג להיעלם מהבית לתקופות ארוכות, וקרוליין זוכרת שהיתה יושבת על אדן החלון שעות ארוכות ומחכה לו שישוב.

כשהיתה בת 12 החליט אביה שהיא בוגרת מספיק לדעת שיש לו מאהבת ובת נוספת ממנה. הוא אמנם טען שקרוליין היא בתו המועדפת, אך היה מחלק את זמנו בין שתי המשפחות.

הוא גם הוסיף שאימה לא יודעת על הילדה השניה, וביקש ממנה לשמור זאת בסוד. קרוליין סיפרה שבאותו רגע חשך עליה עולמה וחייה השתנו. כלפי חוץ המשיכה להתנהג כילדה יפה ושמחה, אך בתוכה חשה פחד מתמיד שאביה ינטוש אותה.

כשהיתה בת 16 מת האב באופן פתאומי מהתקף לב וקרוליין חוותה את מותו כנטישה האולטימטיבית. בתקופת הנערות היו לה מחזרים רבים, אך היא זלזלה בכולם, ותמיד היתה צריכה להרגיש שהיא זו ששולטת בקשר, וזו שמסיימת אותו.

בשלב זה של הטיפול בכתה הרבה, לעתים אפילו בכי מר על רגשי האובדן בכל פעם שאביה נעלם, ועל תחושות הריק והאפסיות בתוכה, כאילו שכאשר הוא נעלם, התפוגגה גם היא. רגשותיה הפתיעו אותה, משום שמחוץ לטיפול לא היתה מסוגלת לבכות, או להביע רגשות אמיתיים, אפילו לא עם בני משפחתה. בהדרגה החלה להרגיש הקלה והתקפי החרדה פחתו.

ככל שלמדתי יותר על קרוליין, השתאיתי מכוחה של החזרה שלה על טראומה קודמת: בדומה לאב שניהל חיים כפולים חזרה גם היא על הסיפור של אביה שאיתו הזדהתה, ובכך יצרה לעצמה חיים דומים לאלה שהיו לה בילדות. אלא שהפעם היא היתה זו שנמצאת בשליטה. כשם שאביה זילזל באמה, גם היא זלזלה בה, ולימים כאשר האם טיפלה בילדיה במסירות, היא המשיכה להתייחס אליה כאל משרתת. ההיסטוריה חזרה על עצמה גםעם בעלה, שלמרות שהיתה תלויה באהבתו, לא רחשה לו כבוד משום שהאמין לכל השקרים שלה.

הטיפול בהפרעות נרקסיסטיות הוא מורכב ביותר, ודורש טיפול ממושך, אך ישנם מטופלים נרציסטים שלאו דווקא מעונינים בשינוי של ממש, אלא מעדיפים הקלה בסימפטומים.

כך קרה עם קרוליין: היא הצליחה להתגבר על התקפי החרדה, חזרה לעצמה, אך סרבה לוותר על חייה הכפולים והצליחה להגיע לידי פשרה: היא מיתנה את הקשר עם המאהב, ובמצב זה החליטה לסיים את הטיפול.

מכיון שהיא המשיכה לשמור על קשר איתי, לימים כתבה לי שיצאה לגימלאות, ומטיילת עם בעלה ברחבי העולם. שמו של המאהב לא הוזכר.

ואולם לא תמיד רואים מטופלים נרציסטים ששפר עליהם גורלם. ישנם כאלה שבגלל הקשיים שיש להם בקשרים בינאישיים נוחלים אכזבות פעם אחר פעם בחיי האהבה או בעבודה - בני זוג נפרדים מהם או שהם לא יכולים להחזיק מעמד במקום עבודה קבוע, והם שוקעים בדכאון עמוק שיוביל אותם לצורך בטיפול ממושך.

אם כן מהי אהבה עצמית בריאה?

ניתן לומר שאדם בריא בנפשו מסוגל ליצור איזון בין היכולת שלו לאהוב את עצמו ובין היכולת לאהוב אנשים אחרים. כמו כן אנשים בריאים מפתחים דימוי עצמי ריאלי על בסיס הישגים אמיתיים ולא מזויפים, ובעת ובעונה אחת מסוגלים לקבל ביקורת מאחרים מבלי לאבד את שיווי המשקל.