שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    התלבטויות דור שני לשואה: איך לשמור על הזיכרון
    בקרוב לא יהיו עוד ניצולים שיוכלו לספר בקולם את סיפורם האישי מתקופת השואה. ילדיהם, בני הדור השני, לוקחים על עצמם את תפקיד שימור הזיכרון עם לא מעט שאלות: איך להמשיך את המורשת, מי יכול לתת תשובות, איפה אני בסיפור המשפחתי והאם נזדקן באופן דומה?

    לקראת יום השואה מתפרסמים נתונים סטטיסטיים על שעורי התמותה הגבוהים של ניצולי השואה שהגיעו לזקנה מתקדמת. הללו מלווים בדאגה שעוד מעט כבר לא יהיו ניצולים שיוכלו להשמיע בקולם את אשר עברו, ולהעיד בגוף ראשון על שואת העם היהודי.

     

    עוד כתבות במדור 60 פלוס:

    מניסיון חייהם: מה עושה אותנו למאושרים באמת?

    5 דרכים שיעזרו לכם להשתלט על חרדה 

    למה מגיל 40 רובנו משמינים - ואיך נמנעים מכך?

     

    מאז שנות השמונים של המאה ה-20 תורמים לעיצוב אותו זיכרון באופן פעיל בני 'הדור השני', הלא הם ילדיהם של יהודים שחיו באירופה תחת השלטון הנאצי ונולדו לאחר המלחמה. במסגרת הגדרה רחבה זו ניתן למנות את מי שהוריהם היו בגטאות, במחנות, התחבאו או נדדו ממקום למקום וכן, את אלו שהוריהם נלחמו כפרטיזנים או במסגרת מחתרות.

     

    בני הדור השני: עוצבו על זיכרון השואה

    לצד ההתעניינות בתרומתם לשינוי עיצוב הזיכרון הקולקטיבי מתפתח רצון להתחקות אחר קווים משותפים בזיכרונותיהם הפרטיים של בני 'הדור השני', וזאת מתוך הנחה שלמרות שהם לא חוו את השואה באופן ישיר, השלכותיה השפיעו על עיצוב הזהות שלהם והפכו אותם לבעלי חוויה דורית משותפת.

     

    מיצירותיהם של בני הדור השני, כמו גם ממחקרים שהתמקדו בהם עולה שתגובותיהם מגוונות מאוד, משקפות את השונות שאפיינה את התמודדותם של הוריהם, בני הדור הראשון. כך, גם בקרב מי שהוריהם שתפו אותם בחוויותיהם הקשות כניצולים בילדותם, בנעוריהם או בבגרותם וגם בקרב מי ששמרו על שתיקה, נוכחת השואה במורשת המשפחתית.

     

    עתה כשילדי הניצולים, בני "הדור השני" בישראל, הינם בשלהי הבגרות המאוחרת, הפרספקטיבה של הגיל השלישי אותה הם חולקים מייצרת בקרבם ארבע תהיות מרכזיות משותפות.

    מעולם לא שאלנו שאלות. עכשיו אין לנו את מי לשאול. חיה (צילום: shutterstock) (צילום: shutterstock)
    מעולם לא שאלנו שאלות. עכשיו אין לנו את מי לשאול. חיה(צילום: shutterstock)
     

    איך מקבלים תשובות כשאין את מי לשאול?

    במחצית השנייה של החיים, מתפתחת פרספקטיבה רפלקסיבית על החיים. כך, כפי שמתארת חיה (השם המלא שמור במערכת), "אני ואחיותיי מעולם לא שאלנו את הורינו שאלות, והם מיוזמתם לא סיפרו דבר. בעלי לעומת זאת, בא מבית שבו ההורים כל הזמן דיברו על השואה והוא לא רצה לשמוע. גם הוא וגם אנחנו מצטערים היום שאין לנו הזדמנות לשאול את ההורים שלנו שאלות, לא רק על האופן שבו שרדו את המלחמה, אלא גם איך אחרי כל מה שקרה להם על אדמת פולין, הם נשארו לחיות שם והקימו משפחות? איך קיבלו החלטה בגיל מבוגר לעזוב את פולין ולעלות ארצה? וכאן להתחיל שוב את החיים מחדש?".

     

    "אני זוכרת שאבי היה כמעט בן 70 כשהגיע לכאן", מוסיפה חיה,"אני שצעירה ממנו כיום בחמש שנים, לא מסוגלת לדמיין את עצמי עוזבת ועוברת לארץ אחרת, גם אם הילדים שלי יבחרו להגר".

     

    איך להמשיך את המורשת?

    בני הדור הראשון ראו את עצמם כמי שאחראים על שימור העבר, ואילו לדור השני הם הועידו את האחריות על העתיד.

     

    עתה, כאשר הם כבר אינם בין החיים וילדיהם משמשים ראשי משפחות בהם דור שלישי ורביעי, נשאלת השאלה כיצד הם מנחילים את המורשת של הוריהם במשפחה ומחוצה לה.

     

    חיה מספרת, "ההורים של בעלי היו הולכים לבתי ספר ומספרים לבני נוער את סיפור ההישרדות שלהם. לכל אחד מהם היה סיפור שונה, ותפיסה אחרת לגבי מה הלקח שאנחנו צריכים ללמוד מהשואה. בעלי מזדהה יותר עם אבא שלו שחשב שצריך לזכור ולא לשכוח, ואני מזדהה יותר עם אמא שלו שחשבה שצריך להשקיע את המאמץ בחינוך לרגישות ואמפתיה לזר ולאחר".

     

    "הם נפטרו לא מזמן", מעלה חיה את ההתלבטות הקשה,"ועכשיו הוא מתבלט באיזה צורה להמשיך ולהנציח אותם ואת הסיפור שלהם. הוא מרגיש שאין לו מספיק מידע כדי לספר את הסיפור שלהם בצורה שתהיה נאמנה למקור, וגם לא את היכולת לשחזר את החוויה הרגשית שלהם".

     

    מהו מקומו של הדור השני?

    עם לכתו של הדור הראשון, מוזמן הדור השני לערוך את סיפור חייו מחדש. חיה מספרת כי נכדתה הבכורה מכינה בימים אלו את עבודת השורשים. "במהלך חופשת הפסח היא ראיינה אותי ושאלה שאלות שונות על חיי בעבר ובהווה. כשסיימנו את הראיון היא אמרה לי, סבתא, את יודעת, כמעט ולא סיפרת על עצמך. כל הזמן דיברת על אמא שלך ועל מה שהיא עברה בשואה, או על מה שאמא שלי, שהיא הבת שלך, מימשה שאת לא העזת. למה זה?"

     

    "עניתי לה, שלא שמתי לב לזה, כנראה שלא היו לי חיים כל כך מעניינים". מספרת חיה בכנות, "אבל אחר כך, ביני לבין עצמי חשבתי על כך שכל החיים היה לי נורא חשוב לרצות את האנשים הקרובים אלי, וזה מה שהנחה אותי".

     

    מה הזיקנה מביאה לנו?

    השלב האחרון בחייהם של חלק מבני הדור הראשון לווה בתסמינים אשר ילדיהם מתקשים לזהות את מקורם.

     

    חיה מספרת, "אמי סבלה מנדודי שינה קשים בזקנה המאוחרת, והיתה מאוד מרוחקת ומסוגרת. בשיחות עם אחיותיי, אנחנו מתלבטות גם היום האם מדובר בתופעות שכיחות של זקנה או שאלו השלכות מאוחרות של טראומת השואה. מאחר, ולא היו עוד אנשים מבוגרים במשפחתנו, אין לנו מקור להשוואה. בשלב הזה בחיינו, אנחנו שואלות בחשש איזו זקנה מצפה לנו?".

     

    ובנימה אישית יותר היא מוסיפה, "אצלי באופן אישי התעוררה דילמה נוספת כבר כשבתי היתה בהריון הראשון, לגבי המשמעות שיש לסבתא במשפחה, ואיך רצוי וכדאי שאמלא את התפקיד לאור זה, שמעולם לא הייתי נכדה של אף אחד".

     

     

    הכותבת היא גילאית- יועצת, מנחה, תומכת ומלווה בשינויים ומשברים במחצית השנייה של החיים



     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מגדלי הים התיכון
    צילום: shutterstock
    בני הדור השני משמרים את הזיכרון עבור דור העתיד
    צילום: shutterstock
    מחשבוני בריאות
    פורומים רפואיים
    מומלצים