ריבלין: "שנאת האחר והאנטישמיות עוד לא חלפו מהעולם"
נשיא המדינה השתתף בעצרת שחתמה את יום השואה בקיבוץ יד מרדכי. יו"ר המחנה הציוני יצחק הרצוג בעצרת שנערכה בלוחמי הגטאות: "לא ייתכן שהשיח שלנו ביום השואה יעסוק בחרדת קיום"
"על ישראל והעם היהודי לעמוד בחזית הכוח המגן על האנושות מפני עצמה. לא נהיה אדישים למעשים במחנה הפליטים אל-ירמוכ ולזוועות בוקו חראם בניגריה. העולם נכשל במשימה זו בעבר ונכשל בה בהווה המדמם שבו אנו חיים". את הדברים אמר הערב (ה') נשיא המדינה ראובן ריבלין, שהשתתף בעצרת לציון סיום יום הזיכרון לשואה שהתקיימה בקיבוץ יד מרדכי.
"גם בדורנו שנאת האחר בכלל והאנטישמיות בפרט לא חלפו מהעולם", הוסיף ריבלין. "עלינו להכיר בה ולהישיר מבט. אל נשלה את עצמנו, או את ילדינו, האנטישמיות עודנה מבעבעת. מתוחכמת יותר ומסוכנת לא פחות. עלינו לזהות את הסכנה האמיתית ולהבחין בינה לבין רעשי הרקע. להגן על עצמנו, ולפעול להצלת אחינו בכל מקום שהוא".
בטקס לנעילת אירועי יום הזיכרון לשואה ולגבורה בקיבוץ לוחמי הגטאות השתתפו כ-8,000 איש. את הקיבוץ הקימו שורדי השואה שהיו בין מחוללי המרד בגטו ורשה. בכנס השתתפו אלפים מחניכי תנועות הנוער, חניכי בית הספר לקציני ים בעכו, חברי הקיבוץ ותושבי האזור. בין הנוכחים היו יו"ר המחנה הציוני, ח"כ יצחק הרצוג, יו"ר המוזיאון, אופיר פז פינס, אלוף פיקוד צפון אביב כוכבי וראש המועצה האזורית מטה אשר, יורם ישראלי.
יו"ר המחנה הציוני יצחק הרצוג התייחס בדבריו לאיום האיראני, אך אמר שלא צריך להפוך אותו לחרדת קיום: "סכנה אסטרטגית זו אומנם רובצת לפתחנו, אבל היום, בניגוד לחוסר האונים של העם היהודי בתקופת השואה, עומדת לרשותנו ריבונותה של מדינת ישראל, ולצדה צבא חזק ביותר שלא רק שלא יאפשר לאויבינו לממש את השקפת עולמם המעוותת, אלא בשעת הצורך יכה בטרם פורענות. חשוב לומר לשונאינו שאל להם להעמידנו במבחן. עם זאת, סבור אני שלא ייתכן שהשיח שלנו ביום השואה יעסוק בחרדת קיום, לא ייתכן חשש לכך שנהפוך כמדינה לאפיזודה חולפת. מצווה עלינו רק דבר אחד: להמשיך לבצר ולבנות את המדינה, לחזק את מעמדה במשפחת העמים ולחזק את חוסנה הפנימי".
ח"כ הרצוג ציטט בטקס עדויות מהתופת, בהן מכתבים של אם ובת שכתבו לאביהן בארצות הברית לפני שנרצחו, את עדותו של אביו, חיים הרצוג ז"ל ששירת כקצין בצבא הבריטי והיה בין משחררי מחנה 'ברגן בלזן', ודברים שאמר אנטק צוקרמן שעמד בראש המרד בגטו, עם כיבוש ורשה בידי הצבא הסובייטי.
ראש המועצה האזורית, שבתחומו נמצא הקיבוץ, הזכיר בדבריו כי מוזיאון בית לוחמי הגטאות היה הראשון לזכר השואה שהוקם על ידי השורדים. לבני הדור הצעיר אמר: "כעת הגיע תורכם לשמר את זיכרון השואה ולהעביר אותו מדור לדור כדי שהפרק האפל בתולדות האנושות לא יישכח לעדי עד". יו"ר הנהלת המוזיאון בית לוחמי הגטאות, אופיר פז פינס, שהוריו ניצולי שואה, מחה על מצבם הקשה של ניצולי השואה החיים היום בקרבנו, "והולכים ונעשים יותר ויותר עניים", כדבריו.
בטקס הודלקו שש משואות על ידי ניצולי שואה, שחלקם גם נלחמו בנאצים בשורות הפרטיזנים ובצבאות אירופה. משה קרבץ בן 86, נולד בקובנה. עם סגירת הגטו בעיר הופרד מאמו ובהמשך מאביו, נשלח לדכאו ומשם לבירקנאו. לאחר ששרד שתי סלקציות הוא הועבר למחנה בוכנוואלד. בעת שחרור המחנה נמצא מסתתר בצינור ביוב, נחשב למת אך הועבר לבית חולים של הצבא האמריקני. מאוחר יותר עלה לארץ ואף הצליח להעלות את אמו ששרדה. כיום הוא עוסק בתרגום מיידיש בבית לוחמי הגטאות.
ליאוניד ברנשטיין, בן 94, נולד באוקראינה. הוא למד בבית ספר צבאי של חיל הרגלים והוסמך לקצונה. ביוני 1941, כשפלשו הגרמנים לברית המועצות, הוא השתתף בקרבות נגדם, נפצע ברגלו ונקלע לשטח הכיבוש הגרמני. הוא עבד בזהות בדויה וארגן קבוצת מחתרת שעסקה בחבלה ברכבות. בסתיו 1942 ברח עם חבריו ליערות, הם הצטרפו לגדוד פרטיזנים וליאוניד מונה למפקד יחידת החבלה. מאוחר יותר מונה למפקד גדוד פרטיזנים אחר שלחם באוקראינה, בפולין ובסלובקיה. ליאוניד זכה במדליות ובאותות מלחמה והוענקה לו אזרחות כבוד בשתי ערים בפולין ובשתי ערים בסלובקיה.
יצחק (ג'ק) וקסל, בן 91, נולד בעיירה קטנה בפולין, בן למשפחה דתית בת שש נפשות. ג'ק היה בן 15 כאשר פרצה המלחמה. אביו הוצא מקבוצת עבודה וכשג'ק הבין שבכוונת הנאצים לרצוח אותו, הוא החליף אותו. ג'ק הועמס על משאית שנסעה ליערות והועמד ליד תעלה מלאה בגוויות יהודים שהוצאו להורג. נאמר לו לכרוע ברך על סף התעלה ואז החליט להימלט. הוא אחז באחד השומרים, השתמש בו כבמגן אנושי וקפץ לתוך התעלה עם השומר. לאחר המלחמה התגייס למשטרה הרוסית ועסק בלכידת נאצים ומשתפי פעולה. עם תום המלחמה נישא לבת שכניו, והוא חי כיום בעיר דייטון באוהיו שבארצות הברית.
ישראל דוד, בן 88, נולד למשפחה רבת נפשות ממנה לא נותר איש וכולם נרצחו בשואה. בגיל 13 נלקח לעבודות כפיה בגטו. הוא שרד ונלקח בגיל 15 למחנה השמדה. ישראל עבר סלקציה אצל ד"ר מנגלה, הופרד ממשפחתו ונלקח לאושוויץ. כשהיה אסיר במחנה הריכוז קועקע המספר 109512 על ידו - בגימטריה חי. ישראל נלקח למסע מוות לדכאו, ולקראת סוף המלחמה הועבר עם צעירים אחרים לטירול, שם תכננו הנאצים לרצוח את כולם ולהטמינם בקבר אחים. הצבא האמריקני עצר את הרכבת ושחרר את ישראל וחבריו.
מינדי שפיגל הדליקה את המשואה בשם הוריה, חייקה וברוך שפיגל, שהיו פעילים בתנועת הבונד והצטרפו לארגון היהודי הלוחם אי"ל בעת המרד. ברוך שפיגל הוא זה שאותת בידו מעמדתו הקדמית בגטו, וסימן למורדים את התחלת המרד. עם השתלטות הגרמנים על גטו ורשה הצליח לברוח דרך מערכת הביוב יחד עם קומץ מהמורדים. אחת מהם הייתה חייקה, שהתגלתה כלוחמת נועזת. השניים הצטרפו לפרטיזנים ולאחר תלאות רבות, שבמהלכן הצליחה חייקה להימלט מקרון הרכבת לטרבלינקה, שרדו השניים את השואה, עברו לשבדיה, נישאו וב-1948 עברו לקנדה.
מוריס גולדברג, בן 90, נולד בעיר שרלרואה שבבלגיה. אביו נלקח לעבודות בצרפת ומוריס ניסה להצטרף למחתרת אבל נתפס ונשלח לעבודת הקמה של שדה תעופה גרמני בצרפת. מוריס הסתיר את זהותו היהודית ויום אחד, בדרך לעבודה, קפץ מהרכבת ושב לעירו ולמשפחתו. בהמשך הצטרף למחתרת והשתתף בפעולות נגד הגרמנים. הוא דאג לאחותו הקטנה והיחידה ששרדה ושיכן אותה אצל משפחה. באחד המבצעים לקראת סיום המלחמה הוא נפצע מכדור ברגלו. עם תום המלחמה שב לשרלרואה ונישא לטובה. משם עבר הזוג לבריסל ונולדו להם חמישה ילדים. ב-1970 החליטו מוריס וטובה גולדברג לעלות עם חמשת ילדיהם לישראל, והתקבלו כחברים לקיבוץ לוחמי הגטאות.
ישראל התייחדה היום עם זכרם של ששת מיליון הנספים, קורבנותיהם של הנאצים ועוזריהם. ב-10:00 ברחבי הארץ נשמעה צפירה בת שתי דקות ואחריה החלו טקסים שהמרכזי בהם היה אירוע הנחת הזרים במוזיאון "יד ושם", בהשתתפות נשיא המדינה ראובן ריבלין, ראש הממשלה בנימין נתניהו והרמטכ"ל גדי איזנקוט. בכנסת התקיים הטקס "לכל איש יש שם" ובמסגרתו הוקראו שמות של הנספים מעל הדוכן במליאה.
בפולין החל בצהריים מצעד החיים בהשתתפות אלפי בני אדם ובכללם ניצולי שואה, בני נוער ומשלחות נוספות מהארץ ומהעולם. בסיום הצעדה התקיים במחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו טקס הזיכרון
המסורתי שנערך זה השנה ה-27 ברציפות. בראש הצועדים יו"ר מועצת "יד ושם" ורבה הראשי של העיר תל אביב-יפו, ישראל מאיר לאו. המצעד נערך השנה בסימן 70 שנה לסיום מלחמת העולם השנייה ושחרור מחנה אושוויץ על-ידי כוחות הצבא האדום. הנשיא ראובן ריבלין אמר בשיחת וידאו בפני אלפי הצועדים כי הפרק האיום בהיסטוריה של האנושות לא נשכח ולעולם לא יישכח. "מצעד החיים מוכיח את הקשר התמידי בין העבר והווה. היום, כשכולכם צעדתם יחד, יהודים ולא יהודים יחסיו, הראיתם לעולם מה הקשר הזה אומר".
יו"ר "יד ושם", אבנר שלו, התייחס במשדר המיוחד של ynet לפעילויות שנערכות במקום במשך השנה. לדבריו, "הפעילויות החדשות שהן אולי נסתרות מעיני הציבור זה ימי העיון. אנחנו מארחים כאן את אנשי המטה הכללי, את המפקדים של המשטרה והשב"כ וארגונים אחרים. זה בית ספר שעובד כל ימות השנה ועוברים בו יותר מ-300 אלף ימי לימוד. היום אפשר להגיע אל מאחורי הקלעים, לראות ארכיון מבפנים, לראות צדדים שהם נעלמים מהקהל, אבל יש להם הרבה עניין והם שופכים אור נוסף ומעמיקים את ההבנה".
