המצעד האחרון של צה"ל
יום העצמאות ה-25 של מדינת ישראל היה האחרון שבו הציג צה"ל את עוצמתו במצעד צבאי. מאות מטוסים חגו באוויר, טורי שריון נסעו באיטיות ברחובות ירושלים וחיילים הצדיעו לגולדה מאיר, משה דיין ודוד אלעזר. לאחר מלחמת יום כיפור - לא התקיימו מצעדים
כ-300 אלף איש הגיעו ביום העצמאות ה-25 של מדינת ישראל לירושלים כדי לחזות במצעד הצבאי הגדול, שנערך ליד חומות העיר העתיקה. חמישה חודשים אחרי המצעד פרצה מלחמת יום כיפור ומאז לא נערך אף מצעד צבאי לרגל יום העצמאות בישראל. צה"ל חדל להציג את עוצמתו הצבאית לראווה מול תושבי המדינה.
השבוע לפני - כל הכתבות
המצעד הראשון התקיים כמה חודשים אחרי הקמת המדינה וביום העצמאות הראשון המצעד כונה "המצעד שלא צעד" בשל האי סדר ששרר בתל-אביב, שבה היו אמורים החיילים לצעוד. בשנים שלאחר מכן התקיים המצעד בתל-אביב, בירושלים, בחיפה וגם בבאר-שבע, עפולה ורמלה. המצעדים התקיימו מדי שנה עד 1968 - אז צעדו לוחמי צה"ל ליד חומות העיר העתיקה. לאחר חמש שנים של הפסקה חודש המצעד והוא נערך גם כן בירושלים.
כתב "ידיעות אחרונות" איתן הבר כתב אז כי המצעד שעליו הופקדו אלוף פיקוד המרכז רחבעם זאבי ומפקד מחוז ירושלים אלוף-משנה דוד הגואל היה לעילא ולעילא. בלא תקלות, במשך 90 דקות, הציג צה"ל את כוחו באוויר ואת כוחותיו המשוריינים והרגליים. פרט ל-300 אלף הצופים בירושלים, נצמדו מיליונים למקלטי הרדיו והטלוויזיה.
בשמיים טסו כ-400 מטוסים ומסוקים – בהם פנטומים, סקייהוקים ומיראז'ים. במטס השתתף מפקד חיל האוויר דאז, האלוף מוטי הוד. בבוקר המצעד עלה ספק שהוא יתקיים, בשל תנאי מזג האוויר והראות הלקויה. רק כאשר התבהרו השמיים הורה מפקד החיל, לא לפני קבלת דו"ח מהחזאי, להמריא.
אחרי המטס החל לנוע הטור הממונע שכלל כ-100 טנקים ותותחים מסוגים שונים, בהם ה"סנטוריון המשופר" והתותח המתנייע הישראלי. בטור הממונע היו גם טנקים רוסיים, שנלקחו שלל במלחמת ששת הימים והוכנסו לשירות מבצעי בצה"ל. בטור חיל התותחנים הופיע לראשונה התותח 203 מ"מ, שעל קיומו פורסם כמה ימים לפני המצעד.
לאחר הטור הממונע צעד הטור הרגלי, בהם לוחמי צה"ל שהשתתפו בפשיטות בלבנון באותה תקופה. כוח גדול של משטרה פיקח על התנועה והסדר במצעד.
השמשיה של סוזי אבן, התשואות לבן גוריון
רבים מבאי הבמה המרכזית הצטיידו באמצעי הגנה נגד השמש הקופחת. ראש הממשלה גולדה מאיר הכינה בתיקה מטפחת ראש, שאותה החזיקה מעל לראש חלק ניכר מזמן המצעד. מקורית יותר הייתה סוזי אבן, רעייתו של שר החוץ אבא אבן, שהביאה עמה שמשיה קטנה ואדומה, שבלטה יותר מכל על הבמה.
לפחות חברת משקאות קלים ישראלית אחת יצאה נשכרת מהמצעד. קצינות שליוו את גדולי האומה אל בימת ההצדעה הגישו להם משקאות קלים מתוצרת חברה מסוימת. קצינה אחת הניחה את הבקבוק על מעקה הבימה למול נכבדי העם ומצלמות הטלוויזיה.
אבל האלוף זאבי, שהבחין בכך, פעל מיד והסיר את הבקבוק והניחו על רצפת הבמה – וכך נאלצו הנשיא, ראש הממשלה, שר הביטחון והרמטכ"ל להתכופף מפעם לפעם, כדי ללגום מן המשקה הקר. אגב, עד שלא הסתיים המצעד ידעו רק המעטים כי הקיר והמעקה שהקיפו את בימת ההצדעה נבנה מלוח פלדה. הקיר כוסה בד צבעוני, שהקשה אף על הנוכחים על הבימה לדעת כי הם משעינים את ידיהם על קיר פלדה.
מי שזכה למרב התשואות היה ראש הממשלה, דוד בן-גוריון, שהלך לעולמו בסוף אותה שנה. קהל הצופים על הבמות, שהיה מורכב בחלקו מנכבדי המדינה, לא גילה נדיבות רבה בתשואות. עם זאת, חלק קהל זה תשואות ביד נדיבה לבן-גוריון – יותר מאשר לכל אחד אחר – בבואו ובעוזבו את הבמה.
כלבלב אווירה על הבמה
המצעד עצמו עבר ללא תקלות מיוחדות – אבל היו כמה אירועים בלתי שגרתיים. עוד לפני שהחל המצעד נראה כלבלב קטנטן משוטט בין הבימות וליד בימת ההצדעה. הכלבלב הורחק מן המקום על-ידי חייל, אך כעבור זמן מה, כאשר היה הטקס בעיצומו חזר ועלה על מסלול המצעד וניסה לטפס על אנשי יחידת הדגלנים לעיני נשיא המדינה דאז, זלמן שז"ר, ראש הממשלה גולדה מאיר ואחרים.
קהל האלפים, שהבחין בכלבלב פרץ בצחוק רם. גם היושבים על בימת ההצדעה הצטרפו לצחוק הכללי. הכלבלב הורחק פעם נוספת ושוב לא חזר אל אזור הבמות. ומי הביא אותו? היו כאלו שטענו כי ראו חייל בשירות סדיר שהביא עמו את הכלבלב, אם כן ואם לא, הדעה שרווחה הייתה שהכלבלב הובא על-ידי הצלמים לצורך "אווירה". היו כאלו שאמרו כי במסדרים רבים בעולם נוהגים לעלות כלבלבים על מגרש המסדרים, כדי לזכות בצילום בלתי שגרתי.
אלפים עסקו באבטחת המצעד והמסלולים אליו. המאבטחים - חיילים, אנשי הג"א, שוטרים, אנשי משמר הגבול ושירות הביטחון – תפסו עמדות בחלק ניכר מהבתים הנשקפים אל מסלול המצעד, כיוון שבימת ההצדעה שעליה ישבו הנשיא והאחרים השקיפה על מעונות הסטודנטים של האוניברסיטה העברית. על גגות אלה הועמדו חיילים למשמר, על אף המרחק הניכר מאוד המפריד בין הבימה לבתים והחשש היה מפני צליפה ברובה בעל כוונות טלסקופיות.
בשעות המצעד היו הרחובות ברחבי המדינה ריקים מאדם והכבישים שממו מכלי רכב. אפילו החוף היה מאוורר. כתבת "ידיעות אחרונות" תיארה אז את הנעשה באזור המצעד ובאזור החוף: "וכל העם איש-איש במקומו בירושלים או בביתו פנימה – חייכו בחיבה אל דמותו של ה"זקן" בכובע הטמבל, שיצא בראש העם לכבוש עצמאות בידיים ריקות – ועתה הוא חוזה בעוצמת הסילון, הטיל הזה והפלדה. וכל העם הזדהה עם שביבי הגאווה בעיני של דדו ודאג לשלומה של גולדה, שלא הביאו לה כובע קש. השמש לא היכתה את גולדה. היא ישבה לה שם במקומה ביציע וליוותה את המצעד בפליאה גדולה.
"את 'מפלצות המתכת' ואת הגברים והנשים הנוהגים בם, איזה בחורים - אחד אחד. כל כך צעירים. צעירים משנות המדינה, דור שנולד לעצמאות, חי אותה, נושם אותה, דור שאינו יודע שום מציאות מלבדה. הם צועדים ומחייכים ומצדיעים והלב הולך ורחב, הולך ורוגש. לעזאזל השיגרה, לעזאזל החולין, לעזאזל הבושה. חג לנו היום. איך אומרות מילות השיר? ואם אתה סתם ציניקן, בכל זאת זה צובט בלב".
דגל שחור במזרח ירושלים?
תושביה הערבים של ירושלים קיבלו את מצעד צה"ל כחלק בלתי נפרד משגרת חייהם. רוב החנויות במזרח העיר היו סגורות, בעיקר מחמת קשיי התחבורה שלא איפשרו לסוחרים להגיע אל חנויותיהם ולפתוח אותן.
מאות מתושבי העיר העתיקה צפו במצעד מחלונות בתיהם, מאות אחרים הצטופפו לאורך המסלול באזורים שבהם הותרה גישה לקהל הרחב. אולם רוב הערבים ישבו בביתם וצפו בשידורי הטלוויזיה הישראלית מן המצעד עצמו, כשהם מאזינים לשידור בערבית ברדיו שתיאר את מהלך המצעד.
אחד העיתונאים הידועים במזרח ירושלים הגדיר אותו כ"מצעד אמריקני יפה ומרשים". בערב שלפני המצעד הוזעקה המשטרה למזרח העיר בעקבות דיווח על דגל שחור המתנוסס על אחד הבניינים, אך בדיקה העלתה שככל הנראה נתלה לייבוש פריט עשוי בד שחור.
מי שלא התלהבה מהמצעד הייתה ברית המועצות. בשידור קצר הדגיש רדיו מוסקבה את עוצמתו של המצעד הצבאי בירושלים. הפרשן אמר כי "מדיניות ישראל מבוססת על תוקפנות".
בשידור נאמר עוד כי ישראל חוגגת למעשה את "הכיבוש הבלתי חוקי של האדמות הערביות על-ידי המדינה היהודית". הקריין הזכיר בסיום השידור את ההחלטות האחרונות של מועצת הביטחון של האו"ם, שהתקבלו בתקופה זו, בהדגישו כי יש למצוא פתרון "דחוף" במזרח התיכון.
גם בעולם לא קיבלו את המצעד בירושלים בברכה. הנספחים הצבאיים של השגרירויות השונות בישראל, כמו גם הדיפלומטים האחרים בנציגויות הזרות החרימו אותו. שני נספחים בלבד קיבלו את המצעד בנוכחותם: זה של זאיר וזה של הפיליפינים.
סיום המבצע היה פחות נאה מתחילתו. כתב "ידיעות אחרונות" גבי ברון מסר אז כי המסלול המגודר הפך, בתום המצעד, לפח אשפה גדול. מיד לאחר שחלף המצעד, הטילו אלפים את בקבוקי המשקע הקר על המסלול ושברי הזכוכיות והפסולת בכמויות גדולות ביותר, היו סיום מחפיר למצעד החגיגי.
בשעות אחר-הצהריים, בתוך סופת אבק קשה, עמלו צוותי הניקיון של עיריית ירושלים כדי לפנות טונות של ענפי עצים שבורים, גדרות הרוסות, קרשים, שברי בקבוקים ועוד. מאז הועלו עוד כמה רעיונות לחדש את המצעד הצבאי הגדול, אך עד כה לא נעשה כן.
לפנייה לכתב/ת 
