שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    שנה למהפכת שילוב בעלי מוגבלויות בעבודה
    פתחנו דף פייסבוק ששינה מציאות, קידמנו חקיקה והחלטת ממשלה - אבל המצב נותר מדאיג. וזה לא רק חמלה. זו כלכלה

    לפני שנה בדיוק התראיינתי ב-ynet ובמוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות" על שילוב אנשים עם מוגבלות בעבודה ובחברה. הראיון זכה לכ-7,700 לייקים בדף הפייסבוק של "ידיעות אחרונות".

     

    זה היה ראיון שלא תיארתי לעצמי את עוצמתו והשפעתו. אני יכול לומר שהחיים שלי השתנו לחלוטין. לטובה כמובן. נחשפתי לעולם מופלא. מרגש עד דמעות. הכרתי אנשים נפלאים, שיש להם מוגבלויות. טובי לב. שרוצים לעבוד. להשתלב. לחיות. להתפרנס. והם מתקשים בגלל המוגבלות שלהם. בגלל שאנחנו מדירים אותם!

     

    בשנה האחרונה יש בישראל מהפך של ממש ביחס לשילוב אנשים עם מוגבלות בעבודה. ועדיין, זה ממש לא מספיק ואנחנו רחוקים מאוד ממדינות נאורות כמו ארה"ב, גרמניה ומדינות אירופה וקרובים יותר למדינות העולם השלישי.

     

    אז מה קרה השנה?

     

    לפני כארבעה חודשים פתחנו את דף הפייסבוק "סיכוי שווה" – לשילוב אנשים עם מוגבלות בעבודה ובחברה, שמהווה קהילה אינטראקטיבית, סוג של תחליף לעמותה. בדף פורסמו עד כה עשרות משרות המיועדות לאנשים עם מוגבלות בלבד, של חברות מהגדולות במשק: הפניקס, סונול, מי-עדן, תמ"מ, מקורות, רשות המיסים, ביטוח ישיר ועוד. כ-30 עובדים עם מוגבלות התחילו לעבוד בזכות המודעות שפורסמו בדף הפייסבוק שלנו. את הדף מפעילים 10 מתנדבים ומתנדבות, מהם ארבעה אנשים עם מוגבלות.

    לפני כמה חודשים הונחה בכנסת הקודמת (ה-19) הצעת חוק, שמחייבת העסקת 3% עובדים עם מוגבלות בכל גוף ממשלתי שיש בו יותר מ-25 עובדים (משרדי ממשלה, חברות ממשלתיות, עיריות ורשויות מקומיות). על הצעת החוק חתמו 81 חברי כנסת, ובראשם איציק שמולי, אילן גילאון, רוברט אילטוב, יריב לוין וקארין אלהרר. ההצעה אושרה בוועדת שרים לחקיקה ובקריאה טרומית בכנסת, ואז פוזרה הכנסת. ההצעה הזו תחזור מהר מאוד לשולחן הכנסת ה-20 – ותהפוך לחוק בספר החוקים של ישראל.

     

    נחתם הסכם קיבוצי בין ההסתדרות (בהובלת אבי ניסנקורן) לבין התאחדות התעשיינים ולה"ב (בראשות אהוד רצאבי) להעסקת 3% עובדים עם מוגבלות בכל גוף שיש בו יותר מ-100 עובדים. ההסכם הורחב גם למגזר הציבורי.

     

    הממשלה החליטה להעסיק 3% עובדים עם מוגבלות באופן מיידי ו-5% משנת 2017 בכל משרד ממשלתי שיש בו יותר מ-75 עובדים. את ההחלטה הזו נהפוך לחוק בספר החוקים של ישראל, כך שלא יהיה מדובר בהחלטה שניתן לשנותה.

     

    לצערי, בישראל הבעיה באי-מתן סיכוי שווה טמונה בהתנהלות בעייתית של המדינה, שסובלת מ"אנדרלמוסיה רגולטורית" בכל מה שקשור לשילוב אנשים עם מוגבלות. בישראל יש לפחות שמונה משרדי ממשלה שונים שמטפלים בבעייה. הגופים הללו לא מתואמים ביניהם, אין להם מדיניות אחידה ומגובשת ולעיתים הם פועלים בצורה סותרת.

     

    מדובר במשרד הבריאות; משרד החינוך; משרד הביטחון (נכי צה"ל); משרד הרווחה; משרד האוצר (אגף התקציבים); הביטוח הלאומי; משרד המשפטים (נציבות שוויון לאנשים עם מוגבלות); משרד הכלכלה. הרגולטורים הללו פועלים מול 200-150 ארגוני נכים שונים במדיניות של "הפרד ומשול".

     

    הפתרון לבעיה הקשה הזו הוא כמובן ריכוז של הטיפול באנשים עם מוגבלות בגוף ממשלתי אחד, עם מדיניות אחידה ומטרה אחת. זה בדיוק מה שקרה בארצות הברית, שם הנשיא אובמה הקים גוף שמרכז את כל הפעילות והמדיניות בתחום האנשים עם המוגבלות והנשיא עצמו עומד בראש הגוף הזה.

     

    קצת מספרים לגבי היקף התופעה: אין כמות ברורה ורשמית של אנשים עם מוגבלות. הנתונים לגבי גילאי העבודה (64-18) נעים בין כ-900,000 (לפי משרד המשפטים) לכ-720,000 אנשים עם מוגבלות (מהם 164,000 ערבים וכ-30,000 חרדים, אליבא דמשרד הכלכלה). למול הנתונים הללו בישראל כ-370,000 מקבלי קצבאות למיניהן.

    כלומר: יש בישראל כחצי מיליון אנשים עם מוגבלות שהם "שקופים". לא מקבלים קצבאות, לא מטופלים על ידי המדינה ומתקשים מאוד בהשתלבות בשוק העבודה.

     

    לכך יש להוסיף את "דור ההמשך" של האנשים עם מוגבלות: בישראל חיים כ-318,000 ילדים עם מוגבלות. כלומר, בחישוב גס חיים בישראל כ-1.1 מיליון ילדים ומבוגרים עם מוגבלות. בהחלט קבוצה משמעותית, שמהווה כ- 14% מאוכלוסיית ישראל.

     

    המספרים מדהימים, ומעידים על כך שכל אדם שני או שלישי בישראל קשור לתופעה, בין אם ישירות, ובין אם בעקיפין (כ- 1.1 מיליון אנשים עם מוגבלות בממוצע לפי הנתונים שלמעלה. אם נכפיל בשני הורים ואח אחד או שניים. נגיע לכ-4-3 מיליון אנשים בישראל שחווים את העניין בצורה ישירה).

     

    ולגבי עבודה: באוכלוסייה הכללית שיעור התעסוקה הוא כ-75%. לעומת זאת, בקרב אנשים עם מוגבלות, שיעור התעסוקה הוא רק 53% (!), ויש הטוענים שרק 40%. ובקרב ערבים עם מוגבלות רק 31% (!).

     

    השילוב בעבודה חשוב ביותר, מכיוון שמגיל 21 אנשים עם מוגבלות נמצאים למעשה לבדם, ללא תמיכה שבחוק (למעט קצבאות או הוסטלים).

     

    נעזוב לרגע את השיח החשוב מאוד של עזרה הדדית, סיכוי שווה וכו', ונדבר מספרים. נדבר על כסף. דוח מבקר המדינה האחרון (שפורסם במאי 2014), שנסמך על מחלקת המחקר של משרד הכלכלה קבע כי סך האובדן של המשק כתוצאה מאבטלה של אנשים עם מוגבלות הוא 5 מיליארד שקל.

     

    בזבוז של 5 מיליארד שקל בקצבאות במקום לייצר מהם הכנסות שמגדילות את התוצר ויוצרת מצב של win-win אמיתי למשק עם הפחתת הקצבאות למי שלא באמת זקוק לכך. מכיוון שאנשים עם מוגבלות לא מועסקים, לא כי הם לא טובים או מסוגלים לעשות את תפקידם, אלא כי קיים פחד אצל ה"רגילים" להעסיק אותם. כלומר: לא מדובר על שיח של "חמלה", "רווחה", "חסד", "רחמים" ו"תעסוקה", אלא בשיח של כלכלה ושל עבודה.

     

    ומה קורה בעולם?

    בגרמניה למשל, יש חוק שמחייב כל מעסיק שיש לו יותר מ-25 עובדים להעסיק 5% עובדים עם מוגבלויות.

     

    בארצות הברית נכנס לתוקף בתחילת השנה חוק 503, שלפיו כל חברה שהיא ספקית של הממשלה האמריקאית או של גופים ממשלתיים, בהיקף כספי של 50,000 דולר ומעלה, ושיש בה 100 עובדים ומעלה - חייבת להעסיק 7% עובדים עם מוגבלות בכל קטגוריה של העסקה: עובדים פשוטים, מנהלים זוטרים והנהלת חברה. גם במדינות סקנדינביה, בלגיה, צרפת ועוד – מחייבים שילוב אנשים עם מוגבלות בעבודה.

     

    אין שום סיבה לפעול בצורה שונה בישראל ולכן יש לחייב בחוק את הממשלה על זרועותיה השונות (רשויות מקומיות, עיריות, חברות ממשלתיות, וכמובן שירות המדינה ומשרדי הממשלה) להעסיק מיידית בשלב הראשון, 3% עובדים עם מוגבלות בכל גוף שיש בו יותר מ-25 עובדים.

     

    בשלב השני, משנת 2017, יש להעלות את שיעור ההעסקה של עובדים עם מוגבלות ל-5%. במקביל, יש למנות בכל מקום עבודה שיוגדר במסגרת החוק "אחראי שילוב בעבודה", בדומה לממונה על מעמד האישה וכו'.

     

    בנוסף, יש לתקן את חוק חובת המכרזים, כך שתינתן עדיפות במכרזים ממשלתיים, או של גופים ממשלתיים, לחברה שמעסיקה 10-5% עובדים עם מוגבלות (בדומה להעדפת חברות שבשליטת נשים ותוצרת "כחול לבן"). התירוץ המקובל הוא ש״לא צריך לכפות העסקה של אנשים עם מוגבלות. צריך לעודד העסקה כזו״. ועוד תירוצים עלובים ועצובים.

     

    בשורה התחתונה, כבר 67 שנים מאז הוקמה המדינה, כל הזמן ישנם ניסיונות לעודד העסקה של אנשים עם מוגבלות. וראה איזה פלא - לא קורה כלום. בוודאי שלא בשירות המדינה. איך בדיוק ניתן לעודד מנכ"ל משרד ממשלתי או מנהל אגף או מנכ"ל חברה ממשלתית להעסיק עובדים עם מוגבלויות? ניתן לו בונוס? הרי אין בממשלה פונקציה או תחום של אחריות תאגידית או (CSR (Corporate Social Responsibility.

     

    בממשלה מתקדמים, לצערנו, בקצב איטי מאוד בהעסקה של אנשים עם מוגבלות.

     

    לסיום, עוד דבר חשוב, שחייב לעמוד לנגד עינינו במאבק לשילוב אנשים עם מוגבלות: בשבועות האחרונים התפרסמו שני סקרים מטרידים מאוד, שעסקו בעמדות הציבור כלפי אנשים וכלפי ילדים עם מוגבלות. סקר של אקי"ם וסקר של נציבות שיוויון לאנשים עם מוגבלות במשרד המשפטים.

     

    התמונה שעולה משני הסקרים האלה קשה ביותר. 52% מאיתנו לא ישמחו להכיר אנשים עם מוגבלות שכלית. 37% לא ישמחו להכיר אדם עם מוגבלות פיזית. 40% לא רוצים להיות שכנים של אנשים עם מוגבלות. 28% מתנגדים לכך שאדם עם מוגבלות יקיים יחסי מין. פשוט נורא.

     

    החלק המזעזע של הסקרים הללו היא העובדה ש-69% מהציבור העידו על עצמם שהם מכירים אנשים עם מוגבלות.
    כלומר, חלק גדול הציבור מכיר אנשים עם מוגבלות – ועדיין חושב כך עליהם. ועוד נתון חמור: 37% מהציבור חושב שאסור לתת לאנשים עם מוגבלות להצביע בבחירות. כלומר: למנוע מאנשים עם מוגבלות את הזכות הבסיסית ביותר, את הזכות להשפיע על עתידה של החברה והמדינה.

     

    הנתונים האלה מעידים על תופעה רחבת היקף ולא על משהו ממוקד ונקודתי. מסתבר שאנחנו חיים במדינת עולם שלישי. שהחברה שלנו פרימיטיבית. לא מסוגלת ולא רוצה לקבל את השונה.

     

    השינוי יבוא רק באמצעות חקיקה!

     

    הכותב הוא ממובילי מהפכת השילוב של אנשים עם מוגבלות בעבודה, ממקימי "סיכוי שווה", סמנכ"ל בחברת החשמל ואב לילדה בחינוך המיוחד.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים