שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    בלי סודות: יונתן שגיב כותב בלש

    ספר המתח של יונתן שגיב, "אין סודות בחברה", מציג מקרה רצח שאותו חוקר בלש מקרטע בשם חפר, שלא אוהב נשים, שפועל ממניעים של רגש ושמשחק עם חוקי הז'אנר. ודרך דמותו המשעשעת ומלאת ההומור, הוא גם נוגע בנושאים חברתיים ואנושיים ששווים קריאה. ביקורת

    ספר מתח טוב ניכר לא רק ביכולת שלו לרתק את הקוראים באמצעות חקירת פשע מסתורית. כי ספרות בלשית טובה, היא כזאת שיש לה ערך מוסף: היא אומרת לנו משהו על העולם שבו אנחנו חיים, ומציגה בפנינו תמונת מצב שגורמת לנו לחשוב.

     

     

    בתוך אינספור הנרטיבים הבלשיים הקיימים, בעשורים האחרונים הורגלנו לחבב בלשים כושלים, במידה כזו או אחרת - הם פחות שרלוק הולמס ויותר פיליפ מארלו. הבלשים הספרותיים האלו טועים, ומודעים לכך. מכאן שבזמן שהם מחפשים אחרי האמת, הם די מסתבכים.

    "אין סודות בחברה". יונתן שגיב עושה בלש (עטיפת הספר) (עטיפת הספר)
    "אין סודות בחברה". יונתן שגיב עושה בלש
     

    לתוך הז'אנר העשיר הזה נכנס ברעש וצלצולים עודד חפר, הבלש החוקר ברומן "אין סודות בחברה". חפר, או בכינויו מימי התיכון הרכלניים: "החופרת", הוא חוקר פרטי מתחיל שפותח את המשרד שלו כאקט די נואש ואחרון, לפני שכספו יאזל סופית, והוא ייאלץ לחזור מתל אביב היקרה לחיק ההורים בפתח תקווה.

     

    המשרה הקודמת שלו היתה תחקירן בערוץ הבידור, לא בדיוק ההכשרה המצופה מחוקר קשוח. אלא שחפר הוא דמות בלשית שמבקשת לצאת נגד כל הקלישאות והמוסכמות בז'אנר, ומככבת ברומן שהוא בבת אחת סיפור מתח אפקטיבי וקולח, וגם פרודיה על בלשים באשר הם.

     

    חפר הוא לא פיליפ מארלו. אולי הוא היה רוצה להיות, אבל הוא נותר נאמן לעצמו לכל אורך הספר, כגיי קשקשן, אימפולסיבי, חטטן - ושעל כל צעד ושעל, מערב את הרגשות האישיים שלו בעבודתו.

     

    על קצה המזלג, ז'אנר הבלש כפי שלמדו לאהוב אותו מיליוני קוראים ברחבי העולם, התפרסם לראשונה בזכות דמויות בלש בלתי מנוצחות כשרלוק הולמס. הבלש בעל כישורי הסקת המסקנות ההגיוניים, החד כתער, חוקר פשע, רצוי גופה, רצוי עם כמה שפחות רמזים מקדמים וכמה שיותר רמזים מטעים. ראש בראש מול הקורא, שניהם מנסים לפענח את התעלומה, כשהסיפור הבלשי מהווה כתב חידה משחקי, שמאתגר את הקורא לפתור אותו, ולגלות "מי עשה את זה" עוד לפני שהדבר יתגלה לבלש. בעבר, עיקר העניין היה בפענוח, ופחות בעולם הנפש ובהרהורים מנפתולי לבו של הבלש.

    שרלוק וווטסון. מתח מיני מרומז  (צילום: BBC) (צילום: BBC)
    שרלוק וווטסון. מתח מיני מרומז (צילום: BBC)
     

    עם השנים זכינו להתפתחויות ולסוגים נוספים ושונים של כתיבה בתוך הז'אנר. השפעת הפשע על הסביבה הקרובה נהייתה חלק הארי בתיאורי הסיפור, ובהמשך הבלש עצמו הפך להיות איש של מילים, כזה שמתפלסף על המצב הקיומי בזמן שהוא מנסה לפענח פשע.

     

    הבלשים הגבריים (יש גם בלשיות כמובן) האיקוניים, זכורים לנו עם מקטרת וכינור, עם כובע ומעיל גשם, ונתפסים כאנשים ששותים הרבה, מדברים הרבה, שוקעים בחובות, ונופלים בקסמן של נשים יפות.

     

    ובכן, יתרון ברור אחד של חפר נעוץ בעובדה שהוא לא ייפול בקסמן של נשים. הוא יעדיף להסתבך, או לפחות לפנטז על אחד החשודים, אם כבר עליו ללכת בדרכי הז'אנר. הוא אכן בלש של מילים, גם באופן שבו הוא מתאר בחיוך מריר לקוראים את מחשבותיו על המתרחש, על יוקר המחייה, על העובדה שהוא נאלץ להסתפק בסודה במקום בוויסקי, ואיך כדי להיראות "כמו בלש" הוא לובש בגדים ישנים ומהוהים, שנראים לו מתאימים בסגנונם לפילם-נואר.

     

    בניגוד לבלש בעל כישורי הסקת מסקנות הגיוניים, חפר נופל להסקת מסקנות חפוזה שנובעת ממניעים של רגש. מכאן שחפר הוא מטא-בלש: הוא מצטט בהתנהגות ובדיבור בלשים קלאסיים, ושובר את דמותם שוב ושוב, כשהוא בוחר לדבר בלשון נקבה על עצמו, ומחצין את זהותו המינית שחותרת תחת הטסטוסטרון הסטרייטי (לכאורה) של רוב הבלשים המוכרים לנו. אם רמיזות לגבי מתח מיני בין שרלוק וווטסון הם קצה אחד של ההומוארוטיקה בז'אנר, חפר לוקח את זה לקיצון השני. הוא לא רומז: הוא בלש שנמצא מחוץ לארון, בקול גדול ובגאון.

     

    ניכר שיונתן שגיב, מחבר הרומן ודוקטור לספרות - שגם בקיא בז'אנר שבו הוא כותב את ספרו הראשון - שוחה היטב בעלילה ובמאפייני הסוגה. גם התפאורה של הרומן חזקה מאוד: כשחפר מדבר על רחובות תל אביב, אפשר לראותם במדויק, על הלכלוך, ההמולה, הפאבים, בתי הקפה ומחירי השכירות הגבוהים מדי. באותה בהירות מצטייר גם כפר שמריהו, הקצה האחר של יוקר המחיה המופיע ברומן, ובו בריכות פרטיות ומשרתים, כלומר, סוכני בית.

     

    החקירה הראשונה שמגיעה לפתח דלתו של חפר היא פרויקט הרבה יותר גדול מכפי שציפה או רצה: רצח או שמא התאבדות של סמדר טמיר, אשת עסקים מהעשירות ומהחזקות ביותר בארץ, הקשורה בבניית מגדלי יוקרה שונים, כאלו שבהם חפר לעולם לא יוכל להרשות לעצמו להתגורר.

     

    הרמז העיקרי לכך שאולי לא מדובר בהתאבדות של אישה חזקה - הוא מכתב הסחיטה עם שגיאות כתיב שמופיע בעלילה. באמצעות הרמז הזה, שמגיע יחד עם אזכור של טבעת מסתורית, חפר מוצא את עצמו בעיצומה של חקירת "מי עשה את זה?" - חקירה מסוג החקירות שבהן הבלש של אגתה כריסטי, נניח, היה מגיע לאחוזה מפוארת וחושד בכולם, מבעל האחוזה ועד אחרון המשרתים.

     

    גם אצל חפר, לכל מי שהיה קרוב במידת מה לטמיר עשוי להיות מניע, רק שהאחוזה מתחלפת בווילה וברחובות תל אביב. החשודים כוללים: שני בני זוג (השלישי כבר לא בין החיים) שאחד מהם היה גם שותף עסקי וגם זכור (לרעה, בטח שלרעה) לחפר, הבת של הנרצחת, הבן שסוגיית זהותו המינית עשתה לא מעט שמות ביחסים בתוך המשפחה, חברה טובה, החבר הדי-ג'יי של הבת, ואפילו האחות שפותחת בחקירה מלכתחילה. בקיצור, כולם בפוטנציה, היו רוצים לסחוט את מירה טמיר, ואז להיפטר ממנה.

     

    מה שמייחד את "אין סודות בחברה" הוא האופי של חפר, שאישיותו והתנהלותו קובעות את

    הטון והתמה של הספר כולו. הסיפור מובא בגוף ראשון יחיד, מנקודת מבטו של חפר יחד עם התובנות הנכונות או השגויות שלו. נקודת המבט הביקורתית, הסרקסטית והצינית מובילה חקירה שהיא לפרקים קורעת מצחוק, אך מתחת למעטה המבדר כהלכה - היא גם נוגעת בנושאים מורכבים של זהות מינית, שוני ופער מעמדי וחברתי, ויחסים סבוכים בין הורים לילדים או בין בני זוג.

     

    שגיב מנווט בקלילות את הגיבור שלו, ואותנו כקוראים - מהומור שחור לפחד מסכנה ממשית, מזלזול במשפחת הקורבן לגילויים מלאי חמלה, והקטבים האלו עובדים רק לטובת הסיפור. מכאן שחפר הוא דמות שנהנית לנסוע על רכבת הרים רגשית, וככזה - הקריאה מבעד לעיניו היא משעשעת וסוחפת.

     

    למשל, ככה הוא מגיב כשהוא מעיין במכתב איום שקיבלה המנוחה: "כל העולם יידע את האמת. את תיראי. כול כלבה בא יומה.אני נחרד. יש משהו כה אלים בהודעה הזאת. כה מזעזע. האיות. האיות פשוט חסר בושה, אני מנענע בראשי בחומרה כאילו הפכתי לאבי, מורה ללשון כפוף ונרגן, שגם בצעירותו לימד את תלמידיו בבית הספר ואת בנו בבית בצעקות ובעלבונות. ולא היה דבר שגרם לעמוס חפר לצעוק, יותר מכתיב מלא מיותר".

     

    אך אין לטעות ולחשוש ש"אין סודות בחברה" הוא רצף של בדיחות לשוניות והשתעשעות על חשבון הז'אנר. למרות שחפר הוא ביסודו בלש מקרטע, הסיפור עצמו מטופל בכבוד ובהרבה אהבה לסוגת הבלש.

     

    הנקודה היחידה שבה הספר מאבד מעט מאמינותו, היא בקלות שבה חפר נתקל בכל פאב ובית קפה בדיוק בעד שהוא צריך, או בעוד חשוד אפשרי שצץ לפניו בדרך פלא על הבר. מצד שני, מי שחי זמן מה בתל אביב והשתייך לסצנה כלשהי, מטופשת ככל שתהיה, יודע שלפעמים העיר מרגישה ומתנהלת בדיוק כך, כמו שכונה מבולגנת וקטנה, מלאת תככים, דעות קדומות וים של סודות.

     

    "אין סודות בחברה", מאת יונתן שגיב. הוצאת "כתר". 302 עמ'.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: מארק בלואר
    יונתן שגיב. בקיא בז'אנר הבלש
    צילום: מארק בלואר
    לאתר ההטבות
    מומלצים