מה זו העברה?

ההעברה. את שני העקרונות הראשונים כבר הזכרתי בפעם הקודמת, והפעם אתרכז בנושא ההעברה שלכאורה נשמע די פשוט, אך הוא מורכב ביותר, ואוכל לתאר אותו אך ורק בקצה המזלג.

העברה היא התהליך שבו המטופל מעביר רגשות שהיו לו בעבר (בעיקר בילדות) כלפי אנשים קרובים כמו הורים או אחים, אל המטפל. ההעברה מתרחשת בדרך כלל ברמה בלתי מודעת, ויוצרת דעה קדומה.

האמת היא שהעברה ריגשית כזאת מתרחשת גם בחיי היום יום, למשל: אם נפגוש מישהי שמזכירה לנו את דודתנו האהובה, סביר להניח שנחבב אותה מהרגע הראשון. כך יתכן שבאהבה ממבט ראשון, שהיא בדרך כלל נושא למשוררים, מתרחשת איזושהי העברה מיסתורית. מאידך גם ההיפך הוא הנכון: לעיתים אנחנו עלולים לא לחבב מישהו שלרוע המזל מזכיר לנו דמות שלא אהבנו בעבר, ואז רבים הסיכויים שלא נאהב את האדם החדש שפגשנו. אלא שבטיפול, שלא כבחיי היום יום, ניתן להבחין בתופעה זו בתוך הקליניקה, ואם היא מפריעה למטופל (כמו למשל כעס חסר שליטה או תחרותיות מוגזמת), ניתנת ההזדמנות ליבדוק את ריגשות המטופל באופן ישיר, ולהעלות אותם בטיפול.

לפני מספר שנים הגיע אלי לטיפול דני (שם בדוי), בחור נשוי בן שלושים, שעשה רושם חביב ביותר, אך נראה חסר שקט ונפחד. הוא התלונן על חרדה מתמדת, על פחדים שמשתקים אותו, על מחשבות טורדניות ורודפניות שאינו יכול שלוט בהן, ועל התנהגות כפיתית שמפריעה לו לתפקד. OCD. הוא נראה שברירי, ואכן נשמע חרדתי ביותר. הוא פחד מוות ממוסדות כמו המכס ומס ההכנסה. וכששאלתי למה, הוא לא ממש ידע להסביר, אך היה טרוד ביותר בפנטזיות שהנה באים לאסור אותו וזורקים אותו לכלא. למרות שהצליח לנהל בהצלחה אגף גדול במפעל שעיצב מוצרים ליצוא, הוא פחד להשתתף בישיבות ההנהלה, ופחד מהעובדים הכפופים אליו, ונראה כאילו הוא פוחד מהצל של עצמו. הוא פחד פחד מוות מהטיסות ומהאנשים הזרים שיפגוש. כדי להרגיע את עצמו היה נוהג לקחת איתו לדרך את הכרית הקטנה שאותה שמר מאז היה תינוק. דני היה קרוב מאוד לאמו, אבל עם אביו מיעט לדבר.

אנחנו מתחילים לעבוד והוא מספר לי על ילדותו: תמיד היה כרוך אחר אמו ותמיד פחד מאביו. כשהתחלתי להעיר הערות לדבריו, הוא ממש צהל: וואו! רבקה ממש קלעת בול! אני לא מאמין!”. הוא נהג לחקות אותם בצורה משעשעת. ואני ברגעים אלה ראיתי אותו כפעוט שמספר לאמא איך היה היום בגן, והרגשתי חיבה כלפיו. הוא הזכיר לי את טום הנקס מקפץ על הטרמפולינה בסרט "ביג".

יותר מאוחר, גילה לי במבוכה שבבית עם אשתו הוא בעצם שתלטן, וכשהערתי: "כמו אבא שלך", תגובתו היתה דרמטית: "יו, אין לך מושג עד כמה את צודקת, אני לא מאמין איך עלית על זה”. רגש ההערצה כלפי נמשך זמן רב, ונשמע אותנטי, לא מזויף. ולמרות שהיא החמיאה לעתים, נראה לי די ברור שמדובר פה באידיאליזציה שבאה ממקום אחר.

אז מה בעצם קרה כאן?

פרויד, שהתבונן בכל פרט קטן שעלה בטיפול האנליטי, שם לב שרבות מהמטופלות שלו (שכזכור סבלו מהיסטריה), החלו בהדרגה להראות סימנים של משיכה אירוטית כלפיו. יתכן שזה החמיא לו, או הסעיר אותו, אך בניגוד לקולגה שלו שנבהל והפסיק את הטיפול במטופלת צעירה שהתאהבה בו - פרויד גילה סקרנות והמשיך לחקור הלאה. הוא נוכח לדעת שהתופעה חזרה ונשנתה, ושהמטופלות שלו פיתחו משיכה מינית כלפיו, ומכאן הסיק שהנשים ההיסטריות הדחיקו דחפים מיניים שבתקופת הילדות חשו כלפי אביהן. התגלית הזאת הסעירה את עולם הרפואה בסוף המאה ה-19 ופרויד רכש לעצמו לא מעט אויבים בגללה, אך כאלה לא חסרים גם כיום.

ואולם היום בעזרת הפסיכולוגיה ההתפתחותית והטיפול בילדים, אנחנו מסתכלים על סיפור האהבה הכולל במשפחה ולאו דווקא על דחפים מיניים נסתרים. אנו משתאים על רומן האהבה הנירקם בין ילדה קטנה ואביה, או בין ילד פעוט ואמו, אך גם יודעים מה קורה כאשר סיפור האהבה הזה נפגע קשות כתוצאה מטראומה.

במקביל פרויד שם לב לעובדה שחלק מהגברים בהם טיפל נכנסו איתו לתחרות, או מחו על הסמכותיות שלו. פרויד הסיק מהרגשות שלהם כלפיו, שבעומקו של עניין, בתקופת הילדות הם נאבקו עם הסמכות של אביהם או חשו תחרות כלפיו, ואת הנטל הזה הם ממשיכים לשאת בבגרותם. בעיות מסוג זה ברובן עמדו במבחן הזמן, ונחשבות היום כקלאסיות ומוכרות לכל מטפל. אך בטיפול אנליטי מודרני היריעה שמנסים להבין בעולם הפנימי של המטופל רחבה הרבה יותר.

פרויד נוכח לדעת שלא רק למטופלים שלו היתה העברת רגשות אליו, אלא שגם לו היתה העברת רגשות אליהם. הוא קרא לתופעה זו ‘העברה נגדית’, והבין שהעניין מסובך יותר ממה שחשב. פרויד, שמשאת נפשו היתה להפוך את הפסיכואנליזה למדע, חשב שההעברה הנגדית מהווה מכשול לטיפול, ולכן טען שהאנליטיקאי חייב לשמור את רגשותיו תחת בקרה.

היום, רוב האנליטיקאים עובדים אחרת. הם מבינים את ההשפעה שיש לרגשות של המטפל על התהליך הטיפולי, מנסים ככל האפשר להבין את משמעותו, ומרשים לעצמם להיות הרבה יותר נוכחים בטיפול.

נחזור לדני: קצרה כאן היריעה מלהכיל טיפול מורכב בבחור עם מיבנה אישיות תלותית, וסימפטומים חמורים של חרדות, פחדים, ופנטזיות רודפניות, והדגש כאן הוא על העברת רגשות. ההערצה כלפי היתה העברה רגשית של רגשות ההאדרה של אמו, אותה חזר ותיאר כדמות מיתולוגית, יפהפיה, עדינה ואצילית. דני הודה ללא כחל וסרק שלמרות שהוא אוהב את אשתו, אימו היא אהבת חייו. לעומת זאת גילה ביקורתיות כלפי אשתו, כפי שגילה גם כלפי עצמו, ובמשך הזמן הוא הבין שההלקאה העצמית שלו נובעת מההפנמה של אביו.

פרויד טען בצדק שמקורה של האידיאליזציה הוא בגיל הינקות, ושבאמצעותה נוצר היחס בין התינוק או הילד הרך לאם או האב הכל יכולים. (כולנו הרי מכירים אמירות של ילדים קטנים כמו: "אמא שלי הכי יפה בעולם, ואבא שלי הכי גיבור". יותר מאוחר ילדים לומדים לוותר על האמירות האלה).

בשלב מאוחר יותר בטיפול דני יכול היה לספר לי שכשהיה תינוק הוריו היו נוסעים לח"ול ומשאירים אותו עם הסבים, ושההעלמות הפתאומית הזאת גרמה לו לטראומה. הוא גם נזכר שהיה בוכה זמן ממושך מבלי שירגיעו אותו, ושאימו היתה חסרת אונים כנגד האלימות המילולית של אביו. לאט לאט הוא נזכר בחוויות שהצביעו על הזנחה נפשית בבית לאורך כל הילדות, והחל להיות יותר ביקורתי כלפי אמו. ברגע מסוים הוא אמר לי בשקט: ‘רבקה, עכשיו הגענו בטיפול לקודש הקודשים’. לאט לאט הוא נזכר בחוויות שהצביעו על הזנחה נפשית בבית לאורך כל הילדות. התהליך הטיפולי הרגיע אותו ומיתן בהדרגה את הפחדים והחרדות. הוא נעשה יותר אסרטיבי בעבודה, והחל להישמע יותר בוגר וריאלי גם בתגובותיו כלפי.

אדם בריא בנפשו מסוגל לבטא הן רגשות חיוביים והן רגשות שליליים כלפי האנשים הקרובים אליו. כאשר מטופל מסוגל הן להעברה חיובית והן להעברה שלילית כלפי המטפל, אנו יודעים שהוא עלה על דרך המלך.