שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות

    "מפרים זכויות יוצרים? הקולנוע מרענן יותר"

    בסרטו התיעודי "לגזור, להעתיק, להדביק" מביא הבמאי צ'ם קאיה את סיפורה המופלא של הוליווד מאיסטנבול - שאת הצלחתה אפשר לייחס לגנבה של דמויות, תמונות וצלילים מהקולנוע האמריקני. "היתה להם גישה ילדותית שאני מעריך. הם עשו כמיטב יכולתם מכלום", הוא מספר בראיון

    אחד הטרנדים האהובים יותר על יוצרי קולנוע תיעודי בשנים האחרונות הוא ליצור סרטים על סרטים אחרים. "חולית של חודורובסקי" הוא כנראה הבולט שבהם, ואליו מצטרף בימים אלה הסרט שחוזר להפקת סופרמן הכושלת של טים ברטון וניקולס קייג' משנות ה-90. כולם מלאים באהבת קולנוע, וחיבה ענקית לאמנות הזאת, שמלהיבה כל כך את הדמיון של הצופים, וגם של היוצרים.

     

     

    דוגמה משובבת לב מארצות הברית מגיעה עם "Raiders" שמגולל את סיפורים הבלתי יאמן של שני נערים באייטיז שהחליטו ליצור בכוחות עצמם גרסה משלהם ל"אינדיאנה ג'ונס: שודדי התיבה האבודה", וחזרו להשלים אותו בבגרותם עם צילומי סצנת המטוס הבוער. דוגמה נוספת משעשעת בדרכה, היא "לגזור, להעתיק, להדביק" ("Remake, Remix, Rip-Off"), שיוקרן בפסטיבל דוקאביב התיעודי (שנפתח ביום ה'), המספר את סיפורה של ישליצ'אם - הוליווד הטורקית באמצע המאה ה-20, שבה נהגו יוצרים מקומיים לגנוב מכל הבא ליד מהתרבות הפופולארית האמריקנית. זכויות יוצרים? הצחקתם אותם.

     

    הבמאי הגרמני ממוצא טורקי צ'ם קאיה, אחראי על היצירה הדוקומנטרית המשעשעת הזו, שבה מופיעים רבים מהבמאים הבולטים של תעשיית הקולנוע המסחרי של איסטנבול דאז. תעשייה שהביאה לקהל המקומי את באטמן, סופרמן ואפילו את קפטן אמריקה בגרסאות הטורקיות המגוחכות והמרושלות שלהם. גם ספיידרמן זכה לייצוג כנבל דווקא, ומעל כולם זהו "האיש שהציל את העולם", המוכר כיום ברחבי העולם כ"מלחמת הכוכבים הטורקית". גניבה של ממש, כפי שמספר קאיה.

     

    "בשביל סרט הקאלט שלו, 'האיש שהציל את העולם', הבמאי צ'טין אינאנץ' גנב גלגלי סרט 35 מ"מ של "מלחמת הכוכבים" המקורי, מבית קולנוע סמוך. הוא גזר משם את סצנות הקרב החלליות, וערך אותן בתוך הסרט שלו, מכיוון שלא היתה לו אפשרות ליצור אפקטים מיוחדים שכאלה בעצמו. אחר כך הוא השתמש בחומרים הללו כדי להקרין את הסצנות על הקיר, והציב את השחקן שלו כשהוא מצויד בקסדת אופנוע, כשברקע צילומי הסצנות הגנובות. כך הוא יכול היה ליצור אשליה שהגיבור מטיס חללית. כך הוא הצליח לספר את הסיפור שלו".   

     

    סיפור זה מדגים עד כמה היתה תעשיית הסרטים הטורקית פרוצה, וללא כל בקרה על זכויות יוצרים. העובדה שההפקות היו דלות תקציב במיוחד, לא מנעה מהבמאים להמשיך ביצירתם וביתר שאת. מאות סרטים צולמו כל שנה. מכיוון שהיה מחסור ברעיונות, הם נגנבו מהוליווד. מכיוון שהיה גם מחסור באמצעים, נגנבו גם פסקולים וחומרים מצולמים. הסרטים נעשו ברישול אך עבדו בקופות, לא מעט בגלל שאותם רעיונות שהגיעו מארצות הברית, עברו מניפולציה שתתאים לקהל המקומי.

     

    "לפני מלחמת העולם השנייה, לטורקיה היו קשרים ענפים עם גרמניה וצרפת, ומבחינה תרבותית היא היתה קשורה אליהם. אבל במהלך המלחמה אספקת הסרטים מהמדינות הללו פסקה. סרטי קולנוע יובאו לטורקיה רק דרך מצרים, ורובם היו מלודרמות מצריות ושוברי קופות אמריקנים", מסביר קאיה את הסיבות ללידת הקולנוע של ישליצ'אם. 

     

    קפטן אמריקה נגד ספיידרמן ב"שלושה גברים ענקים" הטורקי ()
    קפטן אמריקה נגד ספיידרמן ב"שלושה גברים ענקים" הטורקי

    "כמו ישראל, בשנות ה-50 טורקיה הפכה להיות מושפעת מאוד מהתרבות האמריקנית. עם בוא המלחמה הקרה, הגוש המערבי ניסה להשיג דריסת רגל בטורקיה מכיוון שהיא שהיא היתה סמוכה לברית המועצות. וכך החל תהליך של אמריקניזציה. סרטים מארצות הברית היו הנצפים ביותר באותה התקופה, וכך זכו סרטים פופולארים והדמויות שבהם לרימייקים שהפכו למאוד מאוד ידועים בטורקיה".

     

    מי היה הקהל הטבעי של הסרטים הללו?

     

    "אנשים משכילים לא הלכו לסרטים הטורקים כי הם נחשבו לנחותים. אבל ההמונים חסרי האמצעים אהבו אותם כי היו בהם אזכורים רבים לחייהם שלהם. כשסופרמן הטורקי מקבל קריפטונייט מאמו, הוא עטוף בצעיף באריגת קרושה מסורתית טורקית". 

     

    כאמור, סרטי ישליצ'אם נחשבו לירודים ונחותים, וכיום הם מעין שלד בארון של הקולנוע הטורקי העכשווי שזוכה להערכה גדולה מאוד בעולם עם מאסטרים כמו נורי בילגה ג'יילן, זוכה פסטיבל קאן האחרון, או סמי קפלנאולו. עם זאת, קאיה חושף כי לכמה מקולנועני הארטהאוס הטורקים, יש שורשים עמוקים בתוך ישליצ'אם. "הסצנה הקולנועית האמנותית של טורקיה אינה יודעת יותר מדי על ישליצ'אם, אבל במאים וותיקים כמו לוטפי אקד, מטין ארקסן, ילמאז גוניי או עומר קאבור, עשו לפני כן סרטים מסחריים ופחות אמנותיים, שמהם התעלמו לחלוטין".

     

    הדוגמה הבולטת היא גוניי, שלפני שפצח בקריירה כבמאי, היה אחד מכוכבי הפעולה הגדולים בטורקיה. קאיה מספר שגם כאשר ביים את סרטו החשוב "תקווה" ("Umut") מ-1970, הוא המשיך לככב בסרטי אקשן. הוא מציין גם את הבמאי מטין ארקסן שצילם ב-1974 את "Seytan" - רימייק ל"מגרש השדים" של וויליאם פרידקין שיצא רק שנה לפני כן בארצות הברית. "אקסן יצר אותו מחדש כמעט פריים-ביי-פריים", אומר קאיה, "נורא כיף לצפות בו, אבל אף אחד לא רואה בסרט הזה יצירת מופת שלו".

     

    איך אתה מסביר את ההתעלמות הזו?

     

    "ישליצ'אם זכתה לביקורות שליליות רבות מצד האינטלקטואלים וגם אנשים בעלי זיקה אליטיסטית. הם אמרו שישליצ'אם עם הקומדיות הזולות שלהם, המלודרמות וסרטי האקשן היו מסחריות לחלוטין ושימשו כאופיום להמונים. אבל גם היום סרטים וסדרות זוכים לרימייקים בטורקיה. לרוב מדובר בגרסאות ל'עקרות בית נואשות' בסגנון טורקי".

     

    נורי בילגה ג'יילן עם פרס דקל הזהב. אלף אלפי הבדלות (צילום: EPA) (צילום: EPA)
    נורי בילגה ג'יילן עם פרס דקל הזהב. אלף אלפי הבדלות(צילום: EPA)
        

    מהו הקסם שזיהית בסרטים הללו, הטראשיים למראה?

     

    "אני אוהב את הקצב והאנרגיה של הסרטים הללו. לבמאים רבים מאז - אם כי לא כולם - היתה גישה ילדותית לקולנוע, שאני מאוד מעריך. היה להם כל כך מעט עם מה לעבוד, והם עשו מזה את המיטב, וזוהי סגולה מאוד נדירה כשמדובר בקולנוע מיינסטרימי. היעדר חוקי זכויות יוצרים במדינה, איפשרה להם לשלב אלמנטים, שאנחנו לא היינו מצפים שאפשר לשלב. כך הם שברו את הסטריאוטיפים הקולנועיים, ואני חושב שזה מאוד מרענן".

     

    כדוגמה הוא מציג את גיבור הסרט "אגרוף הברזל" של אינאנץ' מ-1970 שעל התלבושת שלו שלושה סימנים של דמויות שונות: סופרמן, באטמן והפנטום. "כך קיבלנו שלושה סופר-הירוז באחד", הוא אומר, ומוסיף גם את התעוזה שבהצגת ספיידרמן כנבל בסרט "שלושה גברים ענקים" של טי. פיקרט אוצ'ק מ-1973, שבו נאבק איש העכביש בקפטן אמריקה.

      

    למעשה, אפשר להגיד שבמאי ישליצ'ם זיהו בשנות ה-70 את הפוטנציאל הגלום בגיבורי העל האמריקנים עוד הרבה לפני שאלו הגיעו לשיא ההוליוודי הנוכחי שלהם בעידן "הנוקמים". בניגוד להגבלות השונות שחלות על האולפנים בלוס אנג'לס, הם גם הרשו לעצמם לערבב בין הדמויות של מארוול ו-DC קומיקס בלי חשבון.

     

    לפי קאיה, הם גם היו מעין חלוצים בתחום המוזיקלי, מכיוון ששילבו בסרטיהם נעימות מפסקולים שונים של סרטים אמריקנים (ב"האיש שהציל את העולם" יש שילוב של לחני ג'ון וויליאמס מ"מלחמת הכוכבים", "אינדיאנה ג'ונס" ו"סופרמן" למשל). "שימוש בפסקולים מסרטים שונים בסרט אחד - זה הרעיון מאחורי הסמפלינג של היום", טוען הבמאי, "הפסקולים הללו צרובים בראשנו, ואנחנו לעולם לא נשכח אותם. כך הם מופצים ואנשים רבים מאזינים להם, במקום שהם יהיו שבויים לסרט אחד בלבד".

     

    אבל איך זה התאפשר מבחינת הוליווד, שמקפידה כל כך על זכויות יוצרים?

     

    "באותם זמנים, זו לא היתה עבירה על החוק להשתמש בצילומים או במוזיקה מסרטים אחרים, כל עוד היוצר לא רשם את זכויות היוצרים שלו בטורקיה. חברות ההפקה האמריקניות והאירופיות לא ראו בטורקיה שוק חשוב, כך שלמרות שהסרטים שלהם הופצו במדינה, הם לא טרחו לרשום אותם. כך הסרטים והפסקולים הללו נחשבו כרכוש הציבור. אותו דבר קרה פחות או יותר לסרטים צרפתים ומכסיקנים בארצות הברית, שם הם הופצו ללא תשלום בתמלוגים".

     

    אלפי סרטים נוצרו בחסות תעשיית הקולנוע של ישליצ'אם, שרוסקה ביד קשה על ידי השלטון הטורקי בשנות ה-80. מעטים מהם שרדו. רוב העותקים נגנזו, אבדו, או הושמדו. חלקם הוברח לגרמניה,

    שם ניתן להשיג אותם על גבי קלטות VHS נדירות ושחוקות בספריות וידאו טורקית בברלין, קלן וערים אחרות בגרמניה בהם יש קהילה טורקית ענפה. קאיה תר אחר האוצרות המלבבים הללו ומשלב אותם ב"לגזור, להעתיק, להדביק", שאמור לשמר את המורשת של היצירה החובבנית הקסומה ההיא. כזו שיש לה עדיין הד בין חובבי קולנוע צעירים עם חיבה לטראש, שרואים בהם סרטי פולחן.

     

    "יש קהילת מעריצים לסרטים הללו והם נוהגים לחגוג עם הרימייקים של ישליצ'אם", אומר קאיה. "למשל, 'האיש שהציל את העולם' התגלה רק בשנות ה-90. הוא זכה להערכה גדולה בין הצעירים ותלמידי תיכון אימצו אותו אל לבם. הבעיה הגדולה של סרטי ישליצ'אם היתה הזמינות שלהם. המצב של שימור הסרטים בטורקיה הוא בלגן, ורבים מהסרטים פשוט לא היו בנמצא".

     

    הסרט "לגזור, להעתיק, להדביק" יוקרן בפסטיבל דוקאביב בתאריכים 8, 13, 15 במאי.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צ'ם קאיה. יוצר "לגזור, להעתיק, להדביק"
    לאתר ההטבות
    מומלצים