שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    ג'ולייט גרקו בהופעה: הוורד עדיין פורח
    ג'ולייט גרקו הוכיחה בהיכל התרבות בתל אביב, כי גם בגיל 88 היא יודעת לכשף את הקהל, למרות הקול החרוך והגוף הקמל. עדיין לא נס ליחם של הכריזמה הכובשת, התיאטרליות והמוזיקליות, ואפילו היופי שלה

    ז'ולייט גרקו עדיין נפלאה. והיא עדיין אותה "הגרקוֹ" (כפי שכונתה, עדות למעמד האייקון שלה), עם אותה כריזמה שופעת. כן, גם בגיל שמונים ושמונה. ואין זה דבר של מה-בכך. יש הרי בעיה עם קונצרטים של זמרים מבוגרים, שלא לומר קשישים. זו עלולה להיות חוויה פתטית, או למצער כזו שמעוררת אי-נוחות. לא נעים לראות זמר זקן - קולו כבר אבד, להט נעוריו פג - והוא מנסה בכל כוחו להתחפש לעצמו לפני עשרות שנים. אבל יש זמרים נדירים - כמו ליאונרד כהן או שארל אזנבור - שיודעים להתאים את עצמם ואת המוזיקה שלהם למה שהביולוגיה כבר לקחה מהם. והם מצליחים לא רק לשמר את המוזיקה אלא אפילו לצקת בה מובן חדש.

     

    גרקו בהיכל התרבות (צילומים: ירון ברנר) (צילום: ירון ברנר) (צילום: ירון ברנר)
    גרקו בהיכל התרבות (צילומים: ירון ברנר)

    וג'ולייט גרקו עושה זאת באופן מעורר השתאות. קולה אמנם כבר מזמן נחרך ונסדק והתעבה, אבל היא לא מנסה להתחפש לגרקו של פעם. היא מניחה את גילה ושבריריותה על הבמה, ואז מחלצת מהם אוֹן מפתיע והתרסה. מניפה את ידה במין תנועת ממני והלאה נמרצת שכזו. ואין שום דבר פתטי במופע הזה. להיפך - מפגן מרשים של כוח ודרמה גדולה.

     

    את קולה החינני של פעם היא המירה בספק דיבור-שירתי או שירת-דיבור שכזו. כך שגם כשהיא דוברת את הטקסט ולא לגמרי שרה אותו, הוא מתערסל לו במעלה-מורד הסולם המוזיקלי. ובתוך הז'אנר הזה, התואם את סגולות גילה וכוחותיה, היא יודעת לחולל את כל קסמי המופע שידעה לעשות תמיד, עשרות בשנים.

     

    כשהיתה צעירה היה זה שילוב מהמם של קסם וכריזמה ומוזיקליות. הקשיבו למשל להקלטה הזאת, מימי עלומיה, כשהיא שרה את "תחת שמי פריז" (Sous le ciel de Paris) החינני. זה לא רק הקול הכהה, החושני וההגשה המוזיקלית כל-כך. זה לא רק היופי שלה והסקס אפיל השופע. זו לא רק הכריזמה והשקט הפנימי. מעבר לכל אלה זה הכישרון להפוך את השיר לייחודי לגמרי ולעשותו ל'מופע'. היא מספרת לך סיפור ובתוך כך יוצקת במילים ובמוזיקה משמעות שלא הייתה שם אלמלא היא זאת ששרה אותם. "אני לוקחת מאוד ברצינות את המילים שאני שרה." היא אמרה בראיון ל-ynet. "אני לא יכולה לשים בפי מילים שלא מוצאות חן בעיני. האדונים שלי הם כותבי המילים והמוזיקאים, והתפקיד שלי הוא לשרת אותם. שיר הוא יצירת אמנות קשה ביותר, זה למעשה מחזה או רומן בן שלוש דקות".

     

     (צילום: ירון ברנר) (צילום: ירון ברנר)

    האופן הייחודי שבו היא מטפלת בשירים בולט כשמשווים את ביצועיה לאלה של זמרים אחרים באותם שירים. את "עלי שלכת" הקלאסי (העלים נובלים, Les Feuilles Mortes) שרו כמובן איב מונטאן ואדית' פיאף העילאית ועוד זמרי-על (אפילו מלכת הזמר הערבי, הלבנונית המופלאה פיירוז). אבל אצל גרקו זה נשמע אחרת מכולם, גדוש מתח מאיים. למשל כאן, בהקלטה מהופעה חיה בברלין ב-1967. לא בכדי אמר עליה ז'אן פול סארטר שהיא "מבעירה במילים אש" ושהוא כותב למענה "כדי לראות כיצד הופכות המילים לאבנים יקרות". ודומה שאת היכולת הזו גרקו לא איבדה. למרות אובדן הקול, למרות מחלת הסרטן, למרות גילה המתקדם.

     

    מה שגרקו עושה היום זה להפוך את מגבלות קולה וגילה לסוג של משאב. הזיקנה שלה, מעניקה למקצת מילות השירים משמעות שלא היתה בהם קודם. וכעת, יותר מתמיד, היא מפגינה את אישיותה הדרמטית, ומכפיפה אליה את השיר. וזה יוצא מעניין, כובש, אישי מאוד. כך למשל היא ממירה את גרסתו הבכיינית של ז'אק ברל ב"אל נא תעזבני" (Ne me quitte pas) לשיר מאבק של אישה גאה, עוצמתית. "אל תעזוב אותי" היא קוראת לגבר הכסיל, במן תקיפות מעורבת בטון של "איזו שטות אתה הולך לעשות. תפסיק עם זה מיד!".

     

     (צילום: ירון ברנר) (צילום: ירון ברנר)

    אגב, מי שכתב לז'אק ברל את השיר הקלאסי הזה, ועוד כמה וכמה שנסוני מופת, הוא ז'ראר ז'ואנס (Gerard Jouannest), בעלה של גרקו זה עשרות שנים. הוא גם הפסנתרן שליווה אותה אמש על הבמה (בצד האקורדיוניסט המהולל ז'אן-לואי מטינייה). מדהים לראות על במה אחת את ז'ואנס וגרקו - צמד האייקונים המופתיים הללו של תרבות השנסונים ההולכת ודועכת. ממש מעמד היסטורי. ואין לי ספק שהיצירתיות והעקביות של ז'ואנס הם מקצת הטורבינה שמניעה את המנוע של גרקו. אמש גם ראינו היטב כיצד הפסנתר שלו ממלא את כל חללי המוזיקה המתפוגגת ומשמר אותה.

     

    וגרקו אינה מתעסקת בנוסטלגיה. שירים רבים ששרה בעבר חדלה לשיר, אל אחרים היא שבה רק במידה שחשבה שהיא יודעת לעשות איתם משהו מעניין. למשל את השיר הפרובוקטיבי למדי "הפשט אותי" (Deshabillez-moi), היא הפסיקה לשיר כבר לפני שנים רבות. זה נראה היה לה מגוחך (לאט.. לאט.. עכשיו מהר.. נו.. תתפשט כבר"). אך דווקא כעת כשהיא מתקרבת לגיל תשעים, היא חזרה לשיר אותו. זה משעשע אותה, בגילה, לקרוץ כך לקהל.

     

     (צילום: ירון ברנר) (צילום: ירון ברנר)

    אף שגרקו אומרת מפורשות שרק ההווה והעתיד מעניינים אותה, ואף שרוב שיריה בשנים האחרונות הם חדשים לגמרי - השירים החזקים ביותר אמש היו אלה שעסקו בזמן החולף ובמוות הקרב. בתחילה היה זה "הזקנים" (Les Vieux) של ז'אק ברל (".. אנשים זקנים כבר אינם חולמים, הפסנתרים שלהם כבר חתומים... אנשים זקנים אינם מתים. יום אחד הם נרדמים והשינה ארוכה מדי"). ולשמוע את גרקו שרה את המילים הללו היה מצמרר. האם היא שרה על ידידיה הרבים שאינם כבר עמה? האם היא שרה על עצמה?

     

    אחר-כך בא "ועם הזמן" (Avec Le temps) הקלאסי שכתב Leo Ferre ("ועם הזמן ועם הזמן הכל חולף... הכל נשכח ורק נשארת הדממה"). הביצוע כאן, בהקלטת חובבים גרועה, מבהיר

     היטב כיצד ממשיכה גרקו בגילה הנוכחי לכשף - מדברת-מזמרת, ידיה מרחפות ככנפיים. את טרילוגיית הזמן והמוות הזו היא סיימה בביצוע נורא ומופלא של "אני בא" של ז'ק ברל ("לז'ק תמיד היה דיאלוג עם המוות"). זה היה מרטיט, כמעט מבהיל, לשמוע אותה ספק קוראת, ספק שרה, נואשות: "אני באה, אני באה / איך הייתי רוצה עוד פעם אחת / לגרור עצמותי אל אור השמש / עד הקיץ, עד הסתיו, עד האביב, עד מחר.../ אני באה אני באה / אך למה אני? למה עכשיו? ולמה כבר? / אני באה כמובן, מעולם לא עשיתי מאומה אלא לבוא...".

     

    יש משהו מאוד אמיץ בהופעה כזו. לא שגרקו היתה חסרה אי-פעם אומץ. היא הרי תמיד אמרה את אשר על ליבה, והלכה עד הסוף עם הפוליטיקה שלה ועם עצמאותה. אך זה אמיץ שבעתיים להיות כמעט בת תשעים ולהאמין ביכולת שלך לשיר, לדבר על ליבו של הקהל, להאמין שעוד יש משמעות, שאת רלוונטית. והיה זה סוג של קסם לראות כיצד נובע, מתוך היצור השברירי והחיוור הזה, אשד של דִינמיוּת ממוקדת. ואיך היא מחליפה דמויות ומבּעים - מקטנה לגדולה, מטורפת למבוישת, מנחבאת אל הכלים לאמיצה ומתריסה. אצל גרקו החיים ממשיכים ומפכּים, על יגונותיהם ואושרם, לעד.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    7 לילות
    מומלצים