אחד ממפיקי הסרט ״יוסי וג׳אגר״, גל אוחובסקי, חושב שישראל השתנה לאין-שיעור מאז אותה סצינה, ואולי גם בזכותה: ״בהרצאות אני מספר ועובר דרך כמה נקודות שינוי. כמובן ש״יוסי וג׳אגר״ הוא נקודת שינוי מעניינת, כי הסרט מאוד השפיע על היחס להומואים בצבא, בתפיסה של הומואים כחיילים וכאנשים נורמטיביים שמשתתפים במלחמות. בערבים כאלה אני מנסה להסביר שבעיניי הדבר הכי חשוב במאבק של הקהילה הגאה הוא הנראות, ולכן יש השפעה גדולה מאוד לתקשורת ואמנות. אני מדבר על התיאוריה שלי ללמה המאבק בישראל כל כך הצליח, ולמה אני חושב שישראל היא מדינה מאוד טובה לקהילת הלהט״ב״.

הסיבוב של גל אוחובסקי בארצות הברית מתחיל השבוע בניו יורק וימשיך בשיקגו, פאלו אלטו, סן פרנסיסקו ולוס אנג׳לס. במהלך הערב אוחובסקי משלב קטעים מהסרטים והסדרות שיצר יחד עם בן זוגו, איתן פוקס, כמו ״הבועה״, ״ללכת על המים״, ״פלורנטין״, ״בעל בעל לב״ וכמובן ״יוסי וג׳אגר״.

זה משהו שאתם מכוונים אליו כשאתם עושים סרט, להכניס דמות דומיננטית אחת לפחות של הומוסקסואל?

״ממש לא. יש לנו מטרה בחיים באופן כללי - להילחם את המלחמה שלנו כדי שיהיו לנו חיים יותר טובים. אנחנו לא נלחמים את המלחמה הזאת כשאנחנו באים לעשות סרטים. אנחנו באים לספר סיפור שקשור בעניין הזה, או לא קשור, או קשור חלקית, מזווית מסוימת. הסרטים הם לא פרופגנדה, לא אומרים לעצמנו ״טוב, עשינו הומו בצבא, עכשיו נעשה הומו ברוטב תרנגולות. כשעשינו את יוסי וג׳אגר, למשל, שמבוסס על סיפור אמיתי, המטרה היתה בכלל להראות גבר שבא לשבעה של בן זוגו ואינו יכול להגיד שזה בן זוגו שנהרג. על כמה זה נורא להיות בארון, שזה דבר שתמיד מנחה אותי״.

בהקשר הזה נאמר שאוחובסקי גם חטף, לא פעם, ביקורת על נטייתו ״לכפות יציאה מהארון״ על סלברטיז גאים, במיוחד אחרי שקרא לפיטוריו של חבר כנסת ממפלגת העבודה שלטענת אוחובסקי הוא הומוסקסואל שמעדיף להישאר בארון.

השתמשת במונח ״מלחמה״, החתירה לשוויון - זאת עדיין מלחמה?

״לא, מלחמה זאת מילה גדולה. אולי מאבק. מיעוטים תמיד נאלצים להיאבק על השוויון שלהם. לא מקבלים אותם בקלות. אף אחד לא מוותר על הפריבילגיות שלו בלי מאבק, מסתבר״.

מוציא בכח אנשים מהארון. אוחובסקי(יריב כץ)

ובישראל בשנת 2015 זה מרגיש כמו מאבק?

״במאבקים של קהילות מוחלשות, משלב כלשהו צריך לאזן בין שני דברים: מצד אחד ישראל היא מדינה מאוד טובה לקהילה הגאה, מצד שני הכל רחוק מלהיות מושלם. אתה יכול מצד אחד להדגיש כמה יפה שממשלת ישראל התגייסה להטיס הורים עם תינוקות שנתקעו בפונדקאות בנפאל תוך 24 שעות לישראל, או להדגיש את העובדה שמלכתחילה הם לא היו צריכים להיות שם אם היו נותנים להם לעשות פונדקאות בישראל. זאת תמיד הדילמה, את יודעת, מה רוצים להדגיש ברגע נתון״.

ולמה, בכל זאת, ישראל היא מקום טוב לקהילה?

״כנגד כל הסיכויים, במדינה שהופכת להיות יותר ימנית, יותר מסוגרת, יותר מסורתית, יותר דתית, קהילת הלהט״ב דווקא משגשגת באופן שהוא הפוך להיגיון מערבי רגיל. יש סדרה של סיבות, עליהן אני מדבר בהרצאה, שקשורות בחיילים מתים, בזה שאנשים נהרגים בישראל בגיל מאוד צעיר ומאבדים את חייהם בגיל הנעורים, בקונפליקט ובסכסוך הישראלי - פלסטיני, וגם ב״הפוך על הפוך״ במפלגות הדתיות ולהשפעה של הדרישות שלהן על הציבור הלא- דתי.

“ישראל היא גן עדן ללהט״ב, אבל יש לזה גם סייגים. מאוד לא קל להיות נער הומו בפריפריה, ובכל זאת אני חושב שמצבו של ילד בחיפה ו/או מצבו של ילד בנתיבות הוא פי עשרה יותר טוב ממצבו של ילד ביוטה, למשל, או בעיר המקבילה באמריקה. כמובן שתל אביב יותר טובה, תל אביב אינה מושוויית למילווקי ולא נשווה את חיפה לניו יורק. בכל ארץ בעולם העיר המרכזית המודרנית היא יותר קלה. אני לרגע לא מזלזל בפריפריה ובקושי להיות הומו צעיר, בכל מקום אגב. גם בתל אביב זה מאוד קשה לילד בן 1, אם אתה לא ממש ממש נופל למשפחה כזאת ספציפית. אבל יש בישראל הרבה דברים שמקרינים לילדים האלה והופכים את החיים שלהם להרבה יותר קלים. יש השפעה מאוד גדולה לתקשורת ולזה שיש הרבה הומואים בעין הציבור״.

אוחובסקי, שגדל בעצמו בחדרה, הקים לפני שלוש עשרה שנים את ״איגי״, הארגון הגדול ביותר בישראל לקהילה הגאה, עם קבוצות בארבעים מקומות בכל הארץ, מקרית שמונה ועד אילת. המטרה היא לייצר סיטואציה שבה לבני נוער גאים בישראל יהיה קל יותר לעבור את גיל הנעורים. אוחובסקי מספר על אחוזי הצלחה גבוהים לארגון, בו הוא משמש כיום כנשיא.

ההרצאות של אוחובסקי הן חלק מפעילות של ארגון אמריקאי בשם "A wider bridge" (גשר רחב יותר), שמטרתו לבנות יחסים בין קהילת הלהט״ב בצפון אמריקה לבין זו של ישראל, וגם להוות קול פרו-ישראלי בקרב הקהילה המקומית.

ארתור סלפיאן, מייסד ומנהל הארגון, יהודי והומוסקסואל, חושב שלכל היהודים יש מקום בארץ ישראל, כולל לקהילת הלהט״ב, ושכולנו רוצים להפוך את ישראל למקום שנהיה גאים בו, תרתי משמע. לטענתו, יהודים רבים מרחבי העולם שמשתייכים לקהילה עלו לישראל בגלל שהם מוצאים את תל אביב, וחלק מירושלים, כמקומות שמקבלים אותם ושבהם הם יכולים למצוא אנשים כמותם.

על פי סלפיאן ״חשוב ליצור יחסים בין שתי הקהילות כי כך אפשר ללמוד אחד מהשני. ישראל התקדמה יפה מבחינת שוויון לקהילת הלהט״ב ויש הרבה דברים שהאמריקאים יכולים ללמוד ממנה ולהיפך, כך שהלימוד המשותף מחזק את שתי הקהילות״.

מבחינה חוקתית, לדבריו, ישראל מקדימה את ארה״ב מבחינות מסוימות ומפגרת אחריה מבחינות אחרות. ״בישראל אנשי קהילת הלהט״ב יכלו לשרת בצבא באופן גלוי משנת 1993, בארה״ב הדבר נעשה אפשרי רק ב-2012. ישראל סיפקה הגנה מאפליה בתעסוקה מ-1992, בארה״ב קיימת הגנה כזאת רק בחלק מהמדינות. מבחינת שוויון בנישואים, בארה״ב יש 37 מדינות שבהן אנשים מאותו מין יכולים להינשא, ביוני יכול להיות שבית המשפט העליון יחיל את העיקרון על כל חמישים המדינות, אבל בישראל הבעיה עמוקה יותר מנישואים חד מיניים - אין שם כלל נישואים אזרחיים. מאחורי החוק היבש, יש את השאלה של כמה החברה פתוחה ומקבלת. בישראל האתגר הוא יותר על המשך שינוי העמדות והתפיסות ויצירת נראות רבה יותר לגאים. בחלק מהמדינות עדיין לא קל לאנשים צעירים לצאת מהארון, עדיין יש בריונות בבתי הספר, הומופוביה קיימת ויש עוד הרבה מה לעשות בנידון בארה״ב וגם בישראל״.