מדונה, מוריסי ומקרטני מזדקנים בלי כבוד

מקבץ אירועים מקרי מהעת האחרונה: מדונה מנשקת בהפתעה את הראפר הצעיר ממנה בכמה מאות שנים דרייק, הולכת ומתערטלת מקליפ לקליפ ומתעקשת לשתף פעולה עם מוזיקאים שיכולים להיות ילדיה, כמו נטליה קילס ואביצ'י.

פול מקרטני מצדו, מוציא שיר חדש עם קניה ווסט וריהאנה, לא בדיוק השותפים המוזיקליים הטבעיים שלו (וגם לא בדיוק יצירת מופת) ואילו מוריסי, דווקא אחרי אלבום לא רע בכלל שהוציא לפני שנה, מתקוטט עם מעריצים, מחריף את מתקפות הצמחונות הפנאטיות ולאחרונה אף הוציא קליפ שניתן לתאר רק כביזארי ל"Kis Me a Lot". בקליפ, שמצולם באופן סטודנטיאלי מרושל, מופיעות דוגמניות ערומות עם כיתובים בצרפתית על גופן החשוף.

מקרטני, ריהאנה וקניה ווסט - "Four Five Seconds". מה קורה פה בעצם?

כמובן שכל מקרה כאן צריך להיות נידון לגופו. מדונה בנתה קריירה שלמה על פרובוקציות ולכן לא צריך להתפלא לאור האקטים האחרונים שלה. מצד שני, האישה כבר בת 57, למען השם. היא זכתה בכל תואר אפשרי ובעיקר - הצליחה לשמור לאורך השנים על פאסון. פאסון שהולך ומתרסק למול עינינו ברגעים אלה ממש.

גם על פול מקרטני אפשר לכאורה לסנגר. הוא תמיד הקפיד להישאר רלבנטי, גם בפרוייקטי צד מגניבים כמו ה-Fireman. אבל היי, מדובר אולי במוזיקאי החשוב ביותר שעדיין מתהלך בינינו. אין אמן שלא היה מסכים לשתף אתו פעולה. ולכן החבירה שלו דווקא לכוכבי הרגע, כמו ריהאנה וקניה ווסט, נראית בעיקר כמו רצון להישאר בעניינים, כמעט בכוח. וככה היא גם נשמעת.

מוריסי - "Kiss Me A Lot". צילום סטודנטיאלי מרושל

ומוריסי, מה עוד יש לומר על מוריסי? בסופו של דבר, הוא עושה את אותן פרובוקציות שלוו אותו מאז ומתמיד. רק שעם השנים, קסמן הולך וקטן ומהמיזנתרופ שכולנו אהבנו לאהוב הוא הופך לסוג של אשמאי זקן, עם פליטות פה מביכות.

יש גם גדולים אחרים, שלרגל קשישותם נהיים נרגנים ומשוועים לתשומת לב. אני כולל ברשימה הזו, בצער רב וביגון כבד, גם את ניל יאנג קשישא, שרק החודש הגדיר את ה-mp3 כ"ג'אנק פוד", ובאופן כללי מתנהג ומתנהל כמו הקשיש התמהוני של השכונה שאוהב לנבוח על הילדים.

בוב דילן - "The Night We Called It a Day". עדיין מפתיע 

מה שמשותף לכל המוזיקאים האלה היא לא רק רוח התקופה והצרכים החדשים שלה, אלא גם סוג של נרקיסיזם שהוא כנראה חלק בלתי נמנע מאישיותם של מרבית האמנים. צורך עז שלהם להישאר בתמונה, ובמוקד התמונה, שפוגע ביכולת השיפוט העצמי שלהם. אותה יכולת שבעבר סייעה להם לעשות בחירות נכונות ולהמריא לפסגות עולם המוזיקה. זה מצער, אבל גם אנושי. וכמעט מרגיע. אפילו מישהו שהיה בביטלס והפך לאחד מהמוזיקאים הכי גדולים בעולם, בסך הכל רוצה שידברו עליו.

למרבה השמחה, התופעה הזו לא פוקדת את כל האמנים המתבגרים. בוב דילן, למשל, הוא אמנם פרובוקטור לא קטן כשלעצמו, אבל עדיין לא איבד את היכולת להשתמש בפרובוקציות האלה במינונים קטנים ומדוייקים. גם כשהוא מנסה להפתיע מבחינה אמנותית, זה עדיין עובד מצויין, ע"ע אלבום הקאברים היפהפה שלו "Shadows in the Night" שיצא לא מזמן.

דיוויד בואי - "Sue (Or In A Season Of Crime)". מומחה למדעי הפרובוקציה 

לחילופין יש גם את דיויד בואי, המומחה מספר אחת בעולם למדעי הפרובוקציה, החלפת הזהויות והאקטים שאמן צריך לעשות כדי לשמר את הדיבור עליו. גם היום, הוא מצליח להמשיך ולעשות את זה בשיא הסטייל: נעלם לתקופה ממושכת הגוררת גלי שמועות, מגיח לפתע משום מקום עם אלבום מופתי, מצהיר על פרישתו מהופעות חיות ואז זוכה לרטרוספקטיבה מעמיקה במוזיאון ויקטוריה ואלברט. אין ספק - שנייה אחת לפני שמקרטני, מדונה ומוריסי מרימים טלפון ליחצן שלהם, הם צריכים לדמיין קודם את הדוכס החיוור והרזה, ולחשוב מה הוא היה עושה במקומם.