לבמאים נמאס שאתם רואים סרטים באייפון

עכשיו מצטרף למקהלה הזו גם ספייק לי, שאומר שהרעיון שאנשים צופים בסרטים על סמארטפונים "שובר את לבו". לדבריו, הבמאים משקיעים המון בעריכה, בתאורה, בצליל. האפשרות להעביר את כל העושר הזה לצג של חמישה אינץ' היא, איך לומר, לא משהו.

סרטים, אומר לי ואומרים במאים אחרים, אמורים להיצרך בקולנוע: חלל סגור, נטול אורות, עם קהל שבוי שלא יכול להפסיק את הסרט באמצע כדי לקום לקנות עוד דלי של פופקורן בחמישים שקל. כך חווים את היצירה שלהם כיצירה.

הם בוודאי צודקים, אבל השאלה היא אם זו לא גזירה שהקהל כבר לא מסוגל לעמוד בה. 90 דקות רצופות, אולי עם הפסקה אחת באמצע, של התרכזות בדבר אחד? מתי אתם חושבים שאתם חיים, בשנות ה-90? הריכוז של הקהל הוא לא מה שהיה פעם.

יש, כמובן, מי שממהר לומר שהשד לא נורא כל כך, שהמון אנשים עדיין צופים בסרטים בבתי הקולנוע ושהתופעה של צפיה על צג מיניאטורי היא עדיין שולית. באמת? סביר להניח שהיא תהפוך לרווחת בהרבה - במיוחד עם הזינוק ברזולוציית התצוגה, האצת מהירות הגלישה שמאפשרת סטרימינג HD ועוד. הקולנוע לא יכול להתחרות עם המובייל: אנשים נוהגים להתמקד במספר גדול של תכנים בו זמנית ולדלג ביניהם; אולמות הקולנוע לא יכולים לספר לך שממש הרגע מישהו אמר משהו קורע מצחוק בטוויטר. וזה כנראה משהו שאמנים יתקשו להסתגל אליו: הצורך ליצור עבור קהל עם הפרעת קשב מובנית.