פורטיסחרוף: כשהגיטרה מנסרת את העשור
הופעת האיחוד האנרגטית של רמי פורטיס וברי סחרוף, הזכירה לכל מי ששכח שיש אמנים שמשתבחים עם הזמן. לצד להיטי ענק, שירים מתחילת הקריירה ומחווה לז'אן ז'ק גולדברג - שנות ה-90 מעולם לא נראו קרובות יותר, עבור הקהל הנלהב שלא רצה שהערב יגמר. ביקורת שעושה חשק לעוד
באיחור קל של כרבע שעה (שיעלה להם בסוף הערב במספר שירים שתוכננו להדרן) עלו שני מוזיקאים שהחלו את דרכם לפני 30 שנה כאאוטקאסטים תרבותיים מוזיקליים אל במת האמפיתיאטרון, לראשונה מבין שלוש הופעות איחוד מכורות מראש . לגופם - כפיג'מות סאטן מבריקות, מאחוריהם - כפי שיעיד סטליסט הערב הגדוש, מורשת מוזיקלית עמוסת להיטים וקלאסיקות.
הם פתחו את הערב עם "הפוך", כניסה מעניינת אך בהחלט ראויה, וכזו המסמנת כבר מתחילתו של הערב את נוכחותו המאסיבית של האלבום "1900?", ומשם עברו ל"לונדון תל אביב ברלין או בריסל" - עוד בחירה לא צפויה, הפעם מתוך "להתראות בחלומותיי" של פורטיס. "על המשמרת" הטרי יותר (באופן יחסי, כן?) "כשהגיטרה מנסרת את הלילה" ו"חתול מפלצת" אחד מאוחר יותר, המשיכו את ההופעה, ואז היה הזמן של פורטיס להתחיל לדבר.
"ברוכים הבאים למפגש של פעם בעשור!", הוא הכריז כולו לבוש בבורדו, במה שנראה כמו טרנספורמציה מלאה שעשה מאז ימיו כפאנקיסט לובש שחורים. זה לא היה מובן מאליו עבורם שהקהל גדש בהמוניו את הפארק. אם נבחר להאמין להם, נגלה שפורטיסחרוף מעט חששו שמא יזכו להיענות צוננת משהו טרם הודיעו על האיחוד. אולי משהו בסגנון הקאמבק ההוא של 2005, שכותב שורות אלו זכה לחזות בו במעמדו המכובד אך הצנוע יותר, בבארבי תל אביב.
לא, לקבלת פנים כזו הם לא ממש ציפו, ופורטיס כמו פורטיס ימשיך מכאן למניפסט חצי הגיוני - חצי אוטומטי, כשיסביר כי "לפוליטיקאים תמיד יש חזון, והוא תמיד חרא. באנו לפה היום בגלל שאנחנו מוזיקאים, ואגיד לכם מה החזון שלנו: הולך להיות אחלה".
הימים ימי אבסורד הם, ובאופן מעניין הוא דקלם שורות אלו על רקע האקורדים הראשונים של "שקיעתה של הזריחה". "הכל מתמוטט נשאר רק חלום", הם שרו, צובעים אופק בשחור וכמו יוצרים פסקול לאירועי היום המבישים. אין ספק שמוקד ההתרחשות השני היום מסמל את שקיעתה של הזריחה. הוא מגוחך ומבזה, ממש כפי שפורטיסחרוף הם קונצנזוס היום, במובן הטוב של המילה. המובן חוצה המגדרים, הדורות והקהלים.
בזה אחר זה הם בצעו,על רקע תאורה מושקעת ומסכי ענק שמקרינים את שמתרחש על הבמה לצד קטעי ארכיון ישנים, קלאסיקה אחר קלאסיקה: "אין קשר" ו-"אגם ענקית", אפילו "בוקר של קטיפה", על אופיו האפל ומקצביו המשתנים, היה שם. את "ניצוצות" (הטחון לעזאזל, וסליחה על כך) הם מקדישים לז'אן ז'אק גולדברג המנוח, כשמכונת תופים ממלאת את מקומו. מיד אחריו הגיעו "חדשות מהירח" ו"בסוף של יום" - בין השירים הבודדים מאלבום הקאמבק האחרון שמתנהגים ונשמעים כמו קלאסיקת פורטיסחרוף.
כמובן שכמו בכל הופעה לא הכל מושלם, ובין מרדף אחר כבלים סוררים שמנהלים עובדי הבמה מול פורטיס, ובין מיני דליקה שהתחוללה על הבמה (לפיג'מות ולמוזיקאים שלום), יש גם שילינו על אבטחה אגרסיבית שמנעה מחלק מקהל מלרקוד במעברים, ועל תחושה עזה של מכלאה. אלו, יש לקוות, יטופלו ויתוקנו לטובת שאר הופעות האיחוד, בתקווה שהלקחים הראויים ילמדו - שכן כשגם המוזיקאי שעל הבמה זורק "לא נותנים לכם לרקוד במרכז", סימן שמישהו באבטחת המופע מילא את תפקידו באופן אגרסיבי ומאיים מדי.
פורטיס ביקש למחוא כפיים לטובת הנמצאים בצדדים, אלו ה"שומרים על האמצע מלזלוג הצדה" ופינה את המקום לשירים מפנתיאון הסולו של סחרוף. הבולטים מביניהם הם "לחץ" וכמובן "כמה יוסי", שהופך כהרגלו כל הופעה למסיבה. את חלקו הראשון של המופע הם סוגרים עם "נעליים" וכהרגלם בקודש - "אין קץ לילדות" בביצוע מעט אנמי.
דקות ספורות אחר כך הם שבים לבמה להדרן שהזמן ותקנות עירייה נוקשות נושפות בעורפו. פורטיס מבטיח לעבור על כל השירים מהר ולדחוס אותם ככל האפשר, ובאמת בזה אחר זה נורים אל חלל הפארק שירים משלל תקופות וזמנים, זיכרונות מחברים שהלכו (את "באוויר", גם הוא סוג של הפתעה נעימה, הם מקדישים לאחד, יוסי אלפנט, וזו הגיטרה שלו שמנסרת בשיר הזה), ואפילו חוזרים אחורה שלושים שנה, כשבפעם הראשונה מזה מספר עשורים, מבצעים את "סיפורים מהקופסא". כל זה מתרחש בטרם מגיעה סגירה מפתיעה בדמות "הנה בא השקט" מקריירת הסולו של זה ה"משוגע".
אם אתם נמנים עם ילידי דור ה-80 וה-90, סביר להניח שפורטיסחרוף פגשו אתכם בשלל צמתים בחייכם, ומלווים אתכם מבלי ששמתם לב כבר תקופה ארוכה.
הם החברים הוותיקים שהולכים איתך מהתיכון, ומזכירים לך שגם אם הם, הזמנים ואתם מקבלים צורות אחרות - יש דברים שלא משתנים, או אולי משתבחים. ועל כן, עבור לא מעט מפוקדי הפארק אמש, האיחוד של פורטיסחרוף היה חשוב ומשמעותי, יותר מכל הופעת חו"ל שתבוא בין שערינו הקיץ.
אם אתם קוראים שורות אלו ומתכננים להגיע למופעים הבאים, כנראה שכבר הבנתם שבהחלט יש למה לצפות. אם טרם עשיתם זאת - אולי זה הזמן להשיג כרטיס ולתת לליקוי החמה החד-עשורי הזה להתרחש לנגד עיניכם כמו מטר של כוכבים נופלים, זוהרים לנצח, כמו בשיר ההוא של פורטיס שהם החליטו לא לשיר הלילה. כי בקצב שבו הדברים במקום הזה מתרחשים, מי יודע איפה נהיה בעוד עשר שנים.
