כשהופעות מתברגנות לנו מול העיניים
איך נשמעים פורטיסחרוף בפרברית? ובכן, לא במקום. ומה עם הבקסטריט בויז ועלייתם המשולשת לבמת העיר הקטנה רעננה? שי להב מנסה להבין את תרבות ההופעות החדשה, ששולחת את מיטב האמנים הרחק מן העיר הגדולה
המבקרים, באופן צפוי למדי, הלינו על החווייה הבורגנית הקשה אותה נדרשו לעבור, ועל הדיסוננס שבין פורטיסחרוף הלוהטים, לבין האווירה הפרברית המנומנמת שקידמה את פניהם. זאת תגובה שהיא בחלקה אוטומטית (אני מניח שהמבקרים עצמם גדלו במקומות כמו רעננה, לפני שזכו להיות תל אביביים, ולכן בזים באופן פבלובי כמעט לכל אתר שאי אפשר להגיע אליו מאיילון) ובחלקה נכונה לגמרי.
יש משהו מדכדך כמעט בהליכה ארוכה לאורך רחובות רעננה הנקיים והמשמימים, כשהיעד שלך הוא שני מוזיקאים שאף פעם לא הפסיקו לבעור. ולכעוס. ולצעוק. שמות פועל שלא כל כך אפייניים לישובי השרון.
וכשלמצע הבעייתי מראש הזה מוסיפים נגינת פסנתר מונוטונית, שכמו נלקחה ממעלית, המקדמת את פני הבאים לאמפי במשך למעלה משעה, ומאבטחים חמורי סבר שמבטם אומר "ברברים, אל תשחיתו לנו את הכיסאות המבהיקים", זה לגמרי הורס את המשחק המקדים.
שלא לדבר על כך שההופעה הסתיימה לפני הזמן, כי ב-23:00 בדיוק חייבים לכבות את הירח, לפי חוק העזר העירוני הנוקשה. זה חוקי, זה מובן, אבל זה כל כך לא רוקנרול. אין ספק - עדיף היה לראות את פורטיסחרוף בהאנגר 11, בגני התערוכה, או בכל לוקיישן תל אביבי אחר. והכי טוב, בכלל, בבארבי.
מצד שני, וזה חת'כת צד, אני מניח שמרבית הקהל בהופעות של פורטיסחרוף (היו 2 ברעננה, ותהיה עוד אחת בראשון) לא חי בתל אביב. ושחלקם שמחו מאד לוותר על הכניסה לעיר הפקקים והחטאים ביום חמישי בערב. ושברגע שבו הזרקורים נדלקים ופורטיס מתחיל לצעוק, ממש לא אכפת לרבים מהם אם הם ברעננה או בפרדס חנה.
אפשר ונחמד להתווכח על זה, אבל המציאות כבר הכריעה בדיון. בשנים האחרונות מוקמים יותר ויותר אמפי פארקים גדולים ברחבי הארץ. חלקם ביוזמת המועצה המקומית, אחרים גם בתמיכת גופים מסחריים כמו זאפה.
כזה למשל הוא האמפי החדש בראשון, או האמפי החדש למדי במיני ישראל בלטרון המחובר עסקית לצוותא. לפני חצי שנה נחנך האמפי ביבנה. לפני שנתיים היה זה האמפי הענקי של אשדוד. בצפון יש כבר אמפי בעפולה, ברמת הגולן ובקרית מוצקין. וזו רק ההתחלה, שמצטרפת כמובן לקיסריה ולשוני. כל אמפי כזה מכיל אלפי מקומות ישיבה, ומאובזר בסטנדרטים תל אביביים לגמרי, המאפשרים חוויית הופעה סבירה ומעלה.
הישראלים אוהבים הופעות פארק גדולות, ועכשיו הם יכולים לקבל אותן ליד הבית. לכאורה, כולם מרוצים. גם הקהל וגם האמנים, שיש להם יותר מקומות להופיע בהם (כלומר, לשכבה הצרה של האמנים שמסוגלים למלא אמפי פארק).
אז מה בכל זאת מפריע? העובדה שמוזיקה היא לא רשת אופנה, שאפשר לפזר סניפים נטולי ייחוד שלה בכל קניון. מוזיקה היא אמנות, שמושפעת ממיקום, ממיתוג, מאווירה ובריבוי האמפים האלו יש משהו קצת פלסטיקי וחסר אופי. כמי שצמח במדבר שכונה אז גם "חיפה", הנסיעה לתל אביב כדי לצפות בגיבורי המוזיקה שלי היתה חלק עצום מהחווייה. היום יכולתי פשוט לראות אותם במוצקין. כמה עגום.
אבל גם כאן, צריך לעשות הפרדה ברורה. אמני מיינסטרים מובהקים כמו שלמה ארצי, ריטה, מירי מסיקה וכו' יכולים להופיע בכל מקום. גם ככה אין שום דבר תל אביבי בהווייה שלהם, וזה בסדר גמור. אבל גיבורי אינדי כמו פורטיסחרוף, שגם נותנים רק 3 הופעות ונעלמים אל השקיעה, צריכים להופיע - באופן אופטימלי לפחות - במקום מגניב, בועט, עכשווי. רמז: לא ברעננה.
שלא לדבר על אמני רוק בינלאומיים, שנשלחים להופיע בפרברי ישראל. לפני כמה שנים ראיתי הופעה של הסטרנגלרס באותו אמפי רעננה. זאת הייתה חוויה ביזארית. ארבעה פאנקיסטים אנגלים מקשישים, אבל עדיין זועמים, נטועים בתוך השטח הסטרילי להחריד הזה. השיר "No More Heroes" מעולם לא נשמע רלבנטי יותר.
האחרונים לעלות לבמה הרעננית הם כמובן הבקסטריט בויז, שעדיין מסתובבים בינינו ויעלו להופעתם האחרונה בעיר הערב (ה'). בהיותם כוכבי עבר קרוב יחסית, מעניין למצב גם אותם על סקאלת הפרבריות. לטעמי, כהרכב שבועט בעיקר בכוריאוגרפיה, ומסתמך על קהל נשי ורב גילאי מכל רחבי הארץ והתפוצות, רעננה דווקא יושבת עליהם בול בפוני. הפוני של ניק קרטר, כמובן. אבל ההתאמה הזו היא נקודתית.
אני מתאר לעצמי שלמקומות כמו רעננה יש עדיפות, מבחינת המפיקים, על פני אתרים תל אביביים. הם בטח יותר זולים ויותר גמישים. מה עוד שבתל אביב אין כמעט לוקיישנים של כמה אלפי צופים. הנישה הזו פשוט חסרה. ועדיין, אני מבקש: אל תהפכו גם את ההופעות החיות ל"ארומה" .
