פליטים היינו: נשיא אלבניה התרגש, אני התביישתי
משהו קרה לעיקרון הקדוש, שבמשנה מופיע כ"כל המקיים נפש אחת", והפך במהדורות מאוחרות יותר ל"כל המקיים נפש אחת מישראל". כאילו להציל נפש של יהודי זו מצווה, אבל נפש של פליט מאריתריאה - לא. אלבניה, שרוב תושביה מוסלמים - הצילה את כל יהודיה בשנות הכיבוש הנאצי. "זה כמו אצלכם", אמר נשיא אלבניה, ואני נבוכותי
כמה פעמים קרה לכם שהלכתם לקבלת שבת בבית הכנסת, ואת פניכם קיבל נשיא של מדינה זרה? לי זה קרה פעם אחת, ביום שישי שעבר בניו-יורק. זה היה אירוע מפתיע, מרגש, וגם (במידה מסוימת) מבייש.
<<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
מדובר בנשיא אלבניה, בויאר נישני. איש צעיר יחסית (48), שהיה שם, בקבלת השבת בבית הכנסת "בני ישורון" - ואף נשא דברים. לא, הוא לא יהודי: כרוב תושביה של אלבניה, נישני הוא בן למשפחה מוסלמית חילונית. אבל הוא הוזמן לבית הכנסת התוסס הזה (שהמקומיים מכנים אותו "בּי-גֵ'י"), כדי שחברי הקהילה יוכלו לחלוק לו כבוד.
כל מה שקורה, חדש ומעניין - היכנסו לערוץ היהדות :
- מסכת מיניות: המגזר הדתי לא מסתתר
- "נס" בחסידות: "היולדת המבוגרת ביותר בישראל"
- "הרב המציצן" - לכלא: 150 הצצות לטובלות במקווה
כבוד - על כך שבזמן השואה איש מאלפי היהודים ששהו באותה עת באלבניה, לא נשלח למחנות הריכוז. קראתם טוב: אף לא אחד. בשנת 1939 הייתה אלבניה תחת כיבוש איטלקי, ומשהנאצים כבשו את מדינות הבלקן מסביבה, יהודים רבים קיבלו ויזה מהשלטונות ונמלטו אליה.
כאשר הנאצים פלשו לאלבניה בשנת 1943, הנפיקו שלטונות המדינה מסמכים מזויפים לכל היהודים בגבולותיה (ובכלל זה הקהילה היהודית הקטנה שגרה שם מזה דורות), וסכרו את פיהם. איש לא התגלה.
מילה של כבוד
למה הם עשו זאת? כי במדינה הזו, ש(נזכיר שוב) רוב תושביה מוסלמים - קיים מזה דורות קוד של כבוד
הנקרא "בּסָה". "מילה של כבוד". על פי הקוד הזה אתה מחויב לתת מקלט ומחסה לנרדפים, ולא חשובים דתם או מוצאם.
בדברים הקצרים שנשא באנגלית - מתובלים בביטויים עבריים כגון "שבת שלום" - הסביר נישני כי עבור המקומיים, היה זה בלתי נתפס להסגיר מישהו מאלה שהפקידו בידיהם את חייהם. עד היום, טען הנשיא, קוד הכבוד של "בּסָה" משמש כבסיס לחוקי המוסר והאתיקה של ארצו. "זה כמו אצלכם", הוא אמר. "כל המקיים נפש אחת - מעלים עליו כאילו קיים עולם מלא".
זה היה הרגע שבו חשתי בושה ומבוכה. הנשיא רצה להחמיא לשומעיו, אבל אני, כישראלי, חשבתי על היחס הנורא שלנו כלפי פליטים. כן, אנחנו מכבדים את מי שהציל אותנו. ארגון "יד ושם" אף נותן להם - לאותם "חסידי אומות עולם" - מדליה שעליה המשפט הזה חקוק. מדי יום השואה אנחנו מכבדים את זכרם. אבל איפה אנחנו?
התורה מורה לבני ישראל 36 פעמים, לקבל את הזרים היושבים בתוכם בזרועות פתוחות, ולהתייחס אליהם בחמלה, "כי גרים הייתם בארץ מצרים". לצורך העניין, שמירת השבת והכשרות מוזכרים הרבה פחות פעמים מזה. אז איך אנחנו מצדיקים את ההתעללות שלנו באותם מוכי גורל שהצליחו איכשהו להגיע לכאן ולשרוד?
משהו קרה לעיקרון הקדוש הזה, שבמשנה מופיע כ"כל המקיים נפש אחת". במהדורות מאוחרות יותר של התלמוד המודפס, הפך העיקרון ל"כל המקיים נפש אחת מישראל". כאילו להציל נפש של יהודי זו מצווה, אבל נפש של פליט מאריתריאה לא שווה הצלה, ומותר לשלוח אותו למִתקן "חולות" בדרך החוצה מהארץ.
פליט אחד שווה עולם מלא
אנחנו מעלים על נס את אלה שהיה להם את האומץ ואת הלב הגדול להציל אותנו, בני "עם הספר" שנתן לעולם
חוקי מוסר נפלאים כל כך. אנחנו מאמינים באמת ובתמים שכל מה שאנחנו צריכים לעשות בתמורה, זה להעניק להם מדליה. אבל להחזיר טובה בדמות יחס דומה לאחרים? זה כבר מוגזם. אנחנו מעבר לזה.
לבית הכנסת "בני ישורון" שקיים בניו-יורק כמעט 200 שנה, יש היסטוריה ותיקה של הבאת מרצים מחוגים שונים ותרבויות שונות להרצות בפני הקהילה. ד"ר חיים וייצמן הרצה שם, גם אלינור רוזוולט, רעיית הנשיא האמריקאי; הרב אברהם יהושע השל, והכומר מרטין לותר קינג. לקבלת השבת שאליה הוזמן נשיא אלבניה הוזמנו כאות כבוד לדתות הנפוצות באלבניה, גם אימאם מוסלמי וכומר יווני אורתודוכסי - והגיעו גם סטודנטים הלומדים שואה באוניברסיטת "קווינס".
וכאילו להמחיש מה זה נפש אחת ששווה לעולם מלא, בתום נאומו של הנשיא נכונה לו הפתעה: אחד מבני הקהילה קם להודות לו. אמו, הוא סיפר, הייתה בת 14 כשהנאצים סיפחו את אוסטריה, ארץ הולדתה. היא קיבלה ויזה ממלך אלבניה, ונמלטה לארצו. משם, שנה אחר כך, הגיעה לארצות הברית. "אלמלא הכנסת האורחים של ארצך, לא הייתי פה היום", הוא אמר.
- יגאל הרמלין-מוריה הוא עיתונאי, מתרגם ומורה למדיטציה
לפנייה לכתב/ת 
