שתף קטע נבחר

אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    אלמנת אלי כהן: "טייחו אותנו, שכחו את אלי"
    50 שנה לאחר עלייתו לגרדום, נדיה כהן עדיין מחכה שעצמות בעלה אלי יועלו לישראל, ומותחת ביקורת חריפה על מאמצי המדינה: "היו מספיק הזדמנויות, אולי היינו עדינים מדי"

     

     

    נדיה כהן מאשימה: "טייחו"    (צילום: אסף מגל, עריכה: שי שבתאי)

    נדיה כהן מאשימה: "טייחו"    (צילום: אסף מגל, עריכה: שי שבתאי)

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     

    נדיה כהן תחגוג בשנה הבאה 80. הפחד הגדול שלה הוא שלא תצליח להביא לקבר ישראל את עצמות בעלה אלי, המרגל המפורסם שנתפס בדמשק ושמקום קבורתו לא ידוע. השבוע צוינו 50 שנה לעלייתו של כהן לגרדום, ולאלמנתו יש טענות קשות בכל הקשור למאמצי המדינה לסיים את הפרשה. "טייחו אותנו", היא אומרת בראיון ל-ynet. "היו להם שבויים ביד מהמלחמות, אבל לא השתמשו בהם כדי להביא את הגופה. שכחו את אלי בצד".

     

    ב-18 במאי 1965 נתלה אלי כהן לאחר שהואשם בריגול לטובת ישראל, אחרי שנים שהיה חלק מהצמרת הסורית. נדיה נותרה בבית עם שלושת ילדיהם וחיכתה שגופתו תובא לארץ. יובל אחר כך היא עדיין מצפה שזה יקרה, ודומה כי צברה כעס רב על טיפול המדינה בפרשה. "מקבלי ההחלטות לאורך השנים יצאו כפויי טובה, בשביל אלי, בשביל הילדים שלי. הם לא פעלו להביא את הגופה", אומרת כהן. "הממשלה טייחה אותנו בסיפורים. אמרו לנו 'אנחנו פועלים, אנחנו נפגשים עם האישיות הזאת והזאת' וזה לא קרה. היו הרבה הזדמנויות להחזיר אותו, הייתה מלחמת ששת הימים ושבו קצינים סורים. למה לא התעקשו לקבל את אלי תמורתם?". 

    נדיה כהן. "אף אחד לא התאמץ בשביל אלי" (צילום: אסף מגל) (צילום: אסף מגל)
    נדיה כהן. "אף אחד לא התאמץ בשביל אלי"(צילום: אסף מגל)

    השבוע בבית הנשיא.  עוול שתוקן (צילום: חיים צח / לע"מ) (צילום: חיים צח / לע
    השבוע בבית הנשיא. עוול שתוקן(צילום: חיים צח / לע"מ)

    במבט לאחור, נדיה כהן מכה על חטא. "מקבלי ההחלטות באופן עקבי לא עשו מאמץ להחזיר טובה למרגל מספר אחת של מדינת ישראל. לקח לי הרבה זמן עד שהבנתי שמורחים אותנו", היא אומרת. "אף אחד לא נלחם בשבילו, בשביל אלי, אף אחד לא התאמץ. כל הזמן הבטיחו, היינו יותר מדי עדינים, התביישתי בשביל אלי, שלא יראו שאני צווחת וצועקת והופכת שולחנות. זו לא הדרך שלנו".

     

    במשפחת כהן החליטו לנקוט יוזמה משלהם. ב-2003 יצר עו"ד אלון ריחני, שמלווה את המשפחה, קשר עם יועצו של נשיא ארגנטינה לשעבר קרלוס מנם, שמוצאו סורי, כדי להתניע תהליך להחזרת גופתו של אלי הביתה. אלא שתגובת משרד החוץ, ולפיה אין הם רואים צורך לערב את מנם, גדעה את המהלך.

     

    נדיה עם ילדיה בשנת 1965 (צילום: ארכיון "ידיעות אחרונות") (צילום: ארכיון
    נדיה עם ילדיה בשנת 1965(צילום: ארכיון "ידיעות אחרונות")

    לאורך השנים ניסתה המשפחה להיפגש עם כל מי שרק היה מוכן, אלא שלטענתם ממשלות ישראל ומשרד החוץ גררו רגליים. "אני מבקשת שיפעלו. עברו 50 שנה, אני רוצה שבאמת תוכיחו שאתם פועלים להבאת הגופה. אי-אפשר לחכות יותר, הילדים שלי מתבגרים, אני מזדקנת ואני חושבת שזה הרגע להתחיל לפעול. לא מעניין אותי הסיפורים על הסורים, דאעש או המלחמה בין הסונים לשיעים. תפעלו להביא אותו - יש דרכים".

     

    השבוע עברה נדיה בכמה מוקדים שהוקירו את זכר בעלה וביקרה בקריית מלאכי, שבה נמצא בית הספר היחיד על שמו של אלי כהן. בטקס רשמי בבית הנשיא זכתה לצדק היסטורי לאחר שראש המוסד תמיר פרדו הודה כי כהן, בניגוד לטענה שנתפס כי שידר יותר מדי, נלכד לאחר שמפעיליו הכריחו אותו לחזור לסוריה. "בדיעבד, ברור שחזרתו האחרונה של אלי לסוריה הייתה טעות, נדיה", אמר פרדו. נדיה לא נותרה אדישה. "חזרתי הביתה והרגשתי שאני מרחפת", היא מגלה. "סוף סוף הודו שאלי לא שידר יותר מדי, שהלבישו את זה עליו, שסיפרו שהיה במצוקה ובכה. הוא לא רצה לחזור לסוריה, הוא ידע שמישהו הלשין".

     

    דבר נוסף שמפריע לכהן הוא ההנצחה המועטה של בעלה, במערכת החינוך ובכלל. "אני מחנכת

     בני נוער וחיילים, חוץ מבתי כנסת יש בית ספר אחד על שמו של אלי ועושים בו דברים נפלאים. אני חולמת להקים מוזיאון על שמו. בהתחלה פנינו לעזרה כספית וסגרו לנו את הדלתות. מפה אני פונה לממשלה, למשרד החינוך שיעזרו לנו להקים את המוסד. כשאני לא אהיה בחיים אני רוצה שגם המוזיאון הזה ילווה את הדמות הזאת", היא אומרת.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: אסף מגל
    נדיה כהן. "יצאו כפויי טובה"
    צילום: אסף מגל
    מומלצים