סודן של "הפולניות" בברזיל
הספר "לתרגם את חנה" מביא את סיפורן של "הפולניות", כפי שנקראו הזונות היהודיות של "צבי מגדל" שהובאו ממזרח אירופה לדרום אמריקה. בראיון ל-ynet אומר הסופר רונלדו ורובל: "הן הובאו למקומות שבהם הן הוכרחו לעבוד כדי שיהיו מסוגלות לקנות אוכל ובגדים. היו שהתאבדו, אבל רבות הצליחו בסופו של דבר לברוח, להתחתן ולהקים משפחות"
אחד הפרקים האפלים ביותר בתולדות יהדות מזרח אירופה במאות ה-19 וה-20 יוצא סוף-סוף לאור ומעורר בקהילות יהודיות בדרום אמריקה חשבון נפש נוקב: אלפים ואולי גם רבבות של צעירות יהודיות ממשפחות דתיות ומסורתיות, שגרו ב"שטעטלים" עניים באירופה המזרחית פותו בידי רשת סרסורים יהודיים עם הבטחות לחתונה ולחיי רווחה באמריקה. הצעירות הובאו לדרום אמריקה והפכו שם לזונות ושפחות מין.
סחר הנשים העצום הזה נוהל בידי ארגון שנקרא "צבי מגדל", ומרכזו היה בבואנוס איירס עד שפורק על-ידי משטרת ארגנטינה בסוף שנות ה-20 של המאה הקודמת והעביר את מוקד פעילותו לברזיל. סיפורן של "הפולניות", כפי שנקראו הזונות היהודיות של "צבי מגדל", נחקר על-ידי כמה אנשי אקדמיה דרום אמריקניים, אך הוא מגיע כעת לידיעת הציבור הרחב הודות לרומן שכתב הסופר היהודי הברזילאי רונלדו ורובל, "לתרגם את חנה", שגרסתו העברית בהוצאת "פן" מגיעה לישראל.
הרומן "לתרגם את חנה" מתרחש בריו דה ז'ניירו, עיר הולדתו ומגוריו של ורובל, במחצית השנייה של שנות ה-30 של המאה הקודמת, כשענני מלחמה מכסים את אירופה ואת העולם כולו. הנאציזם, הפשיזם והקומוניזם בוחשים גם במציאות של ברזיל הרחוקה, שהופכת למעין דיקטטורה תחת שלטונו של הנשיא הפופוליסטי והפשיסט ז'טוליו ורגאס. הקהילה היהודית הברזילאית, שרבים מחבריה הגרו לדרום אמריקה מאימת האנטישמיות האירופית, מוצאים את עצמם נתונים למתקפות ורדיפות מצד המשטר הברזילאי, החושד שהם גורמים חתרניים. מתוך הסערה הפוליטית הזו עולה דמותה של חנה, זונה יהודייה מ"הפולניות", סוכנת-חרש ומרגלת, פילנטרופית ואקטיביסטית - שאיש אינו מצליח לעמוד על היקף תככיה ופעולותיה.
"אני עצמי לא שמעתי על הזונות היהודיות הללו עד שהייתי בן 23 או 24", מודה הסופר רונלדו ורובל בראיון ל-ynet ערב הגעתו לישראל לרגל "שבוע הספר". "כשסיפרו לי על הנשים הללו חשבתי שזה פרי דמיון. למעשה, עד היום מדובר בנושא שהוא טאבו עבור הקהילייה היהודית.
היה לנשים הללו בית קברות משלהן בריו. 'היהודים הטהורים' סירבו להיקבר שם, כי הקבר הראשון שנחפר בו היה של זונה. כך בית הקברות הזה הפך לבית קברות של 'פולניות'. סיפורן של הנשים הללו נחקר בשנים האחרונות.
"החלטתי לכתוב עליו ספר עלילתי. מצאתי מקורות רבים על חייהן, בברזיל ובארגנטינה. מכיוון שהספר שלי הוא עלילתי, הוא הגיע לקהל רחב יותר. לאנשים רבים הנושא הזה היה תגלית, שגרמה להלם. באירועים ובהרצאות שבהם השתתפתי הייתי צריך להתמודד עם ביקורת והתנגדות מצד יהודים. אמרו לי: 'למה אתה כותב על זה? אנחנו צריכים לשכוח מזה'. ככלל, היחס מצד הקהילה היהודית לספר היה חיובי. אך הייתה גם עוינות".
כמה נשים יהודיות הובאו כך במרמה לדרום אמריקה?
"המספר המדויק אינו ידוע. בכל העולם היו נשים יהודיות שעבדו בזנות עבור 'צבי מגדל'. אלפים. בדרום אמריקה הן היו בכל מקום - בקולומביה, פרו, ארגנטינה, פרגוואי, ברזיל. אבל גם בדרום אפריקה ובהונג קונג. בכל ערי הנמל. אין רישום מדויק שלהן, שכן הן ניהלו חיים חשאיים. כמה מהן באו מערים גדולות, כמו ורשה, שם הן כבר עבדו בזנות. בדרך כלל הנשים הללו ניהלו את בתי הזונות.
"'צבי מגדל' היה ארגון בעל תחומי פעילות רבים. לא רק זנות. אנשיו ניהלו רכוש ומפעלים, שכן הם היו צריכים להלבין את הכסף שלהם בעסקים חוקיים. זה היה ארגון עשיר מאוד. ראשיו באו מרוסיה ומזרח אירופה. בהתחלה הם עסקו בשוק השחור. כשבאו לדרום אמריקה הם גילו שהיה מחסור בזונות, ושהם יוכלו להרוויח מכך הרבה כסף. החברות המקומיות היו מסורתיות. מעבר לכך, היו בדרום אמריקה מהגרים רבים שבאו מאירופה לבדם כדי להקים עסקים.
"אנשי 'צבי מגדל' ראו את ההזדמנות הגדולה ושלחו סוכנים לשטעטלים, ואלה הבטיחו להתחתן עם צעירות יהודיות ולהביא אותן לאמריקה. הנשים הללו לא ידעו שלאמריקה יש חלק דרומי. אמריקה הייתה קשורה לרעיון של הצלחה ועושר. בשביס-זינגר כותב בביוגרפיה שלו שיהודי מזרח אירופה חשבו שבאמריקה אפשר כל יום לאכול תפוז. דודה שלי סיפרה לי שבאירופה הם לא היו רגילים לאכול פירות טבעיים, אלא רק בתוך ריבות. אז הנשים הללו הוקסמו מהמילה 'אמריקה'".
ורובל הוסיף כי אותן נשים היו נאיביות, יפות, צעירות. "הן גילו את האמת רק כשהגיעו לדרום אמריקה. כאן הן לא יכלו לדבר את השפה, לא היה להן כסף, הן לא ידעו מה לעשות בסביבתן החדשה", הוא אמר. "הן הובאו למקומות שבהם הן הוכרחו לעבוד כדי שיהיו מסוגלות לקנות אוכל ובגדים. רבות מהן התביישו במה שקרה להן: לאבד את הבתולים לגבר שאינו בעלן. היו שהתאבדו. רבות הצליחו בסופו של דבר לברוח, להתחתן ולהקים משפחות".
הוא הוסיף כי מדובר בסיפור עם צדדים רבים. "יש שטוענים שחלק מהנשים הללו נהנו מאורח החיים החדש שלהן והיו גאות בו, שכן הן יכלו להרשות לעצמן אורח חיים חופשי יותר. נשים נשואות חיו בעוני, היו שפחות של בעליהן, לא היו מאושרות", אמר ורובל. "הזונות היו עשירות יותר מהנשים הרגילות. היו להן בתי כנסת ומועדונים משלהן, היה להן ארגון לעזרה הדדית, אורח חיים ראוותני, בגדים יפים, איפור. הן יצרו זהות משלהן והיו מאוד מאורגנות. אנשים שחיו באותה תקופה סיפרו לי שהנשים הנשואות קינאו ב'פולניות'. הן קראו תיגר על הקהילה היהודית, שכן הן לא היו רק קורבנות. הן שרדו, הקימו מוסדות משלהן והיו גאות בחייהן. הן היוו אתגר עבור הקהילה היהודית, שרצתה להתייחס אליהן כאל נשים אומללות. הנשים הללו הצליחו לשמר את היהדות שלהן למרות עיסוקן בזנות. לכן יצרתי לספר דמות - חנה - שאינה דמות קורבן הגורל, כדי לשבור את הסטריאוטיפ הקיים".
מתי הפסיק ארגון "צבי מגדל" להתקיים?
"עם סוף מלחמת העולם השנייה 'צבי מגדל' היה הרוס. סחר בנשים יהודיות לא היה קיים יותר. הנשים שעבדו כזונות לא רצו שילדיהן יגדלו בתנאים כאלו. החל משנות ה-40 תופעת הזנות היהודית מתחילה להצטמצם. בשנות ה-60, כשנולדתי, היו כבר מעט מאוד מהן. הזונה היהודייה האחרונה מתה ב-1984".
מה קרה לילדיהן של "הפולניות"?
"רשמית, לא יודעים מי הם הילדים הללו. יש רק השערות. זה טאבו מוחלט. הצלחתי לאתר מעט מאוד אנשים שסיפרו לי שקרובי משפחתם היו קשורים לפעילות הזו. יש בית כנסת בעיר התחתית של ריו, באזור שריק היום מיהודים. חברי הקהילה עברו לשכונות אחרות. ועדיין, ביום כיפור נערך בבית הכנסת הזה טקס יפה מאוד. לעתים אני הולך לשם ורואה אנשים שחומי עור, מרקעים שונים מאוד, ויש לכולם תגובה מאוד חזקה ליהדות. אני חושב שהם קשורים לסיפור הזה, אבל אי-אפשר לבדוק זאת איתם".
"ברזיל היא מקום נהדר"
רונלדו ורובל נולד בריו דה ז'ניירו לפני 47 שנה. "ברזיל היא מקום נהדר", הוא מספר. "מדינה ענקית ומענגת, אף שיש לנו הרבה בעיות חברתיות וכמה ניגודים שלעתים קשה להתמודד איתם. מעולם לא עזבתי אותה לגור בחו"ל. לפעמים אני רוצה לעבור למקום אחר - פריז, ישראל או ארה"ב. מה שמשאיר אותי כאן היא העובדה שאני כותב בפורטוגזית. קשה לי להתעסק עם הדמיון שלי ברגע שאיני דובר פורטוגזית מדי יום. כתיבה בפורטוגזית דורשת ממני לחיות בסביבה דוברת פורטוגזית. לו הייתי חי בחו"ל הייתי מאבד את הקשר היומי הזה עם השפה. קשה לי בחו"ל לכתוב בפורטוגזית".
"לתרגם את חנה" מלא בחוכמה יהודית ובהומור יידי - שמגיעים מיהדות שנכחדה ברובה במלחמת העולם השנייה ושמצאו להם הד בתרבות עשירה אחרת, ספוגה בחוכמת חיים עממית. "ירשתי את כל הידע הזה מסביי וסבותיי ומקרוביהם", אומר ורובל. "גדלתי במשפחה גדולה מאוד, שבאה מרוסיה, פולין, לטביה. יש לי הרבה קרובים בישראל. הם נמלטו לפני מלחמת העולם השנייה, בשנות ה-20 וה-30, לברזיל והביאו איתם את החוכמה הזו, הקשורה ליהדות היידית. למרות שלא ידעתי לדבר יידיש, וגם היום איני יודע, קלטתי את הנשמה היידית. דרך הדיבור והחשיבה שלהם. דיברתי איתם בפורטוגזית. היה להם מבטא חזק מאוד, ומדי פעם התגלגלו להן לשיחה מלים ביידיש. לתרבות הזו הייתה השפעה חזקה מאוד בחיי".
אתה חושש שהמסורת היהודית הזו הולכת לאיבוד?
"לא. כאן בברזיל יש אמנם טרנספורמציה חזקה מאוד של הקהילה היהודית. אם אתה הולך היום לבית ספר יהודי אתה תראה ש-80% מהילדים באים ממשפחות מעורבות. כך שהיום התרבות היהודית מעורבת עם תרבויות אחרות. לדעתי, היהודים האורתודוקסים הם אלה ששומרים חזק על המסורות. לי, כאתאיסט, יש נשמה יהודית שמאוד מושרשת בחיי, אבל איני דתי. דרכי להתמודד עם המסורת היהודית היא אינטלקטואלית. כל חבריי, בני דורי, מתמודדים עם מצב זהה. המסורות קשורות בעיניי מאוד לדור של סביי וסבותיי. יש לי זיכרון רגשי חזק מאוד מאותם ימים. לדור הצעיר היום יש פחות רגשות כאלו".
ורובל הוא במקצועו עורך דין, אבל משפטים וחוקים אינם מאוד אהובים עליו. "אבל", הוא מודה, "למדתי הרבה מאוד על אופי האדם דרך העבודה הזו. תביעות משפטיות הן דרמות אנושיות. קריאה בתיקים המשפטיים על חיי אנשים, טיעוניהם, מאבקיהם וחלומותיהם מלמדת הרבה על האדם. אני לא אוהב להיות עורך דין, אבל היום קשה מאוד להרוויח כסף כסופר. הייתי רוצה להיות סופר במשרה מלאה אבל קשה ליישם את החלום הזה. אז אני עובד עם אבי - שגם הוא עורך דין".
"אנשים רבים בעולם לא יודעים דבר על הקהילה היהודית של ברזיל באותה התקופה", מדגיש ורובל. "שומעים בדרך כלל על הקהילה היהודית בבואנוס איירס, הגדולה יותר מהקהילה היהודית בברזיל כולה. אנשים רבים גם לא יודעים שהיו לנו אז בעיות פוליטיות, שהייתה לנו דיקטטורה, שיהודים כאן חיו בסכנה, כי מצאו את עצמם במאבק רעיוני עם המשטר. ברזיל נחשבה כמדינה אקזוטית, גם בעיני אנשים שמכירים היטב את ההיסטוריה היהודית.
"יהודים חיו כאן מראשיתה של המדינה. האוניות הראשונות שהגיעו לברזיל היו עמוסות יהודים. יהודים שנמלטו מברזיל היו ממקימי העיר ניו יורק. ההולנדים פלשו לברזיל במאה ה-17 והקימו פרוטקטורט שקידם את פניהם של מהגרים יהודיים. כשהפורטוגזים שבו וכבשו את השטח הזה, הם גירשו את היהודים, וחלקם הגיעו לניו יורק, שנקראה אז ניו אמסטרדם. אחד מבתי הכנסת הקדומים ביותר ביבשת אמריקה נמצא בברזיל, בעיר רסיפה. היהודים האשכנזים החלו להגיע לברזיל בסוף המאה ה-19, וההגירה שלהם למדינה התחזקה במחצית הראשונה של המאה ה-20. הגיעו לכאן גם יהודים ממצרים ומצפון אפריקה".
המשטר הדיקטטורי אז היה אנטישמי?
"ברזיל הייתה אטרקטיבית מאוד למעצמות של אותן הימים. זו מדינה ענקית, עם משאבים טבעיים רבים. רוזוולט חשב שברזיל תהיה גורלית להתפתחותה של מלחמת העולם השנייה בגלל הגודל, המיקום והאוכלוסייה שלה. היהודים כאן היו, מצד אחד, מאושרים מאוד. הם הגיעו למקום שהיה שונה מאוד מאירופה. הם באו משטעטלים עניים, חיו מבודדים, ומצאו את עצמם לפתע בערים קוסמופוליטיות ובקשר ידידותי ביותר עם המקומיים. מצד שני, לממשלה הייתה תפיסה פשיסטית. היא פחדה מאוד מפלישה של כוחות זרים. הפחד היה מפני גרמנים, איטלקים, קומוניסטים ויפנים.
"אנשי המשטר רצו לשמור על ברזיל לברזילאים, ואמרו שהבעיה הגדולה ביותר של היהודים היא שהם אינם מתערבבים עם אחרים. אבל גם לגרמנים בדרום ברזיל היו בעיות רבות עם המשטר. הם הקימו ערים קטנות שבהן דיברו רק גרמנית, חגגו מסורות וחגים גרמניים. הנשיא דאז רצה לשמור על אחדותה של ברזיל, וחשש שהגרמנים יפעלו לפיצול המדינה. זאת אף שהיה לו יחס מיוחד לפילוסופיה הגרמנית. לפני המלחמה רבים חשבו שברזיל תתייצב לצדה של גרמניה. הקהילה היהודית פחדה מכך מאוד. אבל ב-1942 צוללות גרמניות הטביעו אוניות ברזילאיות, ברזילאים רבים נהרגו, והאוכלוסייה - בהשפעת ארה"ב - אילצה את המשטר להצטרף לאמריקנים".
איך זה להיות כיום יהודי בברזיל?
"לא נתקלתי בחיי באנטישמיות כלשהי. יש לנו ממשלת שמאל זה 12 שנים. חלק מחבריה הם אנטי-ישראלים.
העיתונות מדווחת לעתים בצורה חד-צדדית מאוד על המצב במזרח התיכון. יש דעות קדומות שליליות ביחס לישראל. כל פעם שקורה דבר מה בישראל, היהודים מוצגים כרעים והפלסטינים כקורבנות. אבל ברזיל היא מקום נוח מאוד להיות בו יהודי. אני לא יודע מה יקרה מחר, ואני רואה מדי פעם סוג של עוינות. אך זה לא דומה למה שקורה באירופה. הקהילה המוסלמית כאן קטנה מאוד. הלבנונים והסורים שחיים כאן הם ברובם נוצרים ויש לנו יחסים מעולים איתם. נדיר למצוא מוסלמים בריו, והם מעורבים מאוד עם הקהילות האחרות".
הספר "לתרגם את חנה" (263 עמ') יצא לאור בהוצאת "פן" ו"ידיעות ספרים"
מפורטוגזית: דלית להב דורסט
לפנייה לכתב/ת 
