אולטרה אלופה
בגיל 42, גלית בירנבוים-נבון, היא אלופת ישראל בריצת אולטרה מרתון ל-60 ק"מ וכבר מתכוננת לרוץ 100 ק"מ. אבינעם פורת ניסה להבין ממנה מה כל כך ממכר אותה בריצה ולמה היא לא מסתפקת במרתון רגיל?
כמו שלאחרים יש תאריך לחתונה, נסיעה או כל יעד אחר בחיים, גם לגלית יש תאריך - לריצת ה-100 קילומטר הראשונה. היעד הוא 22 באוקטובר במירוץ "סובב העמק". עד עכשיו, שיא המרחק שלה נמתח ל-61 ק"מ, גם כן באולטרה "מרתון העמק", בו סיימה רביעית בזמן של 6:53 שעות, אחרי המנצחת נילי אברמסקי הבלתי נגמרת. את ההכנה לריצה הזו אגב היא עשתה בריצת 48 ק"מ באצטדיון, וזה כאמור היה רק אימון.
אל הריצה נכנסה בירנבוים-נבון לפני חמש שנים. מאז הספיקה כבר להפוך לאלופת ישראל הראשונה באולטרה-מרתון (ריצה של יותר מ-42.195 ק"מ). כיום היא כבר רואה לנגד עיניה מרחקים המורכבים משלוש ספרות. "האיש שרץ הכי הרבה בארץ הוא קובי אורן. הוא גמא 424 ק"מ", היא אומרת בהתפעלות.
מה כל-כך קוסם בריצה למרחקי אולטרה? האם האתגר שווה את כל הסבל שעוברים? האם הוא מפצה על ההשכמות עם שחר? עונה על כל הכאבים שעוברים? גלית, מנהלת אסטרטגיה שיווקית ב"אל-על", מבינה את השאלה, אבל לא לגמרי. בשבילה, כל שלב בדרך לאתגר הוא חוויה מעצימה. ולא, אין אלה מלים גדולות מהחיים, אלא המציאות בעצמה. בהמשך עוד נדבר איתה על השראה.
כמו שבמדע צצים מדי יום חידושים טכנולוגיים שחלקם הופכים לאקזיטים מסעירים, כך האדם מאתגר את עצמו מהבחינה הגופנית יותר ויותר. לפני 40 שנה רצי המרתון היו יוצאי-דופן, היום אלפים בישראל רואים את העיסוק בו כדבר מובן מאליו. לפני 20 שנה תיארו את מתחרי איש הברזל (3.86 ק"מ שחיה, 180 ק"מ רכיבה וריצת מרתון) כטיפוסים מיוחדים, היום גם בני 70 עומדים באתגר ומיד מחפשים איך לעבור את המכשול הבא. גלית נמנית על הרצות שדומה כי שום מרחק לא מספיק להן. הן תחפשנה תמיד את הפסגה הבאה.
אמן של מיה בת ה-14.5, וטל (10), ואשתו של חגי, איש-תיירות, שעיסוקו הספורטיבי עד לפני כמה חודשים היה צפייה במשדרי הספורט בטלוויזיה, נהנתה בשנות ה-30 המוקדמות לחייה מרכיבה על אופני הכביש. אחר-כך הגיע שגעון הטריאתלון. "פעם, ראיתי פלייר שהזמין לתחרות טריאתלון, ואמרתי למה לא? הריצה מצאה חן יותר מהרכיבה, אז שוב החלפתי תחביב. כל הזמן התקדמתי לעבר משהו אחר ומאתגר יותר, ואז החלטתי לקחת מאמן שיכין אותי למרתון. אמרתי לעצמי שמרתון הוא אתגר מעולה. חשבתי איך להתגבר על 42.195 ק"מ, מספרים שנשמעים ממש טוב".
החלק הקשה היו האימונים במשך חצי שנה עד למרתון ת"א 2011 תחת הדרכתו של שי פיפמן, טריאתלט איש הברזל. אחרי שחוותה את הריצה ועמדה במשימה, כבר נסעה שנה לאחר מכן למרתון פריז, ב-2013 הכין אותה עומר רותם למרתון ברצלונה וב-2014 חזרה לת"א הפעם תחת עינו הבוחנת של המאמן גיא זלוף, שבעצמו רץ את מקצה ה-200 ק"מ.
אבל זו לא הייתה גלית של לפני המרתון הראשון. משהו בער בה לחוויות חדשות. היא רצתה לרוץ מרחקי אולטרה. בירנבוים-נבון סיימה כאמור 61 ק"מ במרוץ "סובב העמק" הנחשב לאחד המאתגרים בארץ ואחר כך ניצחה באליפות ישראל בריצת אולטרה ל-60 ק"מ בעמק המעיינות. בין הגברים, אגב, ניצח גלעד רותם.
"אין מה להשוות ביני ובין גלעד. הוא ספורטאי של ממש שעובר מרתון ב-2:37 שעות. אני מסיימת ב-3:54 שעות", היא אומרת. "במקומות שגלעד וחבריו מגיעים, אני עדיין לא שם".
לא מבין אותך, מרתון לא מספיק קשה בשבילך שאת חייבת לרוץ אולטרה?
"זה אתגר הרבה יותר מנטלי. המאני-טיים של המרתון. יש באולטרה חוויה מעצימה. לרוץ עם אנשים, אבל עדיין מול עצמי, לעיני הקהל שסוגר על הרצים. כשאתה רץ אולטרה,
הזינוקים הם בדרך-כלל עדיין בזמן החשיכה שלפני הבוקר או החשיכה בלילה. בבוקר אתה מרגיש את השינוי מחשיכה לשמש או פתאום רואה עננים, מתחבר אל הטבע. לגמור מרוץ כזה עם חיוך על פנים, זו הרגשת אושר. משהו מטורף במובן הטוב של המילה".
אבל עד אז?
"נכון, יש קשיים. זה עוד סוג של חוויה נפשית. פעם אתה מרגיש חזק, ואחר-כך נכנס למשבר ומרגיש חלש, ושוב אוסף את עצמך בכדי להיות חזק".
חושבים על דברים מסוימים במהלך ריצת אולטרה?
"לפעמים, מרגישים שהראש ריק ולא מסוגל לחשוב. בשלבים אחרים אתה שמח להבין שהראש שלך הכי צלול שאפשר. עוד שינויים שמראים את העוצמה שבמרוץ אחד".
אל תגידי לי שבשום מרוץ לא חשבת על פרישה, וכול הריצות היו קלילות ושייטת לכיוון המטרה.
"דווקא באולטרה, לא הרגשתי משברים אמיתיים. במרתון כן. אני זוכרת שבמרתון ברצלונה המאמן אמר לי לרוץ בקצב של 5 דקות לכל קילומטר. יצא שהתחלתי בקצב יותר איטי 5:10 ו-5:20. אם זה לא הספיק, התחילה העלייה לכיוון אצטדיון קאמפ-נואו. בקילומטר ה-21 חשבתי לעצמי שאת המרתון הזה לא אוכל לגמור, אבל עדיין המשכתי. התקדמתי עוד קילומטר ועוד קילומטר, ובעזרת דמיון מודרך בניתי לי קצב אחר. בסוף סיימתי עם השיא האישי שלי, 3:54 שעות".
בטח שמעת על גבריאלה אנדרסון-שייס השוויצרית שבאולימפיאדת לוס-אנג'לס 1984 התייבשה 3 ק"מ לפני הסיום, אבל החליטה לסיים בכל מחיר. היית נוהגת כמוה?
"יש גבולות שעבורם הניצחון מפסיק להיות העיקר. אני לא הייתי זוחלת לקו המטרה".
אפשר לדבר עלייך כעל השראה?
"אולי. ביום הבריאות של "אל-על" הרציתי בפני נשים בחברה על הריצה. אחרי ההרצאה נשים התחילו לספר לי שבזכותי הן התחילו לרוץ. אם אתה רואה בכך השראה, תקרא לזה השראה".
ובכל זאת, את אישה עסוקה במשרה מלאה. מאיפה הזמן?
"לקראת תחרויות אני מתחילה להתאמן עם שחר. גומרת את המרחק ונעלמת בשקט, אי שם במשרד שלי. אם רוצים, תמיד אפשר למצוא את הזמן".
ובעלך, עדיין על הספה צופה במשדרי הספורט?
"ב-4 החודשים האחרונים גם הוא התחיל לרוץ".
וישנה כבר המטרה הבאה שאחרי ה-100 ק"מ אם וכאשר תעברי את המרחק בהצלחה?
"אני כבר חושבת על עוד מטרה, אבל בינתיים שומרת אותה לעצמי. קודם אני צריכה לעבור את ה-100 ק"מ.
לפנייה לכתב/ת 
