שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    שבוע הספר: אולי אפשר בלעדיו?
    יובל אביבי לא מבין את החגיגה סביב שבוע הספר, וגם לא בטוח שהכתיבה היא גאולה כזאת גדולה. אולי כי כולנו רוצים משום מה לכתוב, אבל לקריאה אנחנו מקדישים הרבה פחות זמן. ספרים הם עבודה ממש כמו לחלק דואר או לשתול קישואים. אז מדוע בכל זאת אנחנו חוגגים בקול תרועה את חודש הקריאה?

    אני לא מבין את שבוע הספר כל כך. אני לא מבין את החגיגה. זה מזכיר לי את יום הסטודנט: זה סבבה שבאתם ללמוד באוניברסיטה, מעולה, טוב להרחיב את האופקים, אבל למה אתם עושים מזה מסיבה? מה בדיוק הקשר בין הופעת רוק בסאונד-בינוני ומטה, שוק בגדים יד שנייה, בירה מהולה ובורקס ב15 שקל ללימודים אקדמיים?

     

    את מצעד הגאווה אני מבין. ללהט"בים חשוב לעשות מסיבה ברחוב כי הם מופלים ורוצים לזעוק את נוכחותם, אבל איזו תקיעת יתד חברתית צריכים הסטודנטים? מאיזו אפליה איומה סובלים קוראי הספרים? או כותביהם?

     

    היחס שלי לכתיבה הוא אותו יחס נאלח של הומופוב להומואים: זה בסדר שאתם כותבים, אני לא שופט, אבל למה בפרהסיה? שכל אחד יכתוב בצנעת חדרו וישמור את זה לעצמו. ילדים רואים את זה, השם ישמור, הם עוד ירצו לכתוב בעצמם. ובדיוק כמו אצל ההומופוב ששונא הומואים כי הוא מזהה בעצמו משיכה לגברים, גם אני שונא את הכתיבה כי בלב המשתוקק אני רוצה לכתוב בעצמי.

    שבוע הספר. לא בטוח שהכתיבה באמת גואלת (צילום: מוטי קמחי) (צילום: מוטי קמחי)
    שבוע הספר. לא בטוח שהכתיבה באמת גואלת(צילום: מוטי קמחי)
     

    כולנו מסתכלים על הכתיבה, ובת דודתה הקריאה, כעל גאולה. בנוחות אנחנו מתעלמים מהצד השני של המטבע, מהאפשרות השנייה, הסבירה בהרבה: הן המוות הבלתי נמנע. אנחנו משתוקקים להן, תולים בהן את כל התקוות, נותנים בידיהן את כל כלי הנשק - והן יהרגו אותנו. הן אמורות להוביל אותך למימוש עצמי מיוחל, כשבעצם הן ימוטטו אותך. החיים והמוות קשורים בכתיבה קשר הדוק, והדבר הראשון שהרצוג, הגיבור הנפלא של סול בלו, כותב ברומן עמוס המכתבים שהוא אינו שולח, הוא "מוות-למות-לחיות שוב-למות שוב-לחיות".

     

    ברגע שאתה לוקח את העט, את מכונת הכתיבה, את המקלדת, מתחת לידיים שלך - או-אז מתחילה הזחילה אל פתח השאול, ״הפסיכוגג החיוור המצודד המרחף… מחייך… מנענע בראשו".

     

    אשנבאך של "מוות בוונציה" נתקף בדחף אירוטי "לכתוב במחיצתו של טאדז׳ו", לא לשכב איתו. הוא עדיין לא מבין שהכתיבה היא המאסר שלו: הכתיבה שלו הפכה עם השנים למאובנת ודידקטית, ובמקום להפסיק לסגוד ליופי בכתיבה ולהתחיל להזדיין באמת עם אנשים יפים, הוא מנסה לממש את עצמו, שוב, באמצעות הכתיבה. כל מה שהוא רוצה זה להשתחרר, לחוות את היופי שכל כך התאמץ לכתוב אותו, בלי לתפוס שהכתיבה היא זו שמונעת את זה.

     

    מכר שלו מתאר אותו כך: "'אתם מבינים, אשנבאך חי כל ימיו רק כך' - והדובר קפץ את ידו המשאלית לאגרוף - "'ולעולם לא כך' - והוא פתח את ידו והניח לה להשתלשל בניחותא ממסעד כסאו". זו הטרגדיה של הכתיבה - היא המדכא הגדול מכולם, זה שמסווה את עצמו כמשחרר. ומי שרודף אחריה ימצא את עצמו מתפגר. אין מפלט - השכל והרגש מובילים שניהם אל מקום אחד בלבד: "ההכרה אין בה הדר ואין בה חומרה… יש בה נהייה אחר התהום, היא היא התהום…", אבל גם שיכרון החושים והתאווה "מוליכים אל תהום אף הם".

    כמעט כמו לחלק דואר. כתיבת ספרים (צילום: shutterstock) (צילום: shutterstock)
    כמעט כמו לחלק דואר. כתיבת ספרים(צילום: shutterstock)
     

    אנחנו רוצים שהכתיבה תהיה תשוקה גדולה, נסערת, מתפרצת, כמעט שולטת בכותב במקום שהוא ישלוט בה, שיהיו לה חיים משלה, שתהיה דבר מקודש ונישא ועצמאי. כמו שמתאר אותה מנהל הפנימייה ב"אסכולה ישנה": "כתיבה אמיתית היא דבר מסוכן. היא יכולה לשנות את חייך".

     

    אבל כמו הפנימייה עצמה, גם המשפט הזה רק מתיימר להיות אותנטי ומרגש, אבל הוא בעצם כסות להתנשאות וסגירות. זה משפט מטור של עיתונאי עם שאיפות פוליטיות, קלישאה של האידיאה של הכתיבה. מעטים האנשים שהצליחו להשתחרר בזכות הכתיבה, ואם אני צריך להמר - הספרים שכתיבתם שחררה אותם, לא היו טובים. כמו המחזה שפותח את "כפרה" של איאן מקיואן, שנכתב ב"יומיים של סערת יצירה", ומספר "סיפור אהבה שלקחו מובא בפתח דבר מחורז, והוא שכל אהבה שאינה מיוסדת על תבונה נידונה לכישלון".

     

    גם הקריאה, כמה מפתה היא. ״התחלתי לגלות את עוצמת הרצון שלי״, כותב הגיבור של "אסכולה ישנה", נער עני ויהודי בבית ספר אליטיסטי שמקדש את הכתיבה ואת הקריאה כאילו היו המטרות כשלעצמן, "הקריאה ב׳כמעיים המתגבר׳ יצרה תחושה של כוח כלוא, כשל אותו נהר שהציבו לו סכר והוא מבקש לפרוץ ולמחוץ את כל העומד למכשול בפני זרימתו החופשית. הבינותי שדבר אינו ניצב ביני ובין הגדולות שבתשוקותיי - ביני ובין הגדולה עצמה - פרט לפיתוי הזה לפקפק ברצון שלי ולהיכנע בפני התביעות לאיפוק, בפני שיקולי הכדאיות ומצוות אנשים מלומדה, ולקמול לתוך המוות האיטי המתמשך של המהוגנות|. כל כך קל, פשוט לקרוא ספר ולרוץ אל עבר הגדולה הזו, שתושג באמצעות הכתיבה. אבל זה רק תעתוע. הדרך הזו של קריאה וכתיבה מובילה לייסורים, ובחיי שאין מה לחגוג.

     

    כולנו רוצים משום מה לכתוב. אנחנו קוראים הרבה פחות, אבל גם את הקריאה שלנו -

    אנחנו עושים בצורה נכספת מדי, נלהבת, כאילו הקריאה והכתיבה אינן העניין המרכזי אלא אמצעי למשהו. הקריאה והכתיבה אינן אמצעי לכלום. הן קיימות, רגילות וחסרות הוד כמו החיים. "קח שירים, ואל תקרא", מורה ויזלטיר, "הספר הזה הוא סמרטוט של נייר… ואילו אתה סמרטוט בשר". זה כל מה שיש, סמרטוטי נייר, סמרטוטי בשר, ואל תנסו לראות משהו מעבר, ואל תחגגו את זה כאילו השבוע הזה הוא משהו מיוחד.

     

    התשוקה הארורה של הנער ב"אסכולה ישנה" מובילה אותו לגניבה ספרותית מבישה, שבעצמה מובילה לסילוקו מבית הספר. אולי הדבר הכי טוב שקרה לו, כי פרצי היצירתיות הגאונית הם חרטוט. ובסוף הספר מגיעה ההוראה הקולעת ביותר למי שרוצה לכתוב, ואולי גם לקרוא:

     

    "המחבר, אחרי הרבה דשדושים חסרי תועלת, נרשם למכללה ועבד כמו המשקיענים האלה שבז להם תמיד, הקפיד על סדר יום הגיוני, למד היות לבד בחדר, למד לזרוק דברים החוצה, למד להמשיך לכרסם באותה העצם עד שהיא מפצחת… חי יותר כבנקאי מאשר כעבריין… סיפור כזה יהיה משעמם, וגם חסר טעם… חיי מופת, אין דבר כזה לגבי סופר… החיים שמפיקים כתיבה אינם דבר שאפשר לכתוב עליו".

     

    זו אינה קריאה להפסיק לקרוא ולכתוב. עדיין האופציה לקרוא ולכתוב טובה מהאלטרנטיבה. אבל יש לחמוק מהסכין המלובנת שהכתיבה והקריאה משליכות לעברנו, וכדי לעשות את זה חייבים להיפטר מהמעמד המיוחד שהענקנו להן בטעות, בגאוותנו היתרה. הכתיבה והקריאה הן עבודה, כמו חלוקת דואר או טיגון קישואים: יש ערימה בצד אחד שיש להעביר לצד שני, במסירות ובסיזיפיות, עד שהמשימה הושלמה. זה מאמץ קפדני ודרשני, לקרוא ולכתוב. לקחת כיור מלא כלים מלוכלכים, ולשטוף עד שהכלים נגמרים ואפשר לקום למחרת לעוד יום של שטיפה. עוד לא שמעתי על שבוע חגיגות שטיפת הכלים, וגם לא אשמע.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: אריק אלון
    שבוע הספר 2015. האם אנחנו צריכים את זה?
    צילום: אריק אלון
    מומלצים