שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    החדש של פלורנס: כמה יפה, כמה מוכר
    "How Big, How Blue, How Beautiful", אלבומה השלישי של פלורנס אנד דה מאשין, אינו גדול או יפה יותר מקודמיו, אלא מצוין בדיוק כמותם. עם שירי פופ עוצמתיים וטקסטים על כל הטוב והרע שבתהילה, מראה החדש שגם על אוטומט, המוכח והמוכר עדיין נשמע נהדר

    בטרם יצא "How Big, How Blue, How Beautiful", אלבום האולפן השלישי של פלורנס אנד דה מאשין, תיארה מנהיגת ההרכב, פלורנס וולש, את אסופת השירים החדשה שלה כ"התקליט האישי ביותר שלי". זו, אולי, אם כל קלישאות האלבומים (לצד, כמובן - "האלבום החדש הוא הטוב ביותר שלנו").

     

    פלורנס וולש. חוזרת בשלישית (צילום: gettyimages) (צילום: gettyimages)
    פלורנס וולש. חוזרת בשלישית(צילום: gettyimages)

    אבל בהתחשב בעובדה שהזמן שעבר מאז אלבומה האחרון והמוערך "Ceremonials" ראה את וולש לוקחת שנה הפסקה מפעילות ומתדרדרת אל תהומות התמוטטות עצבים ומצבי אבדן שונים, היה נראה שהיא מסוג האומנים שבאמת מתכוונים לזה. אבל אם חשבתם שכשפלרונס מדברת על האלבום האישי ביותר שלה, משמעות הדברים היא שתשלב בין טקסטים בוגרים יותר לבין לחנים וגישה שטרם שמענו מהזמרת - ובכן, כנראה נכונה לכם הפתעה.

     

    "האם שתיתי יותר מדי? האם אני מאבדת מגע?" שואלת וולש בקטע הפתיחה "Ship To Wreck" שהיה גם לסינגל מצליח. קשה שלא לחשוב שהפקפוק העצמי הזה גם מובא כאן כשאלה אל קהל מאזיניה, זה שגילה אותה ב-2009 עם האלבום המצוין והמיוחד "Lungs" ובחר להמשיך איתה הלאה. לגבי השתייה - לא ממש בטוח, את התשובה לכך כנראה היא יודעת טוב יותר מכל אחד אחר. לגבי המגע ואבדנו - התשובה קצת יותר מורכבת.

     

    עטיפת "How Big, How Blue, How Beautiful". האישי ביותר, אבל מה זה אומר? (צילום: gettyimages) (צילום: gettyimages)
    עטיפת "How Big, How Blue, How Beautiful". האישי ביותר, אבל מה זה אומר?(צילום: gettyimages)

    קטע הפתיחה, וכמוהו גם "What Kind Of Man", מלמדים שאי יציבות נפשית או לא, נראה שבכל הנוגע לנסיוניות מוזיקלית - פלורנס מעדיפה להיאחז במוכר והמוכח, כשאזורי הנוחות שלה ממשיכים להימצא במחוזות הפאתוס והפומפוזה. זהו אותו פופ-רוק אגרסיבי ותיאטרלי, נשלט על ידי קולה וצורת ההגשה הייחודית אך המוכרת של פלורנס.

     

    וולש עדיין גדולה מהחיים, סוג של קייט בוש מודרנית עם הווליום למעלה, ומי שאוהב את זה יהנה גם מ"Queen Of Peace" - עוד שיר שבאותה מידה יכול היה להופיע גם באלבום הבכורה או בזה שאחריו, וכמוהו גם "Delilah" הכיפי.

     

    "What King Of Man". עוד מהמוכר והמוכח

     

    זה לא אומר כמובן שהאלבום השלישי של פלורנס והמכונה שלה רע או משעמם, אפילו בכלל לא. זהו אלבום מצוין, ויעידו על כך שירי פופ מעולים כמו "Third Way" הרוחניקי ("את לא חייבת להיות רוח רפאים בין החיים, מגיע לך להיות נאהבת", שרה בו פלורנס ומעניקה שיעורים בהעצמה לעצמה ולמאזינים), או שיר הנושא של האלבום, קטע רוק טוב מהסוג שלא עושים כבר יותר (וחבל). המתאפיין בפזמון חזק וחטיבת כלי נשיפה, שמסיימת את השיר באחד מהסופים האינסטרומנטליים היותר סוחפים שנשמעו לאחרונה. "ככה נשמעת אהבה בעיני", הסבירה אותו היוצרת, ובהחלט יתכן שזו המחשה ראויה.

      

    "Ship To Wreck". איבדה את המגע?

     

    משמעות העובדה שהשירים נאמנים ליצירה המוקדמת והמוכרת של פלורנס היא שגם אם באלבום החדש נעזרה פלורנס בשירותיו של המפיק זוכה הגראמי, מרקוס דראווס (שהיה אמון גם על "Homogenic", אלבומה של ביורק מ-1997 שהותיר רושם עמוק ומשפיע על וולש ויצירתה) - לא נראה שהוא לקח אותה לשדות זרים מאלו בהם היא רגילה לרעות.

     

    ואז מגיע לו קטע הסיום, "Mother", שמצליח בו בעת להישמע כמו פלורנס המוכרת והאהובה (ויש שיאמרו הממוצה), בגרסה מהורהרת וצבעונית יותר. הוא משלב פופ בפסיכדליה לצד נגיעות שוגייזיות, ולוקח את פלורנס למחוזות שחשבת שתלך בהם לאורך האלבום כולו. מדובר בשיר סוגר גדול שנשמע כמו סיום הולם לאלבום - בעיקר בגלל שהוא לא נשמע ממש כמו יתר הרצועות בו.

     

    לא רועה בשדות זרים. פלורנס (צילום: gettyimages) (צילום: gettyimages)
    לא רועה בשדות זרים. פלורנס(צילום: gettyimages)

    בשש השנים שעבור מאז פרצה לחיינו, עברה פלורנס וולש לא מעט. מזמרת אלמונית שנתמכה בעיקר על ידי הרדיו של ה-BBC היא הפכה לתופעה מוזיקלית גדולה. היא הצליחה לעשות את מה שמעטים מהאומנים הבריטיים הצליחו לעשות - לחדור לשוק האמריקאי.

     

    השירים שלה הפכו לפסי קול של סדרות, פרסומות ופרומואים. ועל הדרך היא עשתה כמה חברים חדשים - טיילור סוויפט היא אחת מהן, אחרת היא ריהאנה, שסימפלה לאחרונה קטע משירה של וולש, "Only If For A Night". אפילו ניל יאנג, כך היא מספרת, נתן לה את חותמת האיכות כשפגש בה והודה כי כששמע את אלבומה לראשונה, הניח שהיא "זמר עם קול גבוה".

     

    "St Jude". פלורנס היא אותה פלורנס

     

    בזמן הזה היא עברה משברים אישיים והתעצמות מחודשת, כיאה למי שהתהילה הכתה בה בחזקה, על צדדיה החיובים והשליליים. ובכל זאת, "How Big, How Blue, How Beautiful", מצליח להעביר את שעברה בעיקר ברמה התכנית והטקסטואלית. באשר למוזיקה עצמה - פלורנס היא אותה פלורנס. וזה יכול להיות מעט מעצבן ומונוטוני, אם אתם מסוג חובבי המוזיקה שאוהבים את האומנים שלהם מתפתחים ומשתנים. 

      

    אם אתם מהסוג שאוהב לדעת מה מסתתר בקופסת השוקולד שלכם בטרם נפתחה - נראה שפלורנס תספק לכם עוד מהמוכר והאהוב, באופן הטוב ביותר. ועל כן, כאלבום שעומד בפני עצמו, אפשר לרשום הצלחה נוספת לפלורנס, שהכניסה לפנתיאון היצירה שלה עוד מספר שירים מעולים שוודאי יחזקו את ההופעות החיות שלה, הסוחפות גם כך. אך כאלבום שאמור לתעד התפתחות והתבגרות, "HBHBHB" נשמע בעיקר כמו משהו מפס הייצור של האלבומים שקדמו לו, לא יותר מתוצר אוטומטי שלא צריך את פלורנס בשבילו - אפשר גם להיעזר רק בשירותיה של מכונה.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    7 לילות
    מומלצים