לאב סטורי, הסיפור האמיתי
הוא התאהב בצליל קולה, אבל היא לא רצתה אותו. היא התחרטה והשאירה לו פתק, שהוא גילה ממש ברגע האחרון. היא נסעה לחו"ל, אבל המכתבים שמרו על אהבתם. היא חזרה והם התחתנו, אבל אחרי שנת דבש נחתה עליהם בשורת האיוב: היא חולה בסרטן סופני. הפסיכולוג ד"ר גדעון לב מספר על אהבת חייו, ועל אובדנה
"אני האדם הכי בר מזל בעולם, אני האדם הכי חסר מזל בעולם". כך כותב הפסיכולוג ד"ר גדעון לב, 41, בספרו "אההבה" שני ה בכוונה(בהוצאת מטר), מעין טרגדיה מודרנית על זוג נאהבים שמגיעים אל פסגת האושר רק כדי לצלול אל תהומות הייאוש והחידלון, שנכתבה בהשראת אהבה גדולה מהחיים שחווה לב עצמו בצעירותו.
"אינני יודע אם עליי להודות ללא הרף על מזלי הגדול, על שזכיתי, משום מה, דווקא אני מכולם, זכיתי בך, זכיתי באהבתנו, או לקונן על שנשארתי קירח מכאן ומכאן", אומר גיבור ספרו על אהובתו שנפטרה ממחלת הסרטן, אבל לפני ששוקעים לתוך הדרמה הזו צריך לברר פרט קטן אך משמעותי: למה "אההבה" עם שתי אותיות ה'?
"השימוש במונח אהבה הוא קצת בעייתי", מסביר לב. "כי איך יכולה לגור תחת הכנפיים של מילה אחת קשת רחבה כל כך של רגשות לכל כך הרבה דברים שונים, כמו למשל אהבה למנגו, לרכיבה על אופניים ולאישה? ולכן כשרציתי לבדל ולבודד את האהבה שלי לליאת חשבתי על זה שאהבה זוגית, לא רק שראוי לה, אלא שאפילו הכרחי לבדל אותה בה' נוספת, כי אין יחיד לאהבה וכשהיא נכונה היא הדדית".
סיפור האהבה שהיה השראה לספר התרחש כשלב היה סטודנט שנה שנייה לפסיכולוגיה באוניברסיטה העברית, בן 24, ואהובתו, ליאת, הייתה סטודנטית שנה שלישית לפילוסופיה ומדע המדינה בת 25. "למדנו בשיעור משותף", הוא נזכר, "כשבאחד הקורסים היא שאלה משהו את המרצה והמשיכה להתווכח עם התשובה שלו. שמעתי את הקול שלה, שהיו בו חיות וחיים ושמחה ועומק, וכמו גרופית של זמר התאהבתי. ככה ישר על המקום. רק בדיעבד נודע לי שלוקח למוח חמישית שנייה לגבש התעוררות רגשית. ואז הסתכלתי על בעלת הקול והבחנתי שהיא גם נורא יפה".
ניגשת אליה אחרי השיעור?
"ממש לא. טלטלת הקול הזה וההתאהבות הפתאומית הזו תפסו אותי כגבר צעיר ולגמרי בוסרי, חסר ניסיון רומנטי, אחד שמתקשה למצוא לעצמו בת זוג, הססן וחסר ביטחון. הקול שלה לא יצא לי מהראש, אבל בכל אחת מהפעמים כשהחלטתי להתגבר על המבוכה שלי ולגשת אליה, לא העזתי. עד שהגיע השיעור האחרון בקורס ואז אמרתי לעצמי, 'זה הזמן. עכשיו'. הגעתי מתוח ונרגש לאוניברסיטה, אלא שהיא בדיוק הבריזה, וכך יצאנו למבחנים ולחופשת סמסטר והקול הזה של האישה היפה הזו לא הרפה".
אחרי ארבעה חודשים ניגש למזכירות החוג וביקש את הטלפון שלה. "עד שכבר התגבשתי והעזתי, הם אמרו לי שלא נהוג למסור פרטים אישיים. אבל ידעתי שאני כבר לא יכול לוותר וביקשתי ממתרגלת שהכרתי שתתאמץ להשיג בשבילי את הנייד שלה". במשך שבועיים הוא ניסה להתקשר, אבל ליאת לא טרחה לענות. "הייתי במתח אדיר. כבר לא יכולתי יותר לחכות, עד שיום אחד היא פתאום ענתה לי. הצגתי את עצמי, אמרתי לה שהקול שלה הדליק לי את כל חדרי הלב וגם שאלתי אם היא לא הבחינה בבחור הבהיר, מגודל השיער, שלא מפסיק להסתכל עליה. לא, היא בכלל לא הבחינה בי אך הייתה משועשעת מהשיחה ואמרה לי שיש לה חבר".
טוב, מה ציפית?
"לא ציפיתי לכלום וציפיתי להכל, אבל לא הצלחתי להוציא אותה מהראש. לא עבר יום שלא חשבתי עליה, עד שאחרי שלושה חודשים בערך חברה ללימודים אמרה לי שעל לוח הציונים מוצמד לשם שלי פתק, שאגש למזכירות. זה נראה לי מוזר, כי כשהם צריכים ממני כסף או כל דבר אחר הם יודעים מצוין להשיג אותי, אז שיתאמצו גם הפעם". הוא הגיע למזכירות רק אחרי חודשיים. "איך שהגעתי, המזכירה נותנת לי פתק שבו נכתב: 'שלום, אני ליאת. נפרדתי מהחבר שלי. אשמח להיפגש'. ברור שמיד התקשרתי אליה והופתעתי כשאמרה לי שהיא קצבה זמן מדויק להיענות שלי, שהסתיים בדיוק ביום שהתקשרתי. נפגשנו".
נפרדים וחוזרים
את הפגישה הראשונה הוא זוכר לפרטי פרטים. "היא לבשה גופייה שחורה עם כתפיות דקות, מכנסי בד שחורים. השיער הארוך שלה והעיניים בירוק־כחול הקסימו אותי, בנוסף לאדם הדעתן, החכם, הפתוח, הישיר, שמיד זיהיתי בה. ואם כל זה לא הספיק, אז בכל מה שאמרה ואמרתי נמצאנו תואמים". הם המשיכו להיפגש מספר שבועות, "ואז פתאום היא זרקה אותי. אמרה לי שלא נראה לה שאנחנו מתאימים ונפרדנו. השתדלתי מאוד לא להתרסק ואני לא מבין איך, אבל לא התמוטטתי. וכשאחרי חודש בערך ליאת התקשרה והציעה לחדש את הקשר, נעניתי". הם נפרדו וחזרו פעמיים נוספות, "עד שבחזרה האחרונה שלנו היא הודיעה לי שהיא נוסעת להודו ללא פחות מחצי שנה".
דווקא בלונג־דיסטנס הקשר ביניהם עלה ופרח. "באיזושהי רמת תובנה עמוקה או גבוהה משהו בי ידע שהיא שלי ומהמקום הזה התחילה בינינו התכתבות מטורפת, חשופה ומקרבת", הוא מתפייט. "ליאת בחרה לטייל בערים שיש בהן סניפי דואר. קילומטרים של מילים עברו ממני אליה ולהפך. ביקשתי שתקרא רק מכתב אחד ליום, כי רציתי כנראה להרעיב אותה אליי".
חיכית לה?
"המשכתי באיזשהו אופן לחיות, יצאתי עם בנות, אולי רק כדי שיהיה לי על מה לספר לה. היא הייתה על סף התאהבות, אבל החליטה לעצור אותה. כיוון ששנינו אנשים של מילים, המכתבים ששלחנו ובתוכם פתחנו את הלב שלנו קירבו אותנו יותר. אני כבר הייתי מאוהב בליאת". אחרי כחצי שנה הם נפגשו בטורקיה לטיול משותף. "לא היינו זרים ומנוכרים, אבל היינו צריכים לגשר על פער המבוכה וכשזה קרה כבר חזרנו לארץ, ושוב ליאת החליטה לחתוך".
כמה אפשר?
"ככל שהתקרבנו אחר כך הבנתי שליאת רצתה אותי משופר ואמיתי. הייתה לה יכולת מדויקת לזהות אמת וזיוף, ולכן לכל סטייה שלי היא הגיבה וכשלא נעניתי היא עזבה. לחיות איתה היה כמו לחיות עם גלאי אמת". אבל הקאמבק האחרון היה הדבר האמיתי וחמש שנים לאחר היכרותם הם התחתנו. "ידענו והודענו גם זה לזה שאנחנו חווים נס. נס של אהבה גדולה, עוצמתית ואמיתית. לא פעם שאלתי את הפסיכולוג שבי אם זה באמת קורה. זה אמיתי? וההוכחות שקיבלתי סילקו את התהיות שהיו לי".
במקום ירח דבש הם טסו לשנת דבש שלמה במזרח. "בחרנו לטייל במקומות הכי מבודדים ונידחים, כך שנוכל להיות רק עם עצמנו. לא נזקקתי לאיש מלבדה, היא מילאה אותי ואני אותה באופן המדויק ביותר וכך, מאושרים ואסירי תודה, תירגלנו את האהבה שלנו. קראנו, שוחחנו, נפתחנו, התמסרנו, עשינו אהבה".
ואחרי שחזרתם?
"המשכנו בחיינו המאושרים. המשכתי לתואר שני, ליאת התחילה דוקטורט, עבדנו, ואז משום מקום, הכל נחתך".
מוקדש לאהבה
ליאת חזרה מהמזרח עם כאב בטן מציק, אך בדיקות שעברה לא גילו דבר, "עד שאחרי הבדיקה האחרונה הזמין אותנו הרופא לחדר שלו ובחוסר אמפתיה מושלם ירה את צרור הבשורות הרעות – שמדובר בסרטן קיבה אלים, נדיר לגילה, שהוא אותר בשלב ארבע הסופני, שהוא האחרון במדרג, שלרפואה אין שום פתרון ושנותרו לה מספר חודשי חיים בלבד".
איך מתמודדים עם גזר דין אכזרי כזה?
"זה היה מטווח ממוקד ומדויק ישר ללב. אני זוכר שקמנו וליאת רצה משם, נמלטה מהבשורה. רצתי אחריה וכשהגענו לפיסת הדשא הראשונה שהשמש זרחה עליה, התחבקנו ובכינו. כשהיא קצת נרגעה התחלנו לדבר על הזמן שנשאר לנו יחד. היא הייתה מודאגת בגללי וכל הזמן חזרה על המשפטים 'איך אני אעזוב אותך?' 'איך אשאיר אותך?' ו'איך אפשר בכלל שניפרד?'"
היא נשארה איתו שבעה חודשים נוספים ואת השבועות האחרונים בילתה בבית. "הדיאלוג בינינו נשאר גם אז פתוח, ישיר ואמיתי. היא לא עשתה שום הנחה. הפסקנו לעבוד וחיינו מחסכונות. טיפלתי בה באהבה רבה, עד למותה בגיל 31באתר של הוצאת מטר כתוב 32, והתעודדתי שאין לה בכלל רחמים עצמיים או מרירות. היא לא קינאה או פיתחה טינה, למרות שהיה לה כל כך הרבה מה להפסיד. היו לה כאבי תופת, אבל הייתה לה אהבה, ממנה ואליה".
אט־אט הוא נאלץ להתרגל לחיים בלעדיה. "בשלוש השנים הראשונות, אני חושב שהיו רק יומיים שבהם לא בכיתי", מתאר לב, "אבל יחד עם כל העצב שליפף אותי נאבקתי כל הזמן ברחמים העצמיים. הזכרתי לעצמי שליאת לא התלוננה ולא קינאה ולא התמרמרה, וגם לא ריחמה על עצמה, אז כשרגשות כאלה עלו אצלי הזכרתי לעצמי שאם ליאת הייתה ככה, והיא התמודדה עם משהו הרבה יותר קשה ועם כאבים נוראיים, אז אין לי שום הצדקה להתקרבן ואת יודעת מה? זה עזר לי. בשנים הראשונות בעיקר, כשתחושת האובדן שלי הייתה עזה ונמהלה בהמון עצב, השתמשתי באהבה שנשארה לי אליה ואפשר אולי להגיד שהיא ששמרה עליי".
כתיבת הספר ארכה שמונה שנים. "הייתי צריך להוציא את החוויה הזו שהיא הכי פרטית ומדממת שלי החוצה, וזה לא היה פשוט לדעת שכל העולם נחשף לציפור הנפש שלי. הספר הזה הוא לא על המוות של ליאת, אלא על האהבה והוא בא להנכיח ולהנציח ולתת כבוד למה שהיה ונשאר. הפרידה הקורעת ממנה הייתה זוועה, אבל גם נתנה לי את ההשראה להאמין באהבה כערך ואת התקווה הזו אני מנסה לגדל בתוכי ולהעביר גם לקוראים. הכתיבה הייתה משמעותית והמאמץ לתאר לאחרים משהו מהניסיון שלי ושלה נתן גם תחושה של המשכיות. בעצם, בשנים הקשות האלה המשכתי להיות מוקדש לאהבה, רק בצורה אחרת. חשבתי על אהבה, הרגשתי אותה, עשיתי עליה מדיטציות וקראתי פחות או יותר כל מה שנכתב עליה. הדיאלוג שניהלתי היה מולה ואיתה".
כיום ד"ר לב הוא פסיכולוג קליני ומרצה במכללת ספיר (gidonlev.com). את הכשרתו המקצועית רכש בבתי החולים הפסיכיאטריים אברבנאל וכפר שאול ובתחנות לבריאות הנפש. לצורך הכתיבה לקח פסק זמן מהכשרתו כפסיכולוג קליני, למרות שהוא עדיין מגדיר את עצמו ככזה. "הייתי ונשארתי פסיכולוג קליני", הוא מדגיש, "לטפל זה משהו שחשוב לי מאוד, זה חלק מהותי מהזהות שלי, כי מבחינתי זו במובנים רבים עבודה של אהבה, עבודה עם אהבה, עבודה שמאפשרת אהבה, וכשפסק הזמן שלקחתי יסתיים ברור לחלוטין שאחזור לעיסוק הקליני".
תוכל שוב לאהוב?
"אהבה גדולה, כמו שאני מבין אותה, היא גם בגדר חסד והוא לא בידי. אבל ככל שזה תלוי בי, אז כן, ודאי שזה יצלח. הרי יש לי ניסיון בלאהוב ואני מלא הודיה על האהבה הגדולה עם ליאת. לפעמים מרגיש לי קצת חמדני לרצות עוד אהבה כזו, כי באיזשהו מקום זה כמו להמשיך למלא טופסי לוטו אחרי שכבר זכית בפרס הגדול. אבל מצד שני, זו המהות של הלב והוא ממשיך לכמוה ולהאמין". ¥
---------------------------------------------------
"הרופא ירה את צרור הבשורות הרעות – שמדובר בסרטן קיבה אלים, נדיר לגילה, שהוא אותר בשלב ארבע הסופני, שלרפואה אין שום פתרון ושנותרו לה מספר חודשי חיים בלבד. קמנו וליאת רצה משם, נמלטה מהבשורה. רצתי אחריה וכשהגענו לפיסת הדשא הראשונה שהשמש זרחה עליה, התחבקנו ובכינו"
---------------------------------------------------
"שמעתי את הקול שלה, שהיו בו חיות וחיים ושמחה ועומק, וכמו גרופית של זמר התאהבתי. ככה ישר על המקום. רק בדיעבד נודע לי שלוקח למוח חמישית שנייה לגבש התעוררות רגשית. ואז הסתכלתי על בעלת הקול והבחנתי שהיא גם נורא יפה"
---------------------------------------------------
"ככל שהתקרבנו אחר כך הבנתי שליאת רצתה אותי משופר ואמיתי. הייתה לה יכולת מדויקת לזהות אמת וזיוף, ולכן לכל סטייה שלי היא הגיבה וכשלא נעניתי היא עזבה. לחיות איתה היה כמו לחיות עם גלאי אמת"
"אינני יודע אם עליי להודות ללא הרף על מזלי הגדול, על שזכיתי, משום מה, דווקא אני מכולם, זכיתי בך, זכיתי באהבתנו, או לקונן על שנשארתי קירח מכאן ומכאן", אומר גיבור ספרו על אהובתו שנפטרה ממחלת הסרטן, אבל לפני ששוקעים לתוך הדרמה הזו צריך לברר פרט קטן אך משמעותי: למה "אההבה" עם שתי אותיות ה'?
"השימוש במונח אהבה הוא קצת בעייתי", מסביר לב. "כי איך יכולה לגור תחת הכנפיים של מילה אחת קשת רחבה כל כך של רגשות לכל כך הרבה דברים שונים, כמו למשל אהבה למנגו, לרכיבה על אופניים ולאישה? ולכן כשרציתי לבדל ולבודד את האהבה שלי לליאת חשבתי על זה שאהבה זוגית, לא רק שראוי לה, אלא שאפילו הכרחי לבדל אותה בה' נוספת, כי אין יחיד לאהבה וכשהיא נכונה היא הדדית".
סיפור האהבה שהיה השראה לספר התרחש כשלב היה סטודנט שנה שנייה לפסיכולוגיה באוניברסיטה העברית, בן 24, ואהובתו, ליאת, הייתה סטודנטית שנה שלישית לפילוסופיה ומדע המדינה בת 25. "למדנו בשיעור משותף", הוא נזכר, "כשבאחד הקורסים היא שאלה משהו את המרצה והמשיכה להתווכח עם התשובה שלו. שמעתי את הקול שלה, שהיו בו חיות וחיים ושמחה ועומק, וכמו גרופית של זמר התאהבתי. ככה ישר על המקום. רק בדיעבד נודע לי שלוקח למוח חמישית שנייה לגבש התעוררות רגשית. ואז הסתכלתי על בעלת הקול והבחנתי שהיא גם נורא יפה".
ניגשת אליה אחרי השיעור?
"ממש לא. טלטלת הקול הזה וההתאהבות הפתאומית הזו תפסו אותי כגבר צעיר ולגמרי בוסרי, חסר ניסיון רומנטי, אחד שמתקשה למצוא לעצמו בת זוג, הססן וחסר ביטחון. הקול שלה לא יצא לי מהראש, אבל בכל אחת מהפעמים כשהחלטתי להתגבר על המבוכה שלי ולגשת אליה, לא העזתי. עד שהגיע השיעור האחרון בקורס ואז אמרתי לעצמי, 'זה הזמן. עכשיו'. הגעתי מתוח ונרגש לאוניברסיטה, אלא שהיא בדיוק הבריזה, וכך יצאנו למבחנים ולחופשת סמסטר והקול הזה של האישה היפה הזו לא הרפה".
אחרי ארבעה חודשים ניגש למזכירות החוג וביקש את הטלפון שלה. "עד שכבר התגבשתי והעזתי, הם אמרו לי שלא נהוג למסור פרטים אישיים. אבל ידעתי שאני כבר לא יכול לוותר וביקשתי ממתרגלת שהכרתי שתתאמץ להשיג בשבילי את הנייד שלה". במשך שבועיים הוא ניסה להתקשר, אבל ליאת לא טרחה לענות. "הייתי במתח אדיר. כבר לא יכולתי יותר לחכות, עד שיום אחד היא פתאום ענתה לי. הצגתי את עצמי, אמרתי לה שהקול שלה הדליק לי את כל חדרי הלב וגם שאלתי אם היא לא הבחינה בבחור הבהיר, מגודל השיער, שלא מפסיק להסתכל עליה. לא, היא בכלל לא הבחינה בי אך הייתה משועשעת מהשיחה ואמרה לי שיש לה חבר".
טוב, מה ציפית?
"לא ציפיתי לכלום וציפיתי להכל, אבל לא הצלחתי להוציא אותה מהראש. לא עבר יום שלא חשבתי עליה, עד שאחרי שלושה חודשים בערך חברה ללימודים אמרה לי שעל לוח הציונים מוצמד לשם שלי פתק, שאגש למזכירות. זה נראה לי מוזר, כי כשהם צריכים ממני כסף או כל דבר אחר הם יודעים מצוין להשיג אותי, אז שיתאמצו גם הפעם". הוא הגיע למזכירות רק אחרי חודשיים. "איך שהגעתי, המזכירה נותנת לי פתק שבו נכתב: 'שלום, אני ליאת. נפרדתי מהחבר שלי. אשמח להיפגש'. ברור שמיד התקשרתי אליה והופתעתי כשאמרה לי שהיא קצבה זמן מדויק להיענות שלי, שהסתיים בדיוק ביום שהתקשרתי. נפגשנו".
נפרדים וחוזרים
את הפגישה הראשונה הוא זוכר לפרטי פרטים. "היא לבשה גופייה שחורה עם כתפיות דקות, מכנסי בד שחורים. השיער הארוך שלה והעיניים בירוק־כחול הקסימו אותי, בנוסף לאדם הדעתן, החכם, הפתוח, הישיר, שמיד זיהיתי בה. ואם כל זה לא הספיק, אז בכל מה שאמרה ואמרתי נמצאנו תואמים". הם המשיכו להיפגש מספר שבועות, "ואז פתאום היא זרקה אותי. אמרה לי שלא נראה לה שאנחנו מתאימים ונפרדנו. השתדלתי מאוד לא להתרסק ואני לא מבין איך, אבל לא התמוטטתי. וכשאחרי חודש בערך ליאת התקשרה והציעה לחדש את הקשר, נעניתי". הם נפרדו וחזרו פעמיים נוספות, "עד שבחזרה האחרונה שלנו היא הודיעה לי שהיא נוסעת להודו ללא פחות מחצי שנה".
דווקא בלונג־דיסטנס הקשר ביניהם עלה ופרח. "באיזושהי רמת תובנה עמוקה או גבוהה משהו בי ידע שהיא שלי ומהמקום הזה התחילה בינינו התכתבות מטורפת, חשופה ומקרבת", הוא מתפייט. "ליאת בחרה לטייל בערים שיש בהן סניפי דואר. קילומטרים של מילים עברו ממני אליה ולהפך. ביקשתי שתקרא רק מכתב אחד ליום, כי רציתי כנראה להרעיב אותה אליי".
חיכית לה?
"המשכתי באיזשהו אופן לחיות, יצאתי עם בנות, אולי רק כדי שיהיה לי על מה לספר לה. היא הייתה על סף התאהבות, אבל החליטה לעצור אותה. כיוון ששנינו אנשים של מילים, המכתבים ששלחנו ובתוכם פתחנו את הלב שלנו קירבו אותנו יותר. אני כבר הייתי מאוהב בליאת". אחרי כחצי שנה הם נפגשו בטורקיה לטיול משותף. "לא היינו זרים ומנוכרים, אבל היינו צריכים לגשר על פער המבוכה וכשזה קרה כבר חזרנו לארץ, ושוב ליאת החליטה לחתוך".
כמה אפשר?
"ככל שהתקרבנו אחר כך הבנתי שליאת רצתה אותי משופר ואמיתי. הייתה לה יכולת מדויקת לזהות אמת וזיוף, ולכן לכל סטייה שלי היא הגיבה וכשלא נעניתי היא עזבה. לחיות איתה היה כמו לחיות עם גלאי אמת". אבל הקאמבק האחרון היה הדבר האמיתי וחמש שנים לאחר היכרותם הם התחתנו. "ידענו והודענו גם זה לזה שאנחנו חווים נס. נס של אהבה גדולה, עוצמתית ואמיתית. לא פעם שאלתי את הפסיכולוג שבי אם זה באמת קורה. זה אמיתי? וההוכחות שקיבלתי סילקו את התהיות שהיו לי".
במקום ירח דבש הם טסו לשנת דבש שלמה במזרח. "בחרנו לטייל במקומות הכי מבודדים ונידחים, כך שנוכל להיות רק עם עצמנו. לא נזקקתי לאיש מלבדה, היא מילאה אותי ואני אותה באופן המדויק ביותר וכך, מאושרים ואסירי תודה, תירגלנו את האהבה שלנו. קראנו, שוחחנו, נפתחנו, התמסרנו, עשינו אהבה".
ואחרי שחזרתם?
"המשכנו בחיינו המאושרים. המשכתי לתואר שני, ליאת התחילה דוקטורט, עבדנו, ואז משום מקום, הכל נחתך".
מוקדש לאהבה
ליאת חזרה מהמזרח עם כאב בטן מציק, אך בדיקות שעברה לא גילו דבר, "עד שאחרי הבדיקה האחרונה הזמין אותנו הרופא לחדר שלו ובחוסר אמפתיה מושלם ירה את צרור הבשורות הרעות – שמדובר בסרטן קיבה אלים, נדיר לגילה, שהוא אותר בשלב ארבע הסופני, שהוא האחרון במדרג, שלרפואה אין שום פתרון ושנותרו לה מספר חודשי חיים בלבד".
איך מתמודדים עם גזר דין אכזרי כזה?
"זה היה מטווח ממוקד ומדויק ישר ללב. אני זוכר שקמנו וליאת רצה משם, נמלטה מהבשורה. רצתי אחריה וכשהגענו לפיסת הדשא הראשונה שהשמש זרחה עליה, התחבקנו ובכינו. כשהיא קצת נרגעה התחלנו לדבר על הזמן שנשאר לנו יחד. היא הייתה מודאגת בגללי וכל הזמן חזרה על המשפטים 'איך אני אעזוב אותך?' 'איך אשאיר אותך?' ו'איך אפשר בכלל שניפרד?'"
היא נשארה איתו שבעה חודשים נוספים ואת השבועות האחרונים בילתה בבית. "הדיאלוג בינינו נשאר גם אז פתוח, ישיר ואמיתי. היא לא עשתה שום הנחה. הפסקנו לעבוד וחיינו מחסכונות. טיפלתי בה באהבה רבה, עד למותה בגיל 31באתר של הוצאת מטר כתוב 32, והתעודדתי שאין לה בכלל רחמים עצמיים או מרירות. היא לא קינאה או פיתחה טינה, למרות שהיה לה כל כך הרבה מה להפסיד. היו לה כאבי תופת, אבל הייתה לה אהבה, ממנה ואליה".
אט־אט הוא נאלץ להתרגל לחיים בלעדיה. "בשלוש השנים הראשונות, אני חושב שהיו רק יומיים שבהם לא בכיתי", מתאר לב, "אבל יחד עם כל העצב שליפף אותי נאבקתי כל הזמן ברחמים העצמיים. הזכרתי לעצמי שליאת לא התלוננה ולא קינאה ולא התמרמרה, וגם לא ריחמה על עצמה, אז כשרגשות כאלה עלו אצלי הזכרתי לעצמי שאם ליאת הייתה ככה, והיא התמודדה עם משהו הרבה יותר קשה ועם כאבים נוראיים, אז אין לי שום הצדקה להתקרבן ואת יודעת מה? זה עזר לי. בשנים הראשונות בעיקר, כשתחושת האובדן שלי הייתה עזה ונמהלה בהמון עצב, השתמשתי באהבה שנשארה לי אליה ואפשר אולי להגיד שהיא ששמרה עליי".
כתיבת הספר ארכה שמונה שנים. "הייתי צריך להוציא את החוויה הזו שהיא הכי פרטית ומדממת שלי החוצה, וזה לא היה פשוט לדעת שכל העולם נחשף לציפור הנפש שלי. הספר הזה הוא לא על המוות של ליאת, אלא על האהבה והוא בא להנכיח ולהנציח ולתת כבוד למה שהיה ונשאר. הפרידה הקורעת ממנה הייתה זוועה, אבל גם נתנה לי את ההשראה להאמין באהבה כערך ואת התקווה הזו אני מנסה לגדל בתוכי ולהעביר גם לקוראים. הכתיבה הייתה משמעותית והמאמץ לתאר לאחרים משהו מהניסיון שלי ושלה נתן גם תחושה של המשכיות. בעצם, בשנים הקשות האלה המשכתי להיות מוקדש לאהבה, רק בצורה אחרת. חשבתי על אהבה, הרגשתי אותה, עשיתי עליה מדיטציות וקראתי פחות או יותר כל מה שנכתב עליה. הדיאלוג שניהלתי היה מולה ואיתה".
כיום ד"ר לב הוא פסיכולוג קליני ומרצה במכללת ספיר (gidonlev.com). את הכשרתו המקצועית רכש בבתי החולים הפסיכיאטריים אברבנאל וכפר שאול ובתחנות לבריאות הנפש. לצורך הכתיבה לקח פסק זמן מהכשרתו כפסיכולוג קליני, למרות שהוא עדיין מגדיר את עצמו ככזה. "הייתי ונשארתי פסיכולוג קליני", הוא מדגיש, "לטפל זה משהו שחשוב לי מאוד, זה חלק מהותי מהזהות שלי, כי מבחינתי זו במובנים רבים עבודה של אהבה, עבודה עם אהבה, עבודה שמאפשרת אהבה, וכשפסק הזמן שלקחתי יסתיים ברור לחלוטין שאחזור לעיסוק הקליני".
תוכל שוב לאהוב?
"אהבה גדולה, כמו שאני מבין אותה, היא גם בגדר חסד והוא לא בידי. אבל ככל שזה תלוי בי, אז כן, ודאי שזה יצלח. הרי יש לי ניסיון בלאהוב ואני מלא הודיה על האהבה הגדולה עם ליאת. לפעמים מרגיש לי קצת חמדני לרצות עוד אהבה כזו, כי באיזשהו מקום זה כמו להמשיך למלא טופסי לוטו אחרי שכבר זכית בפרס הגדול. אבל מצד שני, זו המהות של הלב והוא ממשיך לכמוה ולהאמין". ¥
---------------------------------------------------
"הרופא ירה את צרור הבשורות הרעות – שמדובר בסרטן קיבה אלים, נדיר לגילה, שהוא אותר בשלב ארבע הסופני, שלרפואה אין שום פתרון ושנותרו לה מספר חודשי חיים בלבד. קמנו וליאת רצה משם, נמלטה מהבשורה. רצתי אחריה וכשהגענו לפיסת הדשא הראשונה שהשמש זרחה עליה, התחבקנו ובכינו"
---------------------------------------------------
"שמעתי את הקול שלה, שהיו בו חיות וחיים ושמחה ועומק, וכמו גרופית של זמר התאהבתי. ככה ישר על המקום. רק בדיעבד נודע לי שלוקח למוח חמישית שנייה לגבש התעוררות רגשית. ואז הסתכלתי על בעלת הקול והבחנתי שהיא גם נורא יפה"
---------------------------------------------------
"ככל שהתקרבנו אחר כך הבנתי שליאת רצתה אותי משופר ואמיתי. הייתה לה יכולת מדויקת לזהות אמת וזיוף, ולכן לכל סטייה שלי היא הגיבה וכשלא נעניתי היא עזבה. לחיות איתה היה כמו לחיות עם גלאי אמת"
מומלצים
