האיש שלצידו / בלוג פלייאוף ה-NBA
מה גולדן סטייט צריכה לעשות כדי לחזור ולעמוד על הרגליים, מה הסיכוי של קליבלנד להמשיך למנוע את זה ממנה ומה החלק של עוזרו של בלאט בהצלחה? סדרת גמר ה-NBA מגיעה הלילה (04:00, דיווח חי ב-ynet ספורט) לנקודת רתיחה חדשה
והשנייה, היא שלפחות בתחושה עברנו הרבה יותר משלושה משחקים. רגע אחרי ההופעה ההרואית של מת'יו דלבדובה ולברון ג'יימס, ההתפרקות של סטף קרי והעלייה ליתרון של הקאבס, הגיע הזמן לנתח כמה סוגיות מרכזיות לפני לילה שכנראה יהיה מורט עצבים לפחות כמו שלושת הלילות הקודמים (04:00, דיווח חי ב-ynet ספורט). אל תלכו לישון.
עד כמה גדולה ההשפעה של טיירון לו על ההצלחה של קליבלנד?
אם מקבילים את סדרת גמר ה-NBA להצגת תיאטרון, ברור מי הכוכבים הראשיים שלה. כמו תמיד בחיים, זאת שאלה של השקפה. אם אתה ישראלי, זה כנראה דייויד בלאט. אם אתה אוהד קליבלנד, זה לברון ג'יימס. ואם אתה "לוחם", זהו סטף קרי. אבל בהצגה כמו בהצגה, לצד הכוכבים גם יש שחקני משנה, ובניגוד למה שאפשר לחשוב היכולת שלהם להשפיע על העלילה משמעותית לא פחות. כמו על הבמה, גם במציאות משהו שהם יגידו או יעשו יכול אפילו לשנות אותה מהקצה אל הקצה. קצת כמו שקרה העונה במדינת אוהיו.
בקליבלנד של העונה הנוכחית והתקופה האחרונה אפשר לשים את האצבע על הפרצופים שהם לא בלאט ולברון ג'יימס, ומחזיקים בחלק לא קטן בהצלחת המועדון, שרחוק 96 דקות מאליפות ראשונה אחרי 51 שנה במדבר.
אחד מהם הוא טיירון לו. עוד הרבה לפני ה"החלטה" המפורסמת של לברון לחזור הביתה, הנחיתה הנהלת קליבלנד על ראשי אוהדיה שתי פרסונות כדורסל לא מי יודע מה אטרקטיביות
בהתחלה, עת התכנסו הקודקודים בקבאלירס לדון בבחירת המאמן שלהם לעונה הבאה, תפקידיהם כמעט היו הפוכים. לו זכה כשחקן בשתי אליפויות עם ל.א לייקרס בתחילת המילניום, ועל הקווים שימש כיד ימינו של דוק ריברס בבוסטון ול.א קליפרס (אלווין ג'נטרי, עוזר המאמן של סטיב קר בגולדן סטייט, הגיע גם הוא מבית טיפוחיו של ריברס).
הרזומה המכובד, הן ככדורסלן פעיל והן כפונקציה מקצועית שמכירה את הליגה על בוריה, העלתה בקיץ את השאלה האם יעמוד בעצמו בראש המערכת - או יגיע על משבצת שאותה הכיר לפני כן, לצידו של בלאט.
בסוף התגבשה ההבנה לפיה בלאט יהיה המאמן הראשי, והשאר היסטוריה. אחרי ההודעה הרשמית על המינוי וערב ההכרזה כי לו יהיה על תקן הכינור השני דווח בכלי התקשורת השונים כי השניים שוחחו והתרגלו לרעיון שיהפכו לצוות תחת הג'נרל מנג'ר דייויד גריפין. בהזדמנויות שונות לאורך החודש האחרון אותו גריפין עקץ דרך הטוויטר עיתונאים שחשבו שכהונתו של בלאט צריכה להיחתך בסיום העונה ("אין גבול לטיפשות").
גם בלאט וגם לו חתמו על חוזה לאותה תקופת זמן (שלוש שנים עם אופציה לעונה נוספת), מה שרק מראה על האופן שבו קליבלנד ראתה אותם בתחילת הקיץ הקודם – שניים שיפעלו כמקשה אחת, ואם יצליחו (כמו שקורה ברוב הקבוצות) יאכלו ביחד מהפירות. לא סתם לו גם מרוויח את השכר הגבוה ביותר מבין עוזרי המאמן בליגה.
בלאט מרבה לתת משקל רב לאנשים שלידו. במכבי תל-אביב הקפיד לאזכר תכופות את שמו של גיא גודס, דיבר רבות על חשיבות "האנחנו" על חשבון ה"אני" וכשנשאל על תפקודו כמאמן הזכיר כי לא מדובר רק בו, אלא בצוות שעוטף אותו. האם הדבר רלוונטי גם לגבי השותפות המקצועית עם לו?
האמת שאין לכך תשובה טובה. היחסים ביניהם עדיין לא מפוענחים מספיק, בעיקר מהסיבה שלאורך העונה העין האמריקאית לא "נתנה בראש" ללו, לא פרצוף חדש בנוף, כמו שהייתה קשה עם בלאט. אף אחד לא ידע להגיד האם לו הובא כי בלאט רצה אותו או שמא מדובר בקביעת עובדה של ההנהלה. רעשי הרקע מהתקשורת לא הוסיפו, וחלק מהדיווחים בראשית העונה כיוונו לכך שבלאט ולו לא ממש מסונכרנים זה עם זה.
הדוגמא הטובה ביותר לכך הגיעה בחודש ינואר, כשמעמדו של בלאט היה בשפל אחרי תקרית הדחיפה המתוקשרת עם לברון. ברייאן וינדהורסט מה-ESPN (שנחשב לפה הלא הרשמי של "המלך") דיווח כי לו לוקח פסקי זמן מאחורי גבו של הישראלי. "זה נראה בבירור", טען אז. "שחקנים לא מריצים מהלכים שהספסל מבקש. וזה לא קרה פעם אחת או פעמיים העונה, אלא בתדירות גבוהה".
זאת לא הפעם היחידה שבה בלאט, שהרגיש אז צורך לצאת נגד חרושת השמועות ולהפליג במילים חמות על העוזר שלו ("זה די זול. טיי הוא קולני ופעיל. עוזר מאמן לא יכול לבקש פסק זמן, אם הוא רואה או מרגיש משהו הוא מזהיר אותי. הוא העוזר הראשון פה, מסייע לי מאוד ויש לו תפקיד גדול"), תוזכר בעניין. עיתונאים באמריקה סיפרו במשך כל השנה שלברון מרגיש עם העוזר הרבה יותר בנוח מאשר עם המאמן, חולק לו יותר כבוד ומתקשר איתו יותר כשהוא נח על הספסל. אז עוד היה אפשר לחשוב שהדבר נכון גם לגבי שאר השחקנים, שהכירו את לו עוד מהתקופה שהיה הרכז שחיסל בהגנה את אלן אייברסון בסדרת גמר ה-NBA.
בהמשך לו היה זה שגם הציל את בלאט, לאחר שמנע ממנו לקחת את אותו פסק זמן גורלי במשחק מספר 4 של הסדרה מול שיקגו. לולא אותה דחיפה לאחור, כנראה שהבלאטמאניה של הימים האחרונים בכלל לא הייתה מתרחשת.
מאז, בכל מקרה, הרבה מים עברו בנהר. בלאט קיבל ומקבל קרדיט מוצדק כאיש שעומד בחוד החנית של המערכת, ואפילו לברון למד להגיד עליו מילים טובות. ואם זה ייגמר באליפות, כנראה שטיירון לו ודייויד בלאט ימשיכו להיות צמד, ובמתכונת הזאת, גם בעונה הבאה.
מה בלאט ולו צריכים להמשיך לעשות במשחק הבא?
בפשטות, להמשיך בטקטיקה שבה נקטו עד עכשיו. לתת לדלבאדובה "להסריח" את המגרש, וכשכולם סותמים את האף לשלוח אותו לסל כדי שיעשה נקודות בנפילה לאחור. להמשיך להציק לסטף קרי, לא להרפות מתומפסון ולתת למלך למלוך.
בהרבה פרמטרים, גולדן סטייט של העונה הסדירה היא לא גולדן סטייט של סדרת הגמר. היא קולעת פחות (110 נק' למשחק במהלך העונה, רק 97.3 בשלושת המשחקים האחרונים) ובאופן לא בלתי קשור גם חורקת מבחוץ (כמעט 40 אחוזי דיוק משלוש לעומת 31.3 מאז חמישי בלילה), אבל הנתון שמבטא בצורה הכי אמיתית את הדעיכה שלה - ואת הגנת הברזל של קליבלנד - קשור לכמה שלשות היא קולעת כתוצאה ממסירה. בעונה הסדירה החבורה של קר צלפה קרוב ל-82 אחוזים מהקליעות המדוייקות שלה מחוץ לקשת כתוצאה מאסיסטים. מול קליבלנד היא צונחת בהיבט הזה לאזור ה-63. עם או בלי קשר, במחצית הראשונה של המשחק השלישי האורחים הפכו רק שישה מ-27 הניסיונות שלהם לנקודות.
זה לא קורה רק כי הידית של קרי לא מאופסת, אלא גם כי דייויד בלאט הצליח לעלות על הנוסחה שמאפשרת לו להביא את היריבה שלו למקומות האלה. כדי להמשיך להשאיר את אותה על טמפו נמוך גם במשחקים הבאים, הוא יצטרך להמשיך להוציא ממנה את העוקץ. גם מהטווח הזה, אבל לא רק.
מה יהיה עם גולדן סטייט?
עדיין לא ברור. מה שכבר כעת ברור הוא שהווריורס יעלו הלילה למשחק שעשוי כנראה להשליך לא רק על העונה האחרונה שלהם – אלא גם על השנים הקרובות של גולדן סטייט כארגון. עד עכשיו חשבנו שעונה כל כך טובה שלה, שמיתגה אותה גם כקבוצת ההתקפה הכי טובה שראינו בדור האחרון, לא יכולה שלא להסתיים באליפות. ואז גילינו שכשהיא פוגשת כדורסל רחוב שמוציא אותה מהסיסטמה שלה ומערער אותה, מסתבר שהיא יכולה.
גולדן סטייט מסוגלת לחזור גם מבור 3:1. למעשה, היא אחת הבודדות בליגה שיכולות. מצד שני, יש לה כל כך הרבה דברים להילחם בהם. הכל יהיה נגדה במשחק הרביעי - הנתון שאומר שאף קבוצה, באף סדרת גמר, לא עשתה קאמבק דומה. הקהל, מצב העניינים הנוכחי, הכושר המתעתע של סטף קרי ומצב הרוח הירוד שלה עצמה.
לא מזמן הקבוצה הזאת, שעד לפני כמה ימים סומנה כפייבוריטית מובהקת וכעת נראית כאילו היא נבהלת מהצל שלה עצמה, כבר הוכיחה שהיא יכולה להתעלות על חוסר תפקוד זמני.
ממפיס חוותה את זה על בשרה בסדרת חצי גמר המערב. גולדן סטייט כבר נקלעה מולה לפיגור 2:1, וידעה לצאת ממנו עם שלושה ניצחונות רצופים בהפרש ממוצע של יותר מ-16 נקודות. אממה, קליבלנד היא לא ממפיס, ומארק גאסול הוא לא לברון ג'יימס.
קליי תומפסון היטיב לנסח את הבעיה של הקבוצה שלו בסדרה. "אנחנו צריכים לבוא רעים וכועסים למשחק הבא", אמר אתמול. גם הוא יודע שהיא פשוט הייתה חמודה מדי, שזה כל מה שקליבלנד לא. כשהמאמן שלך והכוכב שלך חסרי ניסיון במעמדים שבהם ג'יימס ביקר כמה פעמים בשנים האחרונות, אתה עלול להיקלע לפלונטר אם לא תשלוף ציפורניים.
אם גולדן סטייט זוממת בכל זאת על רצף ניצחונות אחרון בהחלט לעונה זו, היא צריכה לגייס תעצומות נפש מיוחדות, ובעיקר לקבל בחזרה את השחקן שניווט אותה בסטייל במשך כל התקופה הזאת. ומי אם לא קבוצה מיוחדת כמו גולדן סטייט, ושחקן לא צפוי כמו סטף קרי, יכולים לגייס אותן.
לפנייה לכתב/ת 
