שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    ג'וליאן קזבלנקס: להופיע מחוץ לאזור הנוחות

    סולן הסטרוקס. מנהיג אחד מההרכבים המוערכים בעולם, נתן בבארבי תל אביב הופעה שפורצת את גבולות המוזיקה שלו - היכן שהקסם מתרחש לצד החיים עצמם. מה שמוכיח שלעתים הפקות פחות טרנדיות ויותר מורכבות ובלתי נגישות - הן אלו שמספקות את הסחורה

    אם ג'וליאן קזבלנקס לא יגיע לישראל בקרוב יחד עם הסטרוקס, לפחות הוא עשה זאת עם ה-Voidz. קשה להגיד שמועדון הבארבי תל אביב היה עמוס אמש (ה'), עת עלו לבמה סולן הסטרוקס והרכב הצד שהקים לפני כשנתיים, להופעתם הראשונה במחוזותינו.

     

    מועדון ההופעות הוותיק כבר ידע שמות מוכרים פחות שמשכו קהל רב יותר - לרוב תוצאה של הייפ והבטחות כוזבות, כשרק השבוע היה זה המוזיקאי אריאל פינק שהביא רבים אל אותו הלוקיישן בדיוק, כדי לספק את מה שחלק מהנוכחים במקום מתארים -כ"הופעה הגרועה ביותר שראו בתולדותיהם".

    ג'וליאן קזבלנקס. רעש פואטי (צילום: ירון ברנר) (צילום: ירון ברנר)
    ג'וליאן קזבלנקס. רעש פואטי(צילום: ירון ברנר)
     

    מי שבכל זאת בחר לתת לפרויקט הלא שגרתי של קזבלנקס הזדמנות, נוכח לגלות כי לעתים ההפקות הפחות טרנדיות, נכונות או מדוברות, הן אלו שמספקות את הסחורה. ולא שהסיכויים לא היו נגדם. "Tyranny", אלבום הבכורה שהוציא ההרכב בסתיו האחרון, לא נמנה עם הקליטים שבאלבומים. למעשה הוא נחשב ליצירה עמוסה, ניסיונית ומורכבת.

     

    אלבום מהסוג שרבים יזנחו לאחר האזנה אחת, מפאת האתגר, החשד וחוסר הדמיון לחומרים שקזבלנקס הרגילו אותנו בהם ב-15 השנים שעברו, מאז בעט בגופת רוק הגיטרות והקימו לתחייה. אלבום הבכורה של קזבלנקס והווידז לא ניסה להתחנף למאזיניו, והכיל בעיקר רצועות ארוכות ולא להיטיות. בואו נגיד שחומרים כמו "Last Night" או "Someday" של הסטרוקס לא מצאו דרכם אל חגיגת הנויז והגאראג' הפאנק-פסיכדלית של קזבלנקס ושותפיו החדשים.

    על הבמה זה היה מעט סוריליסטי (צילום: ירון ברנר) (צילום: ירון ברנר)
    על הבמה זה היה מעט סוריליסטי(צילום: ירון ברנר)
     

    ולמרות כל אלו, משהו פשוט עבד שם, עת סיפקו קזבלנקס ושות' למי שבחר לראותם מופע חי ואנרגטי, שתובל בקצוות בללהיטים שנגמעו בצמא על ידי המעריצים הוותיקים (ואפילו הומאז' קטן ל-"Jump" של ואן הלן). כפי שזה נראה אתמול, בשלב זה של חייו האישיים והמקצועיים, נראה שקזבלנקס מנסה בכל כוחו להימלט מתדמית הפריטי-בוי רוקסטאר שדבקה בו עם הבלורית והשנים, ובוחר באופן מודע להקדיש את מירב זמנו בפרויקט שוליים כמעט אוונגרדי במהותו.

    חומרים מוזיקליים בלתי מתחנפים (צילום: ירון ברנר) (צילום: ירון ברנר)
    חומרים מוזיקליים בלתי מתחנפים(צילום: ירון ברנר)
     

    מה"תודה" המפתיע בכנותו שאמר בתחילת הערב, דרך משפטים כמו "יותר מדי כיף פה, זו הבעיה", וכלה בחיוכי טיפש-עשרה משועשעים (גם גוון השיער העז והתספורת השוו לסולן בן ה-36 מראה נערי, חרף הכרס) נראה היה שקזבלנקס באמת שמח לחזור לבמות הקטנות והפחות מחייבות. מצד אחד - השילוב בין הבארבי, חליפת הספורט של קזבלנקס והצלילים הצורמים, העניקו לערב תחושה של הופעת פאנק לא מחייבת, מתוחזקת ברוחות נעורים וקרב של אדם שרוצה להוכיח שאפשר גם אחרת.

     

    מצד שני,התחושה שהמופע לא צריך לעמוד באיזושהי בדיקת בקרת איכות לא גרעה ממנו, אפילו להיפך. אם החומרים של קזבלנס ושות' לא קלים (והם לרוב לא), הכוונה והאופן שבו הוגשו הפכו את כל הנוכחים, בין אם רצו בכך או לא, לחלק מהחוויה.

     

    קזבלנקס, מצדו, הבין כי גם אם מנת חלקו בימים אלה היא גוונים דהויים וחומרים פחות ממוסחרים ומתחנפים - עדיין מדובר בהופעה מול קהל. ועל כן, בין העומס והניסיוניות של שירים כמו "Father Electricity" או "Johan Von Bronx" נשזרו רצועות סטורקסיות (נון להיטיות, אמנם, ועדיין) או שירים מאלבום הסולו שלו, כמו "River Of Breaklights". זה נעשה באופן כל כך טבעי, עד כי לרגע שירים כמו "Crunch Punch" או "Where No Eagles Fly" נדמו כמו שירים שתמיד היו שם, ברפרטואר של סולן הסטרוקס.

    היכן שהקסם קורה (צילום: ירון ברנר) (צילום: ירון ברנר)
    היכן שהקסם קורה(צילום: ירון ברנר)
     

    היה משהו כמעט סוריאליסטי בלהביט בקזבלנקס מופיע בבארבי. כמי שלהקתו המקורית והלא תמיד מתפקדת עדיין נחשבת לאחד האקטים הגדולים והמסחריים ברוק האמריקני, המעבר לבמות קטנות קצת מרגיש כמו מרד נעורים שצץ לקראת גיל 40 - או לפחות בגילוי אומץ מאוחר, מגובה בלגיטימציה שמעמד מבוסס מקנה.

     

    במילים אחרות - קזבלנקס עושה עכשיו מה שבראש שלו (ויעידו על כך קטעים ארוכים כמו הסינגל "Human Sadness") ומופיע בפרופיל נמוך מול קהל לא רב -

    לא מעט תודות לביטחון שמעניקה לו עמדתו כסולן הסטרוקס. מצד שני, העובדה כי רק לפני שבוע הופיע יחד עם להקת האם שלו כמופע המרכזי באחד מימי פסטיבל פרימוורה, וכי בשבוע הבא יופיע עמה שוב - הפעם בפסטיבל בהייד פארק, רק מעידה על הצורך של מנהיג אחד מההרכבים המוערכים ביותר בעולם כיום, לפרוץ את גבולותיו שלו ולרעות מחוץ לאזור הנוחות שלו, היכן שהקסם קורה והחיים נמצאים.

     

    אחרי שהרעש של "Business Dog" מפנה מקומו למספר דקות של שקט, הם עולים בחזרה להדרן. מי שהתמיד ולא פרש עד כה זכה לממתק של ממש, עם ביצוע ל-"I’ll Try Anything Once", אולי השיר השקט והיפה ביותר של הסטרוקס, פנינה עדינה ואפילו מרגשת של שירה וקלידים בלבד, בערב רווי דיסטורשן. "Oh everybody plays the game. And if you don’t you’re called insane", הוא שר שם, וכמו מסביר בסוף הערב את הבחירה שלא לשחק את התפקיד שכולם מצפים ממנו לגלם מאז זכה בתואר "מושיע הרוק של תחילת שנות ה-2000". תואר שאם חייבים להודות, הפך מאז אלבטרוס, נטל המתלווה אליו לאן שלא יילך.

     

    מי שמכיר את השיר יודע שמדובר בגרסת דמו לקטע קצבי יותר בשם "You Only Live Once" (בבקשה אל תקראו לזה "YOLO") ושני השירים הללו - בשמם ובמהותם, מבהירים באופן מדויק את שקזבלנקס לא תמיד הצליח להסביר אתמול בצלילים ובאסתטיקה הנויזית. "למה לא לנסות את הכל, אם אתה זוכר את זה רק פעם אחת", הוא אומר שם, כמו מסביר את הסטייה הצדה, לשוליים, היכן שהציפיות לא גבוהות, האולמות לא מפוארים אך האזניים כרויות.

     

    גם אם קזבלנקס לא באמת מסכן את הקריירה שלו ומחזיק תמיד בתכנית מילוט, מי שלא נבהל וברח באמצע (והיו גם כאלה) זכה לראותו עושה לשם שינוי מה שבאמת מרגיש לו נכון, מנסה פעם אחת את הדרך שלא נבחרה. מי שלא היה זקוק למכונת הייפ שתגרור אותו למופע, והסכים לתת צ'אנס - אולי ראה מעבר לגודש ועננת האקספרימינטליות הצלילית, ואפילו זכה לצפות בחתיכת נשמה נחשפת שם בחשיכת הבארבי. כמה שזה רועש ככה זה פואטי.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: ירון ברנר
    ג'וליאן קזבלנקס. עושה מה שבראש שלו
    צילום: ירון ברנר
    לאתר ההטבות
    מומלצים