הם לא יודעים לבקש סליחה. אנחנו לא יודעים לסלוח
מצד אחד, כמעט לא היה כאן איש ציבור שהצליח לומר "סליחה". מצד שני, אם היה אומר, האם היינו מוכנים לסלוח?
סליחה היא פרדוקס
הפילוסוף היהודי-צרפתי ז'אק דרידה התייחס אל הפרדוקס של הסליחה: "אם אני מבקש סליחה באמרי "אני אחר", משמע ... שעכשיו אינני אותו האיש שהיה אחראי לפשע, השתניתי. כלומר סצנת הסליחה...גם היא פרדוקס."
צדו השני של פרדוקס הסליחה הוא כתם האשמה שאינו ניתן להסרה, "כִּי אִם-תְּכַבְּסִי בַּנֶּתֶר, וְתַרְבִּי-לָךְ בֹּרִית--נִכְתָּם עֲוֹנֵךְ לְפָנַי," אומר ירמיה הנביא בשם ה'. הכתם לא יימחה ולא יוסר.
תקנת השבים
בין כתם האשמה לפרדוקס הסליחה על החברה הישראלית למצוא את הדרך לתשובה. דרך זו מכונה בספרות חז"ל "תקנת השבים" ועיקרה: וויתור על עקרון הצדק לטובת עקרון התשובה. ביסודה של תקנת השבים עומדת ההבנה כי אם האשם יצטרך לשלם מחיר בלתי נסבל על הכרה באשמתו, הוא לעולם לא יכיר בה. התשתית הערכית חברתית של תקנת השבים היא ההבנה כי מטרתם של מוסדות החברה איננה להאשים אלא לתקן, איננה לבזות אלא לשוב בתשובה, איננה לחטט אלא לרפא.
לא יודעים לסלוח
החברה הישראלית בהשפעה מערבית שכללה את מנגנוני האשמה והביזוי שלה אך לא התחילה לפתח את דרכי התשובה שלה. כיצד יוכל אדם לשאת את הפרדוקס לומר: סליחה! אני אותו האיש שעשה את המעשה, אינני מתחמק ואינני בורח. עתה הפכתי לאיש אחר וככזה אני רוצה להמשיך ללכת ביניכם, להמשיך ולהיות חלק מן החברה, לפעול לתרום להרוויח ולחלק לשאת ולתת. כיצד נוכל אנחנו לקבל את תשובת השב? כיצד תהפוך התשובה ולא האשמה, לעקרון המוביל של החברה שלנו.
