שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    "ספר האומץ": רומן חניכה במערב הפרוע
    ברומן הביכורים של אייל בן-משה נחשפת נתניה של מלחמת המפרץ כמציאות השרויה באלימות ופחד, ובאינטריגות בלתי פוסקות בין ילדים ומבוגרים. אך האומץ של הגיבור אינו נופל לשום קלישאה, מכיוון שהוא מביט במציאות במלוא מורכבותה, אטימותה וניכורה. ביקורת

    מתחת למעטה המיסטי כמעט של כותרת רומן הביכורים של אייל בן-משה, "ספר האומץ", נפרש סיפור ארצי קשוח וסוער שלעתים ממש מכאיב בעת הקריאה אותו. הוא מכאיב קודם כל בשל תוכנו - תקופה בחייו של נער בשם אמיר המתגורר בשכונת שיכונים בדרום נתניה, בזמן מלחמת המפרץ.

     

    המציאות שבה הוא חיי היא מציאות השרויה באלימות ופחד, הסתתרות ואינטריגות בלתי פוסקות בין ילדים ובין מבוגרים. זו מציאות של משפחה שבה לא מדברים באמת, שבה הנער אינו מוצא את מקומו והוא נע בתזזיתיות וללא הרף ממצב אחד למשנהו, מנסה להימלט ומשווע להתמודד ולהתעמת, אך שוב ושוב נכנע למה שהוא מגדיר כהיעדר אומץ.

    משהו שיגבר על פני השטח. ספרו של אייל בן-משה ()
    משהו שיגבר על פני השטח. ספרו של אייל בן-משה
     

    המלחמה אמנם הרחיקה את מרבית האנשים מהרחובות ובכך יצרה מעין מרחב שמצד אחד יש בו תחושת חופש ומצד שני הוא טעון במתח של המערב הפרוע, אבל הלחימה הבינאישית והפנימית היומיומית לא פסקה, במיוחד לא בין כתלי הדירה שבה הוא חי עם הוריו ועם אחותו הגדולה.

     

    יתרה מכך, אמיר מוצא עצמו בכל מיני סיטואציות שמאיימות עליו לעתים באופן ממשי אך גם רק בתודעתו, בחרדתו העזה שיתקפו אותו, שיצחקו עליו; וגם כאשר הוא מחליט לא להתחמק ולהעז, ברגע האמת הוא אינו מצליח לממש את רצונותיו ודוחק את עצמו אל עבר ההלקאה העצמית, חוסר הביטחון והעצבות.

     

    אירוע דרמטי אלים, הנמסר בסוף החלק הראשון של הרומן, מעצים את המצב הרעוע שבו הוא נמצא, וגם בתיאור תחושתו לאחר מעשה, בולט הצורך ההישרדותי קורע הלב של הנער: "לא קרה לי כלום, אני אומר לעצמי, לא קרה לי כלום, זו רק הרגשה רעה שתעבור עוד מעט, אני בטוח, כמו בכל פעם. אסור להיכנע לדחפים האלו שפורצים לי מבפנים ומאיימים לצאת כנוזלים דרך העיניים. אם יצליחו לצאת הם יהיו כמו שיטפון. כמו גל של שני מטרים לפחות ביום סערה. משהו שאני לא אוכל לעמוד בו, משהו שיגבר עלי, משהו שעדיף שיישאר בפנים עמוק, סגור ומסוגר, כי המשהו הזה יותר חרא בהרבה, יותר מכל מה שיש על פני השטח".

     

    טכניקת ההישרדות הזאת, שמובילה בין השאר להדחקה שמותירה את הכאב חשוף ורגיש, מתכתבת בהקשר פוליטי-חברתי עם תפיסתו של אביו של אמיר שמסרב בכל תוקף לקבל את ממשותה של אפליה על רקע מוצא, גם כאשר היא מוצגת בפניו בצורה ברורה מאוד ואף על פי שהיא אחראית במידה רבה למצוקות הכלכליות והחברתיות שבהן המשפחה נמצאת. "אין דבר כזה מזרחים", הוא אומר ומלמד את בנו ש"כולנו יהודים". ואכן, אמיר לא מבין בכלל מה זה מזרחים, רק יודע שהוא תימני, וזהו.

     

    בן-משה טווה לאורך הרומן, בהבלחי התיאורים של הדינאמיקה המשפחתית העגומה והמסוכסכת, את החיבור הסמוי בין האב והבן; חיבור שהם אינם מודעים לו בכלל ואשר מקבל תפנית מרתקת לקראת סוף הרומן.

     

    ישנה חשיבות רבה לכך שהסיפור מתרחש בשכונה ענייה בנתניה ושהגיבור הוא תימני, בעוד מתן קול לנער שמתבגר בסביבה הזו מאפשר לבן-משה לתאר אותה מעיניים של מי שעדיין אינו מכיר בדפוסים ובמערכי הכוחות השלטוניים ולבטא לצד האלימות והפחד גם את המשיכה לחוף הים שבנתניה, את האינטריגות הלעתים משעשעות בין השכנים בשיכונים הצפופים, ומעל לכל - את האהבה למוזיקה, שכן אמיר מנגן בעוּד, וזה מה שמקנה לו בחלק השני של הרומן שמתרחש זמן מה לאחר המלחמה, ייחוד לעומת אחרים.

     

    בעקבות כמה אירועים בעלי חשיבות רבה עבור המספר הנער בחלק השני של הרומן, חל איזשהו שינוי בו. זהו לא שינוי מוחלט, כלומר, הוא לא נהיה אמיץ פתאום, אבל האפשרויות נראות פתוחות יותר, בעיקר בעקבות מפגש עם נערה תוססת בשם סנדרה. אולי בשל כך, בחלקו השלישי של הסיפור, ולאחר שנחשף בפניו מרכיב מהותי מאותה טראומה שמבתרת את נפשו, הוא מוסר תובנה רבת עוצמה:

     

    "אם היתה לי גם את האפשרות, הייתי גורם שהילדים שעשו לי את מה שעשו לי, לא היו כאלו. אני מכיר אותם מילדות והם היו אחלה,

    גם ההורים שלהם בסדר. אבל כל הזמן המשטרה היתה באה אליהם ומטרידה את האבות שלהם, והאימהות שלהם כל הזמן הלכו לנסות לשחרר אותם או שהיו משתגעות. הם כל הזמן היו בחוץ, לא היה מי שישמור עליהם. אני זוכר שעוד בכיתה א' המורה שנאה אותם, לא יודע למה. אולי בגלל שהם היו צוחקים כל הזמן, או בגלל שהם היו מגיעים עם בגדים קרועים וישנים... אחרי כמה שנים, שכבר הגענו לתיכון והם כל יום היו במשטרה, כבר אי אפשר היה לדבר אתם בכלל".

     

    התובנה הזו אמנם לא הופכת את אמיר לאקטיביסט, אבל יש בה די כדי להצביע על התפתחות האישיות של הנער, שאותה בן-משה מגולל יפה כל כך. לאורך הסיפור הוא נע ונד בין רצון לסנגר על אביו הקלפן וזעם עליו, בין רצון להגן על אמו שקמלה בבית ואינה מגשימה את ייעודה להיות זמרת ומתמודדת עם אדישות האב לאימת ההוצאה לפועל וחוסר ההבנה שלו את התנהגותה.

     

    תובנה זו - שיש לה ביטויים קודמים ברומן בצורות עדינות יותר - מבקשת לנפץ גם את הסטיגמה של שכונות כמו זו שחי בה אמיר: שכונות שמורכבות מערב רב של אנשים, חלקם עבריינים, חלקם "פריקים" או "ערסים", כמו שאמיר דואג להבדיל, שיש בהן משפחות עניות ומשפחות מבוססות יותר. בן-משה נוגע בהיררכיה הפנים-שכונתית הזו ומציף את ההבדלים ואף את הפערים, לצד המכנה המשותף, והתערובת הזו היא אחת הסיבות לבלבול התמידי של הנער הרגיש, גיבור הרומן, שגם בלי דעת עומד על המורכבות שבמרקם האנושי ועל אי הצדק.

     

    לקראת סוף חלקו האחרון של הרומן, עם התגברות הכאוס, משהו באחיזה של בן-משה בסיפור הולך קצת לאיבוד. אך לאורך הרומן הוא שולט היטב במסירת ההתרחשויות ומעניק קול משכנע ומהימן לנער המספר - על הז'רגון וחיתוך הדיבור המדויקים, הקצב המהיר של מסירת התודעה וההתרחשות שמתכתבת עם הסערות הרגשיות, והבנייה החכמה של נפשו הטרודה תמיד.

     

    "ספר האומץ" הוא אינו רומן חניכה שמוביל את הגיבור להתפכחות ומציאת כוחות בעצמו. האומץ של אמיר נמצא בו כל הזמן, והוא האומץ להסתכל על המציאות במלוא מורכבותה. זהו אומץ שאינו מבוטא במעשים בגילו הצעיר, אלא ברגישות למצבים ולסביבה אשר משום שהופקרה הפכה לאטומה, עכורה ומאיימת.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    הטבות למנויים
    מומלצים