מבשר לבן לבייקון: הקרב על חוק החזיר
מה הדמיון בין רובע "האורות האדומים" לבין החוק שמונע מכירת חזיר באזורים מסוימים, ואיך הפך הטאבו של פעם לאיסור חלקי המזוהה עם השקפת עולם דתית? פרק מספרה "חוקים וחיות אחרות" של שופטת העליון דפנה ברק-ארז
בשנות החמישים של המאה העשרים מעמדם הסמלי של איסורי החזיר כמעט לא היה טעון הסבר מבחינת רובה של האוכלוסייה החילונית. גם אז היו שהתנגדו בעוז לעיגונם המשפטי של איסורי החזיר, מטעמים עקרוניים, אך סמליותם הלאומית הייתה מובנת מאליה. לעומת זאת, מאז שנות התשעים, התמקד הדיון המשפטי באיסורי החזיר באיזון בין חופש העיסוק, מחד גיסא, לבין ההגנה על רגשות הציבור הדתי, מאידך גיסא. הצגה זו של האיזון הנדרש כמעט שמתעלמת מן השאלה האם ראוי להגן על האיסורים הקיימים בשל ערכם הלאומי-תרבותי מבחינת הציבור בכללותו, ולא בשל רגישויות דתיות.
ככל הנראה, היא מבטאת את העובדה שחלקים גדלים והולכים בקרב הציבור החילוני אינם תופסים עוד את זהותם הלאומית ככוללת את הטאבו על חזירים. אכן, הציבור הדתי נוטה עדיין לתאר את עמדתו בנושא כמייצגת סמל לאומי. אולם, ההחלטה מהו סמל לאומי צריכה להיות מקובלת על הרוב, ויש אינדיקציות לכך שהרוב אינו מתייחס בהכרח לאיסורי החזיר כאל מרכיב חיוני של זהותו היהודית. מבחינה זו, סיפורם של איסורי החזיר הוא סיפורה של מסורת בעידן של שינוי.
באופן חלקי, אפשר לייחס התפתחות זו להתרחקות ההדרגתית של הציבור הישראלי מחוויית החיים בגולה. איסור החזיר קיבל את משמעותו הסמלית בהקשרים של השפלה והכנעה לאומית. רוב מנהיגי הציבור הישראלי, בשנות המדינה המוקדמות, לא היו "צברים", ועדיין נשאו עימם זיכרונות (ואולי צלקות) מהחיים בגולה ומעלבונות הקשורים לחזיר. עם הזמן, קשר זה הולך ודוהה וההתנגדות לאיסורי החזיר גוברת. על כך אפשר להוסיף, כי במציאות שבה התרבות היהודית והשפה העברית שולטות במרחב הציבורי, יש הסוברים כי ממילא פוחתת חשיבותם של סמלים שבעבר נדרשו לביסוסה של לכידות קהילתית.
ההתייחסות הלאומית אל איסורי החזיר בשנות החמישים עלתה בקנה אחד עם הגישה שהתגבשה באותן שנים, וזיהתה את הלאומיות הישראלית גם עם סמלים של הדת היהודית. הסוציולוג יונתן שפירא כתב בעניין זה כך: "כאשר בוחנים את ההתנהגות של הנהגת מפא"י בראשות דוד בן־גוריון בנושא הדת, מתברר שהם צעדו בדרך של קבלת העיקרון הדתי כמרכיב מרכזי בהגדרת הלאומיות היהודית צעד אחר צעד". שפירא דן בהרחבה בהכנסתם של תכנים יהודיים מסורתיים ודתיים אל מערכת החינוך הממלכתית החילונית ובחדירה ההדרגתית של רטוריקה המתבססת על שפה ודימויים לאומיים-דתיים לפוליטיקה. בהקשר זה, הוא הקדיש דיון קצר גם לחקיקתו של חוק איסור גידול חזיר ולתמיכה שזכה לה גם בקרב אנשי מפא"י. בניגוד לכך, ככל שנוקפות השנים, דומה שהציבור החילוני פתוח פחות לטיעון הלאומי-סמלי בכל הנוגע לאכיפת האיסורים, חרף ניסיונותיהם של נבחרי ציבור דתיים לחזור ולהזכיר טיעון זה. חוויית החיים בגולה התרחקה, ועמה נשחק הצורך בסמלי ההשתייכות לקהילה היהודית. לצד זאת, החיים בישראל הולידו סמלים אחרים.
התשובה לשאלה מהי התפיסה החברתית הרווחת כיום בקרב הציבור היהודי בישראל באשר לאכילת חזיר אינה פשוטה. בדיקה מסוג זה חשוב שתידרש לא רק לנתונים מספריים על אכילתו של בשר חזיר, אלא גם להקשרים תרבותיים רחבים יותר, כמו למשל ההתייחסות לנושא, ככל שהיא קיימת, במערכת החינוך. האם גם כיום שומעים ילדים חילוניים ברטט את הסיפור על חנה ושבעת בניה? האם גם היום נרתעים מלקרוא לבשר החזיר בשמו המפורש? אפשר לשער שלא ממש. מכל מקום, אין ספק שאכילת חזיר נפוצה כיום בחברה הישראלית בהשוואה לעבר. ריבוי החנויות המוכרות בשר חזיר וריבוי המסעדות המגישות בשר חזיר כחלק מתפריטן הקבוע יכולים להעיד על כך. על פי רוב, הן אף לא מכנות עוד מנות אלה בשם הקוד שנהג בעבר, "בשר לבן", אם כי לא אחת משתמשות במונחים הלועזיים המתאימים ("בייקון", "שינקן" וכולי), להבדיל מכתיבה מפורשת של המילים "בשר חזיר".
יש להודות, גם בשנות החמישים לא היו מקובלות על הכול חקיקתם של איסורי החזיר וההתייחסות אליהם כאל סמל לאומי. דוד בן־גוריון, אדריכלה של הממלכתיות הישראלית, ביקש לדחות את כניסתו של איסור החזיר אל היכל הלאומיות, ובשלב הראשון שבו נדונה האפשרות של חקיקה בנושא הוא נאות לתמוך רק בהסמכתן של רשויות מקומיות לעסוק בו. דחיקתו של איסור החזיר אל הזירה המקומית הייתה ביטוי להתנגדות לקבלו כחלק מסמליה של הלאומיות הישראלית. על כך אפשר להוסיף את השתיקה בכל הנוגע למעמד הסמלי של איסור החזיר בפסקי הדין התקדימיים, שניתנו בבית המשפט העליון בשנות החמישים וקבעו כי הרשויות המקומיות לא היו רשאיות, באותה עת, להטיל הגבלות על גידול חזירים וממכר בשרם ללא הסמכה חקיקתית מפורשת. בפסק דינו בעניין מנשי אף הגדיר השופט ברנזון במפורש את איסור החזיר כנורמה המכוונת להגנה על רגשותיהם של הנמנים עם "האוכלוסיה היהודית השומרת אמונים למצוות הדת". כלומר: זרעי הספק בנושא זה נטמנו כבר בראשית הדרך.
עם זאת, חרף הספקות וההתנגדויות, הייתה בעבר נכונות לא מבוטלת, לפחות אצל חלק מהציבור החילוני, להכיר בפן הלאומי של האיסור. גישה זו היא שגברה, בסופו של דבר, עם חקיקתו של חוק איסור גידול חזיר, שקבע הסדר כלל-מדינתי בנושא. לעומת זאת, החל בשנות השמונים והתשעים דהתה דמותו של החזיר כסמל לאומי – בתפיסה החברתית, ובעקבותיה באספקלריה המשפטית שלה.
הדיונים שהתקיימו מאז שנות השמונים בכנסת בהצעות להרחיב את איסורי החזיר או לחזק את אכיפתם מצביעים על כך, שבשונה מבעבר, התמיכה בחקיקה מחודשת בנושא זה היא בעיקר נחלתן של המפלגות הדתיות. בספר ללימוד אזרחות בבתי הספר התיכוניים - להיות אזרחים בישראל - במדינה יהודית ודמוקרטית – מאוזכר האיסור על גידול חזיר בפרק העוסק ב"שסע הדתי", כדוגמה לחקיקה דתית שנויה במחלוקת מבחינתו של הציבור החילוני. בהמשך, בין התרגילים המשמשים להדגמתו של השסע הדתי, מובא דיווח עיתונאי על המחלוקת שעורר פסק דינו של בית משפט השלום בנתניה בשנת 1996 בנושא בטלותו של חוק העזר העירוני האוסר על מכירת בשר חזיר.
בכך מחזק הספר את הנרטיב המזהה את איסורי החזיר באופן בלעדי עם השקפת עולם דתיות. מעניין להצביע על כך שאף מי שמזהים עצמם כיהודים דתיים נכונים להשתמש בחזירים - בהקשר של עימות עם הציבור המוסלמי או לצרכים ביטחוניים, בנוסף לשימושים רפואיים שהוכרו זה מכבר. כתיבתו של מנחם מאוטנר מציגה אף היא את איסורי החזיר כדוגמה לשאלת ההסדרה הראויה של יחסי דתיים וחילוניים בישראל. מאוטנר סבור כי הסדרת מערכת היחסים בין הקבוצות השונות בחברה הישראלית בהתאם לעיקרון של מניעת פגיעה, תומכת בהעדפת אותן פשרות המונעות פגיעה קשה בערכיה של כל אחת מן הקבוצות.
בהתאם לכך, לגישתו, "בהנחה שליהודים דתיים נגרמת פגיעה קשה מגידולו של חזיר בישראל, הרי מכיוון שהפגיעה ביהודים חילונים עקב אי־גידולו של חזיר בישראל קטנה יחסית, אין מניעה לאסור את גידול החזיר ביישובים היהודיים בישראל. ברוח דומה, ייתכן שניתן לשקול גם מניעת ייבואו של בשר חזיר לישראל". במבט כללי יותר, מאוטנר רואה בהסדרים הקיימים בנושא של בשר חזיר דוגמה חיובית ליישומו של "עקרון הביזור" שאמור לשמש בסיס להסדרת מצבים של אי־הסכמה במצב הרב־תרבותי השורר בישראל. לשיטתו, לא רק חוק ההסמכה המיוחדת, שמקצה את ההכרעה בנושא לרשויות המקומיות הוא דוגמה להחלת העיקרון, אלא גם חוק איסור גידול חזיר, אשר מותיר אזורים מסוימים (מוגבלים) מחוץ לתחומי תחולתו. ניתוחו של מאוטנר מבוסס אפוא על תפיסה המזהה את איסורי החזיר עם הציבור הדתי בלבד.
חשוב להדגיש, כי לשתי התפיסות המתחרות באשר לאיסורי החזיר - כסמל לאומי או כאינטרס דתי - עשויות להיות גם השלכות מעשיות שונות. אם ההגבלות הנוגעות לחזיר נובעות מאינטרס דתי, יש לקבוע את היקפו של האיסור באופן מידתי, בהתאם לשיקולים הנוגעים לאוכלוסייה הדתית המקומית. לעומת זאת, אם ההגבלות הנוגעות לחזיר מגינות על סמל לאומי, מבחן המידתיות צריך להיות מיושם באופן רופף בהרבה, כזה שאינו צמוד לאופייה הנבדל של כל שכונה. כדי שהמטרה הסמלית תושג נדרשת תחולה רחבה יחסית של האיסור. הרי, לכאורה, אין משמעות סמלית רבה לכך שברחוב אחד אפשר לרכוש בשר חזיר ואילו ברחוב השני הדבר אסור. לכן, אף שבעניין עתירת מרינה סולודקין נדרש בית המשפט העליון למשמעות הלאומית (ולא רק הדתית) של איסורי החזיר, דומה שפסק הדין הושפע יותר מן התפיסה שזיהתה את הרגישות לנושא עם קבוצות יהודיות מסוימות. ייתכן שפסק הדין היה מציע שיווי משקל שונה אילו בית המשפט עצמו היה רואה באיסורי החזיר סמל לאומי בעל מעמד איתן.
הלכה למעשה, הפרשנות לפיה תכליתם של האיסורים היא למנוע פגיעה ברגשותיו של הציבור הדתי הובילה לשינוי באופן יישומם. בפסק דינו של בית משפט השלום בנתניה בעניין רובינשטיין, הובילה פרשנות זו לקביעה כי יש להחיל את ההגבלות בהתאם לאופי האוכלוסייה באזוריה השונים של העיר. מנגד, התפיסה הלאומית של האיסור שהנחתה את בית משפט השלום באשקלון ואת שופטי הרוב בבית המשפט המחוזי בבאר שבע בעניין שמוקלר הובילה להחלה רחבה שלו. בעניין סולודקין, בית המשפט העליון אמנם התייחס כאמור למשמעות הלאומית של איסורי החזיר, אך בפועל חיזק את המסר של צמצומה. פסק הדין מתייחס לכך שסחר בבשר חזיר פוגע ברגשות הלאומיים של חלק מן היהודים, ובכך מרמז על כך שאין עוד קונצנזוס בנושא זה. המשמעות הלאומית של האיסור מתוארת כהשקפת עולם אפשרית אחת בלבד, שמחזיק בה חלק מן הציבור היהודי, ולא כהשקפת העולם השלטת בו.
אין להתפלא על כך שהבנתם של איסורי החזיר כמיועדים להגן על רגשות דתיים הביאה לצמצום משמעותי שלהם. פגיעה ברגשות אינה נחלתם של אנשים דתיים בלבד. על כן, כאשר שיטת המשפט מגינה על רגשות, עליה להתחשב גם ברגשות של אחרים, ובכלל זה בתחושת הפגיעה הנגרמת לחילונים כתוצאה ממה שנתפס ככפייה דתית. מטעם זה, ההגנה על רגשות דתיים נידונה להיות מוגבלת מאוד בהיקפה.
לעומת זאת, הכרה במעמדם של איסורי החזיר כסמל לאומי הייתה אמורה להתבטא ביישום נרחב יחסית שלהם במרחב העירוני. כוחו של הסמל הוא במידה רבה בהיקף פריסתו. על כן, יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל או יום הזיכרון לשואה ולגבורה מקבלים הגנה נרחבת, החלה ללא הבחנה בין אזורים שונים במרחב הציבורי. הדברים קשורים גם בהגדרת הקהילה שהאיסור נועד לכונן. בהנחה שהאיסורים מבטאים סמל לאומי, היקף התחולה שלהם צריך להיקבע בזיקה לתחומיה של הטריטוריה הלאומית. ואמנם, בעניין אסתרוביץ דחה בית המשפט העליון על הסף עתירה שכוונה להגבלת השמעתה של הצפירה הנהוגה ביום הזיכרון לשואה ולגבורה וביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל למקומות שבהם מתקיימים טקסי זיכרון. כפי שהסביר השופט זילברטל: "הצפירה אינה 'פולשת' אל המרחב הציבורי, אלא מבטאת אותו רגע אחד בו האומה מתאחדת ומתייחדת במרחב הציבורי". את ההשוואה בין המקרים – מעבר להבדלים הברורים בין הנושאים והרגישויות הנלוות להם – יש כמובן לסייג בכך שתחולה רחבה של נורמה סמלית מעוררת פחות קושי כאשר היא משתרעת על תקופת זמן קצרה (דקות אחדות של צפירה בימי הזיכרון, ולהבדיל שבוע של הגבלות על מכירת חמץ בפסח), כלומר אינה בעלת אופי של קבע.
בהמשך לכך, מעניין לציין, כי חרף מחויבותו לאורח החיים החילוני, גינה העיתונאי ירון לונדון את השמחה שבה התקבלה הפסיקה בעניין סולודקין בקרב חלקים מן הציבור הלא־דתי, וטען כי היא מלווה פעמים רבות בבורות לגבי ההיסטוריה היהודית, מצד אחד, ותמיכה נטולת ביקורתיות בסמלים ומסורות של המדינה, כמו יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, מצד אחר. לונדון ציין כי רבים מאלו שחגגו את החלטת בית המשפט החדשה היו מתנגדים, קרוב לוודאי, להכרה משפטית בחוקיות של שחיטת כלבים למאכל (חרף חשיבותו של חופש העיסוק), או לחילול הדגל באזורים שאוכלוסייתם אינה מאפיינת עצמה כציונית (למשל, ביישובים ערביים או חרדיים מסוימים), בלי נכונות להפגין סובלנות בהקשר זה.
לכאורה, הטיעון המתייחס לכוח הסמלי הפחוּת של איסורים, שאינם זוכים ליישום כללי, עשוי להיראות כסותר את הפרקטיקה של רובעי "אורות אדומים", שבהם האיסור הכללי של זנות אינו חל. לכאורה, הגיונה של פרקטיקה זו טמון בכך שגם כאשר הזנות נסבלת באזורים מסוימים, עצם הצורך בהפרדה בין האזורים שבהם הזנות חוקית לבין האזורים שבהם אינה חוקית נושאת עמה מסר אקספרסיבי מובהק: פעילות זו פסולה. אם כן, מדוע שהפרדה דומה לא תצליח בהקשרם של איסורי החזיר? יתר על כן, חוק איסור גידול החזיר המקורי הצליח בהעברת המסר של איסור, אף על פי שגם בו הוגדרו אזורים מסוימים שבהם גידול חזירים נותר חוקי. התשובה לקושיה קשורה באופן שבו מבוטאת הנורמה. כאשר הזנות איננה חוקית באופן כללי, אך בכל זאת נסבלת באזורים מופרדים ומוגבלים, או כאשר גידולם של חזירים אסור באופן כללי, אף שהוא מותר באזורים מוגבלים, המסר הכללי של דחייה ציבורית נקלט. לעומת זאת, כאשר פעילות מסוימת – כדוגמת מכירתו של בשר חזיר - מותרת באופן כללי, בכפוף להגבלה גיאוגרפית הנובעת מרגישויות מיוחדות שהמחוקק בוחר לכבד, המסר של דחייה ציבורית כמעט שנעלם.
אם נחזור לדוגמה של חוקי העזר הישראלים האוסרים על ממכר בשר חזיר, יש מקום לטענה שקיים הבדל סמלי בין החלתו של האיסור רק באזורים דתיים לבין איסור כללי הכפוף לחריג של היתר לסחור בבשר חזיר באזורי תעשייה נפרדים, הרחוקים ממרכזי ערים. איסור מסויג מן הסוג האחרון, הדומה יותר במאפייניו לדוגמה של רובעי "אורות אדומים", צפוי להעביר מסר שלילי יותר ביחס למכירתו של בשר חזיר, גם אם לא מסר שלילי מוחלט. כמובן, איסור כללי על ממכר בשר חזיר יסמל תמיכה גדולה אף יותר בטאבו החזיר, ממש כשם שההתנגדות לאפשרות של רובעי "אורות אדומים" מסמלת התנגדות חזקה יותר לזנות בהשוואה למציאות שמכילה אותם.
הספר "חוקים וחיות אחרות" של שופטת בית המשפט העליון דפנה ברק-ארז יצא לאור בהוצאת כתר. זהו פרק מספרה
לפנייה לכתב/ת 
