שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    "כאב": סיפור מתוך "דולפינים מקרית גת"

    "גם הפעם שכבה בגוף מתוח על הכיסא השחור, ידיה הקפוצות נאחזות זו בזו, מנסה לאטום את מוחה מפני קולו של דוקטור לביא וממראה פניו הסמוכות בקירבה מעיקה אל פניה, ובה בעת לזכור להשאיר כל העת את פיה פעור לרווחה. גבר יפני שוטט על המסך בין ערימות ענק של קרשים מנותצים". סיפור מאת דנה חפץ

    גיבורי הסיפורים הקצרים בקובץ "דולפינים בקרית גת", שולחים יד אל זולתם, ולעתים הנגיעה שלהם מתרחשת דווקא במקומות לא צפויים. רבים מהם מספרים סיפור זה לזה, או לעצמם; לפחות מנסים לספר. וכולם, בדרך זו או אחרת, כמהים למישהו או למשהו אחר, שלפעמים הוא חסר-שם ולפעמים אפשר לקרוא לו דולפין. זהו ספר הביכורים של דנה חפץ, ד"ר לפילוסופיה ועורכת דין חברתית. הספר זכה בפרס אס"י (איגוד סופרי ישראל). בואו לקרוא סיפור מתוכו:

     


     

    כאב

    ביום שבו הותכה כיפת הכור בטוקושימה הצליחה סוף סוף אמירה חבצלת לקבוע תור לרופא השיניים. כשרעדה האדמה בשנית מול חופי מחוז מיאגי, הפעם בעוצמה של ארבע נקודה שמונה בסולם ריכטר, גברה הדאגה גם בארצות הברית והנשיא אובמה הזדרז להודיע לאזרחים שאין חשש מצונמי בחופי צפון קליפורניה, לפחות בינתיים, אבל במרפאת בריאות השן בקרית מוצקין לא נבהל איש. רק אמירה הרגישה את הרעד הנורא של המקדחה חודר מבעד להרדמה המקומית ומזעזע את כל קצות ראשה, כששכבה על הכסא המתרומם ועיניה נעוצות במראות הקשים ששודרו אליה באמצעות מסך הפלסמה הרחב שהיה תלוי מעל ראשו של דוקטור לביא.

    ספר הביכורים של דנה חפץ ()
    ספר הביכורים של דנה חפץ
     

    היא ניסתה לא לחשוב על מה שאמר: דלקת קשה בשתי שיניים בלסת הימנית התחתונה שהתפשטה עד לעצם, הצורך בסדרת פגישות לצורך טיפול שורש – ניקוי, סתימה זמנית, מילוי תעלות השורש, הכנסת בורג ומעליו בנית הכתר הנחוץ לשיקום השן. בלי כחל וסרק פרש בפניה גם את הסכנות: פגיעה בתעלת העצב הראשית, העלולה אף לגרום לאיבוד חלקי או מלא של חוש הטעם, זמנית או לצמיתות.

     

    ומלבד זאת, הוסיף, הרי טיפול שכזה מצריך עבודה זהירה עם מקדחה המסתובבת במהירות של מאה וחמישים אלף סיבובים לדקה על משטח שן שרוחבו לכל היותר שבעה מילימטר מבלי לפגוע ברקמות סמוכות אבל אנחנו, אמירה יקירתי, נהיה בסדר, חייך, חושף שיניים שתמיד הקניטו אותה בשלמות סדירותן הצחה. כשלג על מורדות הלבנון, חשבה במרירות. נשגב מבינתה מדוע ראה לנכון לחלוק עמה בכל פעם את הקשיים והאתגרים הכרוכים במשלח ידו, מציע בפניה ללא כל צורך מידע שאותו, היתה משוכנעת, היה חוסך ממטופליו האחרים.

     

    אמירה מעולם לא העזה לרמוז לו עד כמה היתה מעדיפה שלא יפרט את כל זה באוזניה, ודאי לא כשהיתה נתונה לחסדי ידיו העושות בפיה ולא יכלה להוציא מילה. לפעמים שקלה לעבור לטיפולו של רופא אחר, אבל דוקטור לביא עשה עבודה מצוינת והיא פחדה ליפול לידיו של שרלטן שיסב לה נזקים בלתי הפיכים. ועם זאת, בכל פעם מחדש היתה מצליחה להביא את עצמה אל מרפאתו רק כשהכאב היה הופך חזק מנשוא.

     

    גם הפעם שכבה בגוף מתוח על הכיסא השחור, ידיה הקפוצות נאחזות זו בזו, מנסה לאטום את מוחה מפני קולו של דוקטור לביא וממראה פניו הסמוכות בקירבה מעיקה אל פניה ובה בעת לזכור להשאיר כל העת את פיה פעור לרווחה. גבר יפני שוטט על המסך בין ערימות ענק של קרשים מנותצים ופיסות בטון קרוע, אוחז בידו ילד כבן חמש.

     

    שותקים הלכו, באיטיות משונה, כמו פוסעים מתחת למים, עד שנעמדו בנקודה מסוימת שנראתה ממש כמו כל האחרות והצמידו כל אחד את כפותיו זו לזו והרכינו ראש. המצלמה השתהתה על ראשיהם ואז הניחה להם, חותכת משם בחדות אל זרם שוצף שבתוכו, כך יכלו הצופים לראות, נסחף גגו של בית עליו רבץ כלב קטן, חום, נובח מדי פעם בשארית כוחותיו. נראה שכוחות ההצלה היפנים קרבו אל הכלב, או אולי היה זה דווקא צוות צילום זר, אמירה לעולם לא תדע מפני שראשו של דוקטור לביא התקרב עוד יותר אל פניה והסתיר לגמרי את המראה, וכנראה בינתיים פגה כבר השפעת הזריקה מפני שעמוד בוער הוטח בעוצמה בשן שתחת המקדחה הרוטטת ואמירה כמעט גנחה בקול כשדוקטור לביא אמר בעליצות רק עוד חבישה קטנה וגמרנו להיום.

     

    כשהגיעה הביתה היה עדיין אור, האביב עמד בעיצומו והימים התארכו והלכו, אבל כל זה לא שימח את אמירה. היא הרגישה חלושה ושברירית כמו שן נטולת תמיכה. בועז היה בועידת הסוכנים השנתית בקלן ואיתי בשבוע גדנ"ע, והיא היתה אסירת תודה על ריקנות הבית. בלי לבדוק את ההודעות בתא הקולי הלכה ישר למטבח ומילאה כוס מים עד גדותיה ושתתה בלגימות גדולות, כמעט קולניות. כאילו היתה ניצולה מאיזה אסון לא ברור שצרב בה זעזוע ותשישות וצמא עצום. נשכבה במיטה. כנראה נרדמה, כי כשפקחה עיניים הרגישה מאוששת במקצת. שלחה יד לשלט והדליקה את הטלויזיה. פניה הקשות של יונית לוי זינקו מולה, והכתוביות האדומות שדהרו בתחתית המסך בישרו על הפיגוע ומסרו את הטלפונים של מרכז החירום בבית החולים שיבא.

     

    תמונות ראשונות מהזירה שודרו, האוטובוס המבוקע והמפויח, החפצים המוטלים לכל עבר, הכתמים האדומים, הפנים המבועתים של קהל הסקרנים. כתבנו המדיני העביר את השידור למשכן, שם גינה ראש הממשלה בעיני פלדה נחושות את המרצחים והבטיח שידנו הארוכה תגיע אליהם במהרה, ובמבט עצוב הוסיף שלבנו עם המשפחות שאיבדו היום את יקיריהן ולא שכח גם לשלוח איחולי החלמה לפצועים. השידור שב והוחזר לזירה אליה כבר הגיע חבר הכנסת ההוא, שאת שמו לא זכרה אמירה אבל בכל ליבה תיעבה אותו ואת שכמותו, והיא מיהרה לכבות את המכשיר.

     

    כעס התחיל להסעיר אותה, חימה חסרת אונים על הבזבוז הזה של חיים ועל כל האלימות והשנאה שעוד יבואו בעקבותיו, התסריטים הללו הרי חזרו תמיד על עצמם בדייקנות בלתי נסבלת, והכעס התערבב בצער לעיסה רוטטת שעלתה וטיפסה והתפשטה בגופה כמו צונמי, פועמת בעוצמה, משתכנת ברקותיה ובמצחה, מכה במיליון פטישים ומֵרִימה ענן בוהק של כאב כמעט מעוור, עד שהבינה בבהלה וכבר בייאוש: מיגרנה.

     

    היא לא ידעה איך עברה את הלילה, איך הצליחה לקום בבוקר, ואחרי שדחסה לתוכה שני דצילט פורטה - יותר מכך לא העזה לקחת בבת אחת – גם להביא את עצמה לבית הספר, ואפילו רבע שעה לפני תחילת הלימודים. קיוותה לשבת בשקט בחדר המורים לפני השיעור הראשון ולשתות את התה הטיבטי שהביא לה בועז מקליפורניה, שלפעמים היה מקל עליה מעט את ההתקפים, אבל יואל דגני, מנהל החטיבה הצעירה, כינס את הסגל לפגישת חירום. הוא נראה חמור סבר מכרגיל, וניכר היה עד כמה הוא נהנה מהמעמד.

     

    בקצרה עמד על אירועי השעה ועל הצורך הפדגוגי לבאר לילדי המוסד

    החינוכי שלהבת את המתחולל סביבם בארצנו ואף בעולם הרחב ולהביאם לתרום את חלקם הצנוע בסיוע למי שלא שפר עליהם גורלם ואיבדו בין ליל את יקיריהם ובתיהם, בידי שמים או בידי אדם. לפיכך, סיכם, תוקדש השעה הראשונה לדיון באקטואליה, וכל מורה תגבש עם כיתתה תוכנית משלה לפרויקט "אתה לא לבד - תן יד". הפרויקט, שחוזר מיוחד אודותיו נשלח בבהילות ממשרד החינוך כבר בליל אמש, יתקיים בבית ספרנו למשך שבוע תמים. הפעילויות המוצעות הן קיום בזאר של מכירת עוגות ומשחקים משומשים לגיוס כספים למען נפגעי הרעש ביפן וכן הכנת ציורים וחבילות ממתקים לפצועי הפיגוע, ועם זאת, הוסיף, חשוב לתת לילדים להעלות גם יוזמות משלהם.

     

    מעורבות ואכפתיות אישית, סיכם, יהיו תשובתנו לארועים הקשים הללו. אבל צריכה האמת להיאמר, חשבה אמירה, שבשעה ההיא עיקר הקושי היה להקשיב לדבריו של דגני כאשר ראשה כואב כל כך שנדמה היה שעוד רגע יתפוצץ, פשוטו כמשמעו, ורסיסי כאב וגולגולת ינתזו לכל עבר ויכתימו ללא תקנה את הציורים העליזים שבהם עיטרו ילדי כיתה הא בהנחיית המורה לאמנות את קירות חדר המורים הקטן.

     

    מתוך הסיפור "כאב", מהספר "דולפינים מקרית גת" מאת דנה חפץ. הוצאת הקיבוץ המאוחד וספרא.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים