צביעות על הסכין: אין חמלה במשחטה

אין שום דבר מקרי או נקודתי בסאדיזם שראינו אתמול על מסך ערוץ 10, בתחקיר על משחטת "זוגלובק".

ההפך הוא הנכון, האכזריות הזאת מובנית בשיטה: רצח על פס שמתקדם כמה שיותר מהר, במטרה להרוג כמה שיותר בעלי חיים בזמן כמה שיותר קצר; הכל למען הכסף.

התגובות המופתעות של חלק ממי שנחשפו לתחקיר מעוררות בי השתאות: כיצד ניתן לצפות מאדם שרואה אלפי בעלי חיים נשחטים מול העיניים שלו כל יום, להרגיש חמלה? מה כבר אפשר לצפות ממי שמקבל 20 אגורות על כל יצור חי ונושם שהוא הופך באבחת סכין למוצר?

עבדתי במשחטות כפועל מן המניין. איני מתבייש לומר כי לא הייתי רחוק בעצמי מקהות חושים. כשעומדים יום יום מול אלימות ומוות, מפתחים אטימות וניכור גם כלפי בעלי החיים וגם כלפי התחושות שלנו.

(צילום: אנונימוס זכויות בעלי חיים)

הפיכת יצורים עדינים למוצרי צריכה

לאט לאט מאבדים את החמלה כלפי בעלי החיים, את הרגש המוסרי הבסיסי הזה שפועם במי שנמצא רחוק רחוק ממקומות הזוועה אליהם הוא נחשף מדי פעם דרך מסך שטוח. ככה זה כשאתה עובד באוקיינוס של ייסורים: הערכים מתעוותים, והכל נראה אחרת.

מה שרואים משם באמת לא רואים מבעד למסך הטלוויזיה; מקרים של סאדיזם (למשל כפי שתיעדתי במצלמה נסתרת בתחקיר "אדום אדום") מחווירים אחרי עוד כמה מאות בעלי חיים שנשחטו לפי הנוהל. גם כשהכל חוקי וכשר, בעלי החיים נמצאים בסבל תמידי, כל הזמן. זועקים מפחד, משלשלים מאימה.

הם צפופים עד אפס מקום, לאחר שהובלו בכוח לאזור שלא היו בו מעולם, שומעים קולות וריחות שהם לא מכירים. הפחד עצום והבעתה שולטת. בתוך כל זה יש גם אכזריות לשם האכזריות, אבל היא רק עוד נדבך בתוך השיטה; הפיכת יצורים עדינים ורגישים למוצרי צריכה.

במשחטות בהן עבדתי לא ראיתי איש מאבד את החמלה, כי לא הייתה שם כזאת מלכתחילה. אף אחד לא דיבר על בעלי החיים, לא חשב עליהם או פקפק בעצם הקיום של מקום כל כך נורא. הקלות בה בני אדם מתרגלים לזוועות ידועה ומוכרת בהיסטוריה.

 רק צריך שהפשע יקרה שוב ושוב, ושכל מי שמסביב יתנהגו כאילו לא קרה שום דבר. מהר מאוד אנשים מתחילים להרגיש כאילו הכל בסדר, משל היה זה טבעו של עולם ולא בחירה אנושית מודעת באכזריות.

(צילום: אנונימוס זכויות בעלי חיים)

הצביעות חוגגת

"מה הבעיה? תגיד לי. זה ככה בכל מקום, מה אתם עושים סיפור?", אמר לי לא מזמן שוחט ותיק, אחד שחי ונושם משחטות כבר הרבה מאוד שנים. הוא שכח מזמן את משמעות המושג "צער בעלי חיים", וזה לא מפתיע.

אחרי כל שנות העבודה האלה, הוא מסוגל בכלל לספור כמה בעלי חיים הרג במו ידיו? לתשובה שבע ספרות. ואני עוד מדבר עמו על צער בעלי חיים.

הצביעות חוגגת, והאצבע מכוונת לאנשים או חברות ספציפיות, במקום לשיטה. מישהו יצר מקומות בהם הורגים בעלי חיים בקצב של יותר מנפש אחת לשנייה! מקומות בהם החיות נדחסות בכלובים קטנים ומובלות במשך שעות, ודרך קבע חלקן לא שורדות את המסע; מקומות בהם אסור לשאול שאלות, ובעיקר אסור להפסיק להרוג.

המישהו הזה הוא אנחנו, החברה שבה אנחנו חיים, וצרכני הבשר שמממנים את השיטה. עדיין חושבים על הפועל הסאדיסט? ממה אתם באמת צריכים להיות מזועזעים, בעצם: מהפועל במשחטה, או מעצמכם? 

רונן בר, מנהל צוות החקירות, עמותת "אנונימוס לזכויות בעלי חיים"