משימת בר מצווה: ללמוד לצלול עם אמא
דנה פלג נסעה יחד עם בנה לקורס צלילה באילת. "את רואה אמא, את יכולה לעשות את זה, לא חשבתי לרגע שאת לא", אמר המתבגר בסוף הקורס אחרי שראה אותה לראשונה בהתקף חרדה
אולי נלך ללמוד לצלול יחד? שאלתי את הגדול שהגיע השלב של משימות שנת המצווה שלו. אני תמיד חיפשתי מי שהוא ללמוד לצלול איתו והוא פשוט רצה להוסיף עוד משימה לטבלת המשימות שלו.
"את לא נורמלית", אמרו לי, "שישה ימים? לבד? רק את והוא? באילת? הוא אפילו לא ידבר איתך, הם בגיל הזה שחוץ מתשובה קצרה אי אפשר לחלץ מהם כלום, למה את עושה לעצמך את זה?".
"מה פתאום, יהיה לנו ממש כיף ביחד, נתחבר מחדש. מאז שהאחיות שלו נולדו לא היינו רק שנינו. וזה קרה לפני עשר שנים", עניתי לכולם וממש האמנתי בזה.
מבחר גדול: לפי מה בוחרים?
אז התחלתי תחקיר קטן, צלצלתי לכל מועדוני הצלילה בעיר הדרומית וביררתי מחירים. נבהלתי. זה ממש לא זול. ועוד שאני משלמת הכל, פעמיים.
מיד ירדו כל המועדונים שבהם הציעו לי לינה בחדר משותף עם עוד צוללנים חדשים, למרות המחיר. בכל זאת הגעתי לגיל שאני רוצה שירותים ומקלחת צמודה ולא לחלוק אותה עם עוד ארבעים נערות.
דברתי עם אחי שלפני כמה שנים עשה קורס עם בת זוגתו. מסתבר שיש לו חבר באילת, מאסטר בצלילה. "הוא בטח יודע מי הכי טוב היום, בכל זאת עברו כמה שנים מאז שעשיתי את הקורס, דברים משתנים", הוא אמר לי. מיד נשלחה הודעה ותוך כמה שניות הגיעו השמות. "אלה המועדונים הכי רציניים, תתקשרי אלהם ותחליטי. ואל תתפשרי בגלל המחיר, יש דברים יותר חשובים".
אז נרשמתי והודעתי לגדול לשריין את התאריכים, חיוך גדול עלה על שפתיו, חייכתי גם אני.
טיסה או נסיעה?
הגיע היום, ארזנו מזוודה, נפרדנו מהמשפחה ויצאנו לדרך, נסיעה ארוכה מאוד מצפה לנו. על טיסה ויתרנו אחרי שהבחורה החמודה בטלפון הסבירה לי שאי אפשר לטוס אחרי צלילה, מה שאומר שבסוף הקורס נצטרך לישון עוד לילה במלון ורק אחר כך לטוס. כלומר עוד יותר מאלף שקל להוצאות. ויתרתי מיד.
אז נסענו. ככל שהדרמנו ההתרגשות התגברה. החלטתי מראש שאני לא חופרת לו יותר מדי, נשמע מוסיקה, נאכל שטויות והוא יהיה אחראי על הניווט, כאילו אילת לא נמצאת בסוף הכביש דרומה, זאת הייתה האסטרטגיה.
הגענו לאילת בלילה, יום שבת. הקורס מתחיל ביום ראשון בבוקר, ואסור לאחר, אז הגענו ערב קודם.
אמא יחידה בקבוצה
בבוקר אחרי ארוחת בוקר הלכנו למועדון, הקדמנו וחיכנו. בשעה היעודה נכנסנו לחדר, היינו כ-30 איש בחתך גילאיים מאוד רחב. מבני 12 עד בני 50 פלוס. לא הייתי ההורה היחיד אבל בהחלט הייתי האם היחידה שבאה לעשות את הקורס עם בנה. חולקנו לחמש קבוצות עם מדריכי צלילה חדורי מוטיבציה.
אנחנו קיבלנו את ספיר. מדריכה ותיקה, חייכנית, רצינית שיודעת היטב את העבודה ולא מתרגשת בקלות ממצבי לחץ, לא שלה, של החניכים או יותר נכון של החניכות שלה. אבל לפני המים- תאוריה.
הרבה תאוריה לומדים לפני שמכיניסים את הראש למים. לצלילה מסתבר סכנות לא קטנות אבל ככל שאתה צעיר יותר הכל נראה ונשמע שטויות, אני מודה שנלחצתי הגדול לא הבין מה אני מתרגשת.
אחרי כמה שעות בכיתה עם יונתן, המדריך שאעביר את השיעורים בכיתה כשהוא מטבל את המידע התאורתי בסיפורי צלילה מהעולם בניסיון להוריד את הלחץ ולעלות מוטיבציה, הלכנו להכיר את הציוד מקרוב. חילקו לנו חליפות, משקפות, בלונים, מאזנים, וסתים, סנפירים, משקולות ועוד. מדדנו והתחלנו להרגיש צוללנים.
לא פשוט כמו שחשבנו
הצלילות הראשונות נעשות בבריכה. ברגוע. אצל חברי הקבוצה שלנו זה באמת היה ברגוע, אצלי ממש לא. הבריכה הלחיצה אותי. רק רציתי לצאת כבר לים.
מתחת למים היינו צריכים לבצע תרגילים, להוריד מסכה, ללבוש שוב ולרוקן את המים, להוציא וסת ועוד. כשספיר הסבירה הכל בחוץ הפסקתי להקשיב אחרי התרגיל השלישי. לא הצלחתי לזכור מה היא רצתה שאעשה בכל שלב. זה היה השלב שנלחצתי. ירדנו למי הבריכה, והיינו צריכים לשקוע ולהתחיל. לא הצלחתי. ספיר שראתה שאני לחוצה קראה במבט למדריך אחר שהיה בבריכה למצב חירום - לי. היא המשיכה עם שאר הקבוצה. יחד עם המדריך השני צלחתי את המשימות. הוא הרגיע אותי, נשמנו ביחד, ולאט לאט עשינו הכל. חשבתי שהתגברתי.
שיצאנו כולם יחד מהמים ניסיתי לגשש אצל הגדול. אולי הלחצתי אותו, אולי הוא דאג לי? לא. הוא היה ממש בסדר. רק מדי פעם הסתכל אפה אני. אוקיי לא עשיתי פדיחות. בינתיים.
המדריך שעזר לי התברר כמדריך הבקרה והאיכות של המועדון, צ'אפור ריסלר שהוא בדרגת מסמיך מדריכים, הדרגה הבכירה ביותר של צוללנים. הוא לקח אותי לשיחה וסיפר שאני לא הראשונה שחווה חרדה מתחת למים. למען האמת בכל קורס יש מי שחווה חרדות כאלה ואחרות. וזה בדיוק התפקיד שלו, לעזור לי לעבור את זה. כל תירוצי הפרשי הגיל התנפצו לי בפרצוף. אני לא נחשבת זקנה. גם אם באותו רגע ממש הרגשתי כזאת.
פורשת: כמעט
ביום השני, שוב נדרשנו לצלול בבריכה. שוב לבצע תרגילים, יותר תרגילים. הרגשתי שהחרדה עולה מחדש ואני נמחצת מתחתה. נכנסתי למים אבל אפילו להכניס את הראש לא הצלחתי.
ספיר שראתה קראה למנהל המועדון, רד פישר. בחור ג'ינגי עם מבטא מתגלגל גם הוא בעל דרגה בכירה בצלילה. הוא התלבש ונכנס איתי למים. אני כבר הייתי בדרך החוצה. פורשת, אמרתי לעצמי. יש דברים שלא צריך לעשות. אולי באמת זה יותר מדי בשבילי.
רד ממש לא ויתר לי. דיברנו, החרדה לאט לאט התפוגגה, צללנו יחד. שחינו לפני התרגילים, זה הרגיע אותי, אני בן אדם של מים, של ים, רד קלט מיד.
שוב יחד עשינו הכל לאט, ממש לאט. וכשלא הבנתי, הוא הסביר. ואז הבנתי למה אחי והמאסטר התכוונו שאמרו מועדון רציני, בלעדי רד, צ'אפור וספיר הייתי מבלה שבוע על יד הבריכה בזמן שהגדול עובר את הקורס לבדו וזאת ממש לא הייתה המטרה.
"מחר תצללי בים", אמר לי רד, "אני מבטיח לך שבסוף השבוע את מטורפת על הצלילה, אני מבטיח". אחרי כל צלילה הוא היה במועדון, מקבל אישור במבט שהכל בסדר, שנהנתי. הוא צדק. ואני מודה לו בלעדיו הייתי מוותרת על החלום שלי.
צלילה משפחתית
אחרי שהתגברתי הצלחתי להסתכל מסביב. פתאום ראיתי המון משפחות שמגיעות ויוצאות לצלול יחד. הורים וילדים. זה היה מקסים. חוויה מחברת גם בגיל מבוגר. לנצח. היה שם סבא בן שמונים שהגיע עם הבן והנכד. חייכתי לעצמי.
גם יונתן המדריך סיפר לנו שהוא צולל עם אבא שלו בכל מני מקומות בעולם. זה מה שרציתי, חיבור חדש, אחר, לילד המתבגר. שיהיה לנו חויות משותפות כבוגרים. הצלילה מספקת את זה ובגדול.
להתמודד עם הקושי ולנצח
עוד ראיתי יותר ויותר אנשים, ילדים ומבוגרים שמתמודדים עם קושי. שוב ראיתי את רד לובש חליפה ונכנס למים. לבריכה, לים כל פעם עם מבוגר או ילד מרגיע, מחייך וביחד הם נושמים וצוללים.
בדרך כלל הוא הצליח לשחרר את הפחד, להתגבר על החרדה אבל היה גם מקרה שלא. "לא בכוח", הוא אמר לי אחר כך, "צלילה זה כיף ואם זה לא בכיף אז זה לא שווה". הוא צודק. רד לא מתייאש בקלות, לא מאפשר לנו לוותר מהר לעצמנו, ביחד ובסבלנות הוא מקלף שכבה של פחד, ועוד אחת של חרדה ומנסה לנקות ולחשוף את ההנאה.
מכירים אחד את השני מחדש
השבוע עבר בשיגרה מבורכת. כל יום התחיל בשמונה וחצי והסתיים בחמש או שש אחר הצהריים. היינו עייפים, אחת מתופעות הלוואי של צוללנים חדשים, התברר לנו.
אכלנו יחד, ישנו יחד, דברנו, צחקנו והסכלנו על הים ביחד. מידי פעם הוא התרחק וישב עם ילדים אחרים מהקבוצה. ואני הסתכלתי מרחוק והתפעלתי איך הילד הקטן שלי גדל להיות מבוגר קטן ומקסים.
שומרים על האלמוגים
ביום הרביעי של הקורס אמרו לנו, נוסעים למצפה התת ימי. אוף התמרמרנו, רוצים לצלול, אבל עלינו למכונית ונסענו למצפה.
במצפה נפגשנו עם בני, מהחברה להגנת הטבע. מהר מאוד התברר שמדובר בשיתוף פעולה של המצפה התת ימי באילת, החברה להגנת הטבע ומעדוני הצלילה אשר מכשירים צוללנים חדשים שעשויים לפגוע באוצרות הטבע שיש לנו בים האדום, כולם עושים זאת ללא תמורה או עלות.
במשך כשעה הסביר לנו בני איך צוללנים פוגעים באלמוגים. איך התזת חול מסנפיר של צוללן על אלמוג הורגת אותו ואיך נהרסים החיים מתחת למים בגלל הנוכחות של הצוללנים שם.
הוא גם הסביר מה לעשות בכדי שזה לא יקרה. זה היה ממש בזמן הנכון.
בני אחר כך סיפר לי שבעקבות הפרוייקט המשותף הזה הם הצליחו להפחית את הפגיעה בחיים התת מימיים באילת.
חוויה לחיים: וזאת רק ההתחלה
כולנו סיימנו את הקורס. חלק הקבוצה המשיכו לסוף שבוע של צלילות וקבלת הכוכב השני. אנחנו אחרי התעודה התחלנו במסע הביתה.
בדרך לאוטו שאלתי את הגדול בזהירות, האמנת שאסיים את הקורס? הוא הגניב לי חצי מבט ואמר "לא חשבתי לרגע שלא תסיימי". חייכתי, הוא המשיך להאמין בי הרבה אחרי שאני הפסקתי להאמין בעצמי.
נפרדנו לשלום מאילת ומהמועדון, לא לפני שהבטחנו לרד וספיר שנחזור בקרוב לצלול במקומות הבאמת שווים.
בעליות של מצפה רמון הוא אמר, "היה כיף. חשבתי שיהיה כיף אבל היה באמת באמת כיף". הסכמתי איתו. באמת שהיה לי כיף. איתו.
