בוקר, העיר שקטה באופן מיוחד היום, מרבית החנויות סגורות, מעט תנועה על הכבישים, כמעט ואין אנשים ברחוב. ככה זה שנשארים בעיר בחגיגות העצמאות של ארה”ב ולא מתכננים כלום. רוב האנשים בוחרים לצאת מהעיר ולבלות עם המשפחה. השקט והרוגע המאוד לא אופייניים הציפו בי געגועים למשפחה שיושבת מרחק גדול מכאן. התנחמתי במחשבה על האפשרות לקפוץ לביקור בישראל בספטמבר לקראת ראש השנה.

החלטתי ליהנות מהשקט הלא צפוי הזה. ישבתי בקפה השכונתי, בין היחידים שנשארו פתוחים, לאכול ארוחת בוקר ולפגוש את ירון, חבר קרוב שעבר לגור בניו יורק עם המשפחה מגיל 5 ומרגיש אמריקאי לא פחות מאשר ישראלי. הוא מגיע לבוש בחולצה עם הדגל האמריקאי ומשקפי שמש תואמים.

"4 ביולי שמח", הוא אומר באנגלית בלי שמץ של מבטא ישראלי, "איזה כיף שיש לנו את החג הזה, אני כל כך נהנה מהאווירה המיוחדת שיש בעיר והאפשרות לחגוג עם המשפחה שלי שנמצאת כאן".

באמת אווירה מיוחדת, אני ממש לא רגיל לראות את העיר ריקה ושקטה כל כך.

"נכון זה באמת מוזר, זה יהיה ככה עד שהמופע של הזיקוקי דינור יתחיל בערב. פתאום תראה, ממש כמו בסרטים, אלפי אנשים נוהרים לכיוון הגדה המזרחית לראות את המופע שנחשב לאחד המדהימים שיש. השנה אפשר יהיה לראות את המופע מהגג של הבניין שאני גר בו, ואתה מוזמן להצטרף אלי ולמשפחה שלי. יהיה יין טוב ואוכל כמיטב המסורת”.

קבענו.

לקראת השעה 7:30 הטלפון מצלצל , על הקו אמיר, "אני בא לאסוף אותך לראות את הזיקוקים”.

העניין הוא שיש לי הזמנה מירון שגר לא רחוק ממני.

“באמת, למה לא אמרת לי? באתי במיוחד להפתיע אותך, אני יודע שנשארת בעיר וזה מבאס לראות את העיר ריקה”.

אני מעריך את המאמץ וזה יפה מצידך, תן לי לבדוק אם אפשר יהיה לצרף אותך. הרמתי טלפון לירון, התשובה היתה שאין מקום להכניס אנשים נוספים, זה אירוע מתכונן מאוד ואם לא אגיע עד שעה מסויימת, הכרטיס עובר למישהו אחר שנמצא ברשימת הממתינים.

האם נוכל להיפגש אחרי המופע? אני לא רוצה להשאיר את אמיר שהגיע במיוחד לבד.

“בוודאי, אין שום בעיה, אם הייתי יודע הייתי מבקש גם עבורו".

ירדתי למקום המפגש עם אמיר. השעה הייתה כבר 8 בערב ואין סימן. הניסיונות להתקשר נענו באמצעות המשיבון שלו.

ככה זה שלא מתכננים חשבתי לעצמי,

לקראת השעה 9:00 הוא מגיע מתנשף. "אני ממש מצטער, אתה לא מבין, כל הרחובות סגורים. מהצד המערבי לצד המזרחי לקח לי כמעט שעה ורבע ולא מצאתי חנייה ונגמרה לי הבטריה בטלפון ושכחתי להביא את המטען”.

מה שחשוב זה שהגעת, ניסיתי לעודד אותו, אם נלך מהר אולי עוד נספיק לראות משהו.

אכן כמו שירון חזה, כאילו מתוך מקומות מסתור, נהרות של בני אדם צועדים לעבר הגדה המזרחית ומאות שוטרים מכוונים את האנשים. המקום הטוב ביותר לראות את המופע היה מעל הדרך המהירה, כשהגענו היא כבר נסגרה. האפשרות שלנו לראות את המופע הייתה ממקום נמוך ומבנה הדרך המהירה הסתיר חלק ניכר ממנו.

"אני ממש מתנצל. אם הייתי מגיע מוקדם יותר זה לא היה קורה", אמר אמיר.

אתה צודק, אם הייתי מתכנן היינו יכולים לראות את המופע ממקום טוב יותר. אין ספק שזה מופע מצוין ואני בטוח שמי שתיכנן אותו לקח בחשבון המון גורמים.

“בוודאי, כזה דבר מתכננים המון זמן מראש בכדי שזה יהיה ככה”.

מעולה, אז מה המופע הזה מלמד אותנו?

"שמצוינות זה משהו שאפשר ורצוי לתכנן”.

בהחלט, אם רוצים לייצור תוצאות משמעותית בחיים כדאי להתחיל לתכנן ולקחת תרחישים אפשריים ולהיערך בהתאם. אפשר לקבל תירוצים או תוצאות אבל אף פעם לא את שניהם. מצוינות מתחילה ברעיון של סוף מעשה במחשבה תחילה, ואת זה אמרו כבר לפני.

שלמות זה מבחירה.