ציפורלה רבת יופי

לקליינגון יש מבטא רוסי רך ונעים, והיא מוכרת מהסרט ״אפס ביחסי אנוש״, שם שיחקה כחיילת לצידה של דאנה איבגי, גם היא חברת האנסמבל. פרי, שהוגדר על ידי ה׳ניו יורק טיימס׳ ״אולטרה כריזמטי בצורה חריגה״ ומוכר מפרסומות רבות ומתכניות ילדים בישראל, מגיע לראיון אחרי שעוכב על ידי מעריצים בדרך.

ביקור שני בניו יורק אחרי חצי שנה, התגעגעתם?

קליינגון: ״אנחנו מגיעים לסיבוב נוסף בעקבות ההצלחה המטורפת שהיתה בסיבוב הקודם. ההצלחה נמדדת בהופעות סולד אאוט, בזה שהתיאטרון היה צריך להוציא ספסלים מיוחדים כי כבר לא היו מקומות ישיבה רגילים לקהל, בזה שהצחוק היה עוצמתי כל ערב ושקיבלנו ביקורות מטורפות מ״ניו יורק טיימס״ ו״האפינגטון פוסט״. היו הרבה מדדים וכולם חיוביים. זה רק נותן לנו תחושה שרוצים אותנו שם ושיש עוד המון קהל שצריך לצחוק וליהנות ככה. איך שנחתנו בארץ אחרי הסיבוב הקודם, ידענו שנחזור לניו יורק בקרוב״.

פרי: ״הרעיון בכלל של להגיע עם ציפורלה לחו״ל הוא לפזר את השמועה לכמה שיותר אנשים. בגלל שמנהטן היא בירת התרבות מבחינת אמנויות הבמה, הבנו שלא יהיה מנוס מלמצוא שיטה שבה נחזור ונופיע בה כל הזמן, כמו בישראל, כשהחומרים מתחדשים, כשציפורלה מתעדכנת ומשתנה בהתאם למציאות ועד להגשמת החלום - לחשוף כל קהל אפשרי בעולם לחווייה שציפורלה מספקת״.

אז הצלחתם להצחיק גם את האמריקאים?

קליינגון: ״בן, אתה רוצה להדגים את הצחוק?״...

פרי: (צוחק) ״יש משהו מאוד נחמד בעניין הזה של ישראלים בחו״ל, את המרמור מישראל מחליפה תחושה של מקום חם ובית לחזור אליו. כשאתה שומע מישהו מדבר בעברית או כשיש לך קהל דובר עברית באולם. אמרו את זה כמה מהנשים שבאו, זוכרת תמרה?״

קליינגון מאשרת והם נזכרים בנחת, ״הן אמרו לנו ‘אנחנו האמהות שלכן’. הן מרגישות חלק מהחוויה כי אנחנו ישראלים. היה איזה מערכון שהן באמצע פשוט הרשו לעצמן, באולם מפוצץ לגמרי באנשים, שחלקם לא ישראלים, והן ‘אההה, תפסיקו.... אתם הורגים אותי…’. זאת הזדמנות כישראלי להתאהב בחזרה בישראל, כי יש משהו כיפי בתחושה הזאת שפתאום לשום דבר אין משמעות, לא למפה פוליטית ולא למפלגה ולא למוצא או מגדר. אתה ישראלי, אתה מדבר עברית, בוא נשב, נשמע, נהיה חלק, נורא כיף״.

קליינגון: ״יש משהו בצחוק של הקהל האמריקאי. יש להם צחוק נדיב כזה, כמו סיטקום. המופע לפעמים התארך, כי האמריקאים צוחקים יותר זמן, הם מרשים לעצמם לצחוק ממש״.

פרי: ״פתאום הבנו: הם מגיבים לכל דבר בקבוצה. תגובות כמו בסיטקום״.

קליינגון: ״זה חוויתי מאוד, זה מטורף. לדעת שהומור הוא דבר בינלאומי״.

"לעשות דברים רציניים בצורה מטומטמת ודברים מטומטמים בצורה רצינית". קליינגון ופרי | צילום: ליאור רוטשטיין

הסתובבתם הרבה ברחובות, בטיימס סקוור, בארועים, ושיווקתם את עצמכם, התייחסו אליכם כעוף מוזר?

פרי: ״ניו יורק ייחודית בדרכה, אבל אנחנו תמיד נמצא את הדרך לגשת לקהל מכל סוג, מקהל פריפריאלי ועד אנשים מהסצינה. אנחנו שרים ברחוב לאנשים בקולות עם גיטרה, מסתובבים עם רמקולים, משמיעים שירים, רוקדים ומציגים מערכונים שלמים. זאת מאז ומתמיד היתה האג׳נדה של ציפורלה: ליצור קשר ישיר, להישאר בגובה העיניים״.

קליינגון: ״והקהל האמריקאי הגיב ממש בשמחה. כשמשהו התרחש מיד התאספו סביבנו, חלקם שיתפו פעולה, רקדו והצטלמו איתנו״.

פרי: ״זה גם לא אקראי, יש לנו לו״ז צפוף עם הרבה ירידים ופסטיבלים, ואנחנו משקיעים בכל אירוע באופן מיוחד. יש למשל מלחמת מים בסנטרל פארק בסוף יולי, בשבילה קנינו בגדי ים צהובים ואביזרים, נהיה גם בחגיגות של ברוקלין בתחילת אוגוסט, באירועים של המומה ובמסיבות על גגות, ובכל אחד מהם ננסה לייחד את עצמנו. זה גם כיף, אנחנו לא גרים בניו יורק וזאת רק הפעם השנייה שאנחנו מופיעים בארה״ב, אז אנחנו צמאים בעצמנו כאמנים לבוא ולספוג מכל השפע הזה, וגם להגיד: ״הי, אנחנו כאן!״

קליינגון: ״הי, ואתם גם כאן, איזה יופי!״

יש ריקושטים של אחרי הביקור? קיבלתם הצעות מעניינות?

פרי: ״קודם כל התחושה היא שהתאטרון שאנחנו חוזרים אליו, "The Players Theatre", הוא מקום אחר. בפעם הראשונה העבודה מולם היתה מאוד עניינית ומסודרת, לפי שעות וחוקים, ועכשיו הם רוצים שנחזור, והדיבור הרבה יותר פתוח ומאוד אוהבים אותנו. על הפוסטר יש את הציטוטים מתוך הביקורות, וכשיש לך כבר איזה חותם של המיינסטרים, אז שמים אותך במקום אחר. התחושה גם מכל מיני ארגונים יהודיים היא שמחכים לנו בזרועות פתוחות, לא כמו בפעם הראשונה שבה הגענו לבלתי נודע״.

ובמה ההופעה הזו תהיה שונה מההופעה הקודמת כאן?

קליינגון: ״בגדול, אנחנו תמיד שואפים להתפתח ולכן אנחנו דואגים לשדרג את עצמנו ולחדש כדי שיהיה יותר מעניין לנו, וגם לקהל שחוזר אלינו שוב ושוב. אותו דבר נכון למופע בניו יורק. אנחנו מדייקים, משייפים, משנים דברים. ויהיה עוד יותר מצחיק".

פרי: ״תמרה, נשמע לי שהיא לא ראתה ׳ציפורלה׳״...

ברור שראיתי!

פרי: :”אוקיי, לרגע הייתי מודאג…”.

טוב שלא בחנת אותי.

פרי: ״כשאנחנו מעלים הצגה, זה לא שהיא מוכנה ומפה אנחנו רצים איתה. היא דינמית, קשורה למציאות, יש מערכונים שבהם ייכנסו אפילו משפטים מכותרות העיתון של יום לפני, כל הזמן זזים, מכניסים תנועה חדשה, הכל בהתפתחות״.

אבל בקבוצה חברים יותר מדי אנשים בשביל שיהיה אפשר ממש לאלתר.

פרי: ״כשמתעסקים בתיאטרון הרבה פעמים אין ברירה אלא לאלתר. אלה 57 הופעות, מה-16 ביולי ועד ה-7 לספטמבר, וכל ערב שונה, כאילו בכל פעם זו פעם ראשונה. מישהו מגיב, מדברים לקהל, יש קטע שקורה בתוך הקהל, חייבים לאלתר, החלפנו את הסדר של הפאנצ׳ים כי בארצות הברית צחקו ממשהו שונה לגמרי, והיינו חייבים להגיב״.

תמרה: ״לפעמים קורים דברים לא צפויים ואנחנו צריכים להגיב באותה שניה, וכקבוצה. היה לנו באחת ההופעות, למשל, שינוי תאורה שלא ציפינו לו, ופשוט החלטנו כקבוצה להשתחוות. זה היה מדהים. אנחנו מכירים אחד את השני כבר 15 שנים ומרגישים אחד את השני בלי לדבר״.

מילא לתאם חזרה אחת עם כל כך הרבה לוחות זמנים של אנשים שונים, איך מתאמים נסיעה לניו יורק של כל האנשים העסוקים האלה?

פרי: ״כן, גל (פרידמן) שמתעסק בזה כמעט תלה את עצמו השבוע לדעתי. אני חושב שזה אחד הדברים הכי מסובכים לעשות. יש לחלקנו מחליפים בחלק מההצגות, וחלק עם ילדים ובאים בתאריכים מסוימים, מאוד מורכב אבל מצליחים ובגדול״.

ההצגות שלכם הפכו לקאלט בישראל. מזהים אתכם, מבקשים מכם חתימות, זה מציק?

קליינגון: ״זה אף פעם לא מציק. אפילו אני עצמי, כשאני רואה שחקן שאני מאוד מאוד מעריכה, אני שמחה להצטלם איתו, לקבל איזשהו פידבק ממנו. יש לנו המון מעריצים כאן בארץ. בני נוער שבאים לפעמים שמונים פעם לראות את אותה הצגה, יודעים את כל הקטעים, יושבים בשורה ראשונה ומכירים הכל בעל פה. כשאנחנו פוגשים אותם אחרי המופע ברחוב זו חגיגה שלמה בשבילם ובשבילנו. הגענו לזה שמעריצים מציירים לנו ציורים, עושים פורטרטים, תופרים לעצמם חולצות ציפורלה חוץ מהמקוריות שקנו אצלנו, יש להם תעשייה בפני עצמה. תופעה נדירה מה שקורה פה״.

אבל כיף לבוא למנהטן ולכבוש לבבות חדשים של אנשים.

קליינגון: ״אנחנו אוהבים אתגרים. לבוא ולשבות את הקהל ולהבין ששום דבר הוא לא מובן מאליו״.

פרי: ״אנחנו גם רגילים להיות עם כובש, את יודעת…”.

יש לכם זמן לראות הופעות של אחרים כשאתם פה?

פרי: ״מה שאני עשיתי בפעם שעברה, אני חושב שזה בכלל לא חוקי. לא היה ערב אחד שלא הלכנו בכל הצורות האפשריות של ציפורלה להופעות, הצגות ברודוויי, הופעות בלוז, סטנד-אפ ב׳קומדי סלר׳. נתקלנו בלואי סי.קיי, ניגשתי אליו והזמנתי אותו להופעה. תמרה באה מאחורי ואמרה לו: ״אני אמות אם תבוא לראות את ההופעה שלי״, ואני אומר לה ״אוקיי, אנחנו לא רוצים שתמותי״. ופה, הוא צוחק, אוקיי? פה לואי סי.קיי צחק״.

קליינגון: ״הוא צחק מהבדיחה שלנו, אני לא מאמינה!״

פרי: ״ופה הוא אמר לנו שלום, וכמובן לא הגיע, אבל המלהקת שלו היתה. וזהו, זאת פשוט ניו יורק, ותודה לאל שיש אותה״.

לואי הפסיד שהוא לא בא.

קליינגון: ״נכון?? גם המלהקת שלו אמרה. היא אמרה שהוא אהבל... ככה היא אמרה: אהבל”.

איך מתנהלת חזרה שלכם? משהו קבוע, מסודר?

קליינגון: ״כן, אנחנו נפגשים פעמיים בשבוע בשעות קבועות. מתחילים באימון כי המופע שלנו מאוד פיזי: יוגה, קרוס פיט, גאגא, כל פעם מגוונים, העיקר להישאר בתנועה ובכושר. אחר כך עושים חזרות למערכונים קבועים ואז תכנים חדשים, לפרויקטים עתידיים. החזרה מחולקת לפי נושאים: עבר הווה עתיד. ממש אימפריה״.

אתם מתיימרים להיות דמוקרטיה, איך אתם בכל זאת מחליטים ומתנהלים?

פרי: ״אחרי הרבה שנים בלי מנהל, קבענו שלכל חזרה יש ״קפטן״, שבודק שאנחנו עומדים בלו״ז כי הרבה פעמים אנחנו גולשים. הכנסנו חוקים כדי לשמור על גבולות, דברים שעוזרים לנו להתקדם יותר בגלל שיש כל כך הרבה דברים על הפרק: מופעים, ראיון שנערכים עליו, בגדים, הלבשה, חזרות... מצביעים על משהו, לוקחים החלטה, אין מה לעשות - זה הופך ממשהו מאוד רוחני למשהו מעשי שמוכנס לתבנית״.

יש לכם מודל לחיקוי, קבוצה אחרת בעולם שאפשר ללמוד ממנה, או שהמצאתם משהו שהוא לגמרי תקדימי?

קליינגון: ״קודם כל אנחנו ראשונים מסוגנו בישראל ובגלל זה עשינו הרצאה ב-TED כי אנחנו נחשבים תיאטרון סטארט-אפ. ועדיין אנחנו תמיד לוקחים השראה מדברים שהצליחו״.

פרי: ״לכל אחד יש את מקורות ההשראה שלו. מ׳מונטי פייטון׳ ועד ׳החמישייה הקאמרית׳, הרכבים שעשו את זה בעבר, אך בצורה שונה, כי אין בדיוק את תרכובת העבודה שלנו. נעזרנו ולמדנו הרבה מ׳מיומנה׳ שהצליחו ועשו את זה לבד, ויצאו לסיבובי הופעות בעולם והתרחבו. הם גם חברים שלנו, לא משנה שאני גם נשוי לאחת משם״.

קליינגון: ״אתה מקבל השראה יומיומית״.

והיום אם אתם צריכים לקרוא לסוגה שלכם בשם, אז זה פרינג׳, זה מיינסטרים, מה זה?

פרי: ״זה פריינג׳סטרים. תכל’ס, ראינו את ״בוק אוף מורמונס״, ואני לא חושב שיש כבר ממש מיינסטרים... הוא מזמן מורכב מכל מיני זרמים. כשאתה מביא את האמנות שלך לכמה שיותר אנשים, בעצם הצלחת. כי זאת אמנות, אם אין לה קהל אז בשביל מה היא קיימת? ציפורלה התחילה כמשהו כל כך מחתרתי, ומאוד תל אביבי, ובשעות מאוד קשות - היינו מופיעים ב-12 בלילה, ולאט לאט עלה הביקוש והפכנו למיינסטרים. אני חושב שזאת ההגדרה היחידה - אתה לא יודע שאתה הולך לעשות מיינסטרים מראש״.

ההופעה ללא ספק מצחיקה, אבל יש לכם גם מסרים או ערכים שאתם מנסים להעביר במערכונים?

פרי: ״משהו שתמרה ואני תמיד אומרים בסדנאות שאנחנו מעבירים, זה שיש לציפורלה כמה ערכים שאנחנו משתדלים להתנהל לפיהם. ביניהם - לעשות דברים רציניים בצורה מטומטמת, או דברים מטומטמים בצורה רצינית. תעזבו אתכם, תהיו שניה מטומטמים, ותהיו רציניים לגבי זה. או ההיפך. ועוד משהו שאני מעביר זה ש״הצלחה זה לעבור בין כישלון לכישלון באותה התלהבות״. זה משפט כזה של וינסטון צ׳רצ׳יל, מאוד רציני אבל הוא הכי תאטרון שיש והכי מתאים לחיים״.

קליינגון: ״מהקהל שלנו אני מבינה שכל אחד לוקח משהו אחר מההופעה. יש אנשים שאומרים לנו שהם רואים את הביחד שלנו על הבמה, וזה מעורר בהם השראה ליזום וליצור ביחד. חלק מספרים שיש להם רצון להשתייך אלינו אחרי ההופעה, לעלות על הבמה ולהופיע איתנו ביחד. להיות אמיץ ולא לפחד. משהו באומץ שמתפרץ מהבמה שלנו״.

בן, שמעתי שאתה מפחד מטיסות, מה יהיה?

״כן, אני מפחד, וזה מוזר בהתחשב בכמה שטסתי בחיי. גדלתי בחו״ל, תמיד הייתי בטיסות, אפילו לבד כילד. מלונדון, מארצות הברית, מה שאת לא רוצה. וכבר טסנו לאוסטרליה, ואין אנשים שאני מעדיף לטוס איתם יותר מאשר עם ציפורלה, כי הכל הופך להיות הרבה יותר נעים. כשטסנו למילאנו צילמנו כל כך הרבה מערכונים בדרך, עד שהדייל פשוט הודיע במערכת כריזה את תאריך ההופעה ושכולם צריכים ללכת לזה, זה היה מדהים. בואי נגיד שלבשנו באיזשהו שלב את המדים של הדיילות. זה הגיע לזה״.