איך מרגישה לסבית ערבייה בישראל?
אל מול השמרנות והמסורת הפטריארכלית, ניצבות הלסביות הפלסטינאיות - נשים כמעט שקופות שלא נהוג לעסוק בהן. ניסינו לבדוק כיצד הן מרגישות ומה דעתן על תל אביב, מצעדי הגאווה והחברה הישראלית
"מישהי כזאת?", שאלתי בזלזול, "את חושבת שיש רק אחת כזאת? אולי אנחנו פשוט לא מודעות אליהן? זה לא שהן מסתובבות ברחוב עם שלט 'אני גם לסבית וגם ערביה'. בטוח יש עוד הרבה כמוה ואנחנו לא מכירות מספיק כדי לדעת. אם אנחנו לא נעשה מזה סיפור - זה לא יהיה סיפור".
"מה את משחקת אותה?", החברה הזדעקה. "בחיים שלך לא ראית אחת כזאת, אז אל תבלבלי את המוח. אולי עוד כמה שנים זה לא יהיה סיפור, אבל בינתיים זה ביג דיל". החברה צדקה. בשבועות לאחר מכן, סמירה סרייה מהמסיבה ההיא פרצה לתודעה הציבורית עם הופעת הבכורה שלה בסרט 'בורג' של שירה גפן. הסרט עוסק בסוגיות פוליטיות, יחסים בין מעמדות בחברה וזהות מינית. סמירה מגלמת בסרט צעירה פלסטינאית, אורזת ברגים במפעל לייצור רהיטים הנאבקת כדי למצוא את מקומה, ולכבוד צאת הסרט התראיינה בכלי התקשורת השונים.
טריילר הסרט "בורג"
הראיונות עם סמירה התמקדו בעיקר בזהות שלה ובמורכבות שהיא מייצגת. היא גם לסבית וגם ערביה. גם ילידת חיפה, בת למשפחה מרובת ילדים, וגם שחקנית תל אביבית. ויש הרבה על מה לשאול. סמירה מסמלת הרבה קונפליקטים בחברה שלנו. העניין הוא שסמל אחד לא יכול לייצג קבוצה שלמה. התעוררה בי סקרנות לשמוע עוד סיפורים כדי להבין מה זה אומר להיות שונה בין שונים בישראל.
יצאתי לדרך עם הרבה כוונות טובות ורצון להיחשף לסיפורים של לסביות פלסטינאיות אזרחיות ישראל, אבל כשחיפשתי מרואיינות לכתבה ונעזרתי בחברים להט"בים מרחבי הארץ, נקלעתי לסיטואציה די משעשעת ומוזרה. "בטח שאני מכירה לסביות ערביות, תדברי עם סמירה סרייה. היא גם שחקנית אז היא מוכרת", ענתה לי בחביבות חברה מירושלים. "לא תהיה לך בעיה למצוא. אני מכיר את סמירה סרייה, את יכולה לראיין אותה", חבר מבאר שבע ניסה לסייע.
וכך חזרתי אל נקודת ההתחלה, אז התייאשתי והפסקתי לחפש. נאלצתי להסכים עם החברה מהמסיבה, עד שערב אחד ישבתי בפאב בחיפה עם חברה אחרת והיא פתאום תפסה אותי ואמרה: "את רואה את ההיא שם בחוץ? זאת שיושבת בשולחן הגבוה? אז היא גם ערביה וגם לסבית. איזה קטע, לא? את חייבת לעשות עליה כתבה".
גן עדן רק לקבוצה אחת בלבד
ד', סטודנטית בת 27, סיפרה לי שהיא נולדה וגדלה בחיפה והיא לא מחוברת למה שקורה בתל אביב. "אם תשאלי אותי מה זה אומר להיות לסבית פלסטינאית בישראל, אני לא בטוחה שיש לי תשובה בשבילך", אמרה. "אני מכירה את החיים שלי כאן וזהו. הקהילה הגאה בישראל עושה סוג של פינק-וואשינג. סוג של טשטוש. למה הכוונה? מהצד זה נראה כמו גן עדן של הומואים ולסביות כאן. יש מצעדי גאווה וכולם מרגישים ליברליים. אבל בפועל, זה נכון רק לקבוצות מסוימות. רק אנשים מסוג מאוד מסוים יכולים להרגיש פה בנוח. זה גן עדן רק בשביל אנשים משכבה ספציפית באוכלוסיה. אני לא חלק מזה".
ניסיתי לברר האם היא מרגישה חלק ממשהו, אם יש קהילה שמצליחה לתת לה הרגשה של שייכות. "יש הרבה חיים מחוץ לתל אביב. כמו שיש דרוזים, בדואים, נוצרים, מוסלמים, אנחנו לא דבר אחד וכל אחד יכול למצוא את עצמו. ומאיפה שאני צמחתי, עמותה בשם אסוואת, אני יכולה להגיד לך שאנחנו עושות מאמצים גדולים נגד פינק-וואשינג ומציעות משהו שונה".
אסוואת ('קולות' בערבית) היא עמותה הפועלת באופן עצמאי משנת 2002. היא מפגישה בין לסביות פלסטיניות המנסות לגבש ביחד זהות אל מול השוליות הכפולה שהן חיות איתה - גם כקבוצת מיעוט לאומי בחברה הישראלית וגם מול השמרנות של החברה הערבית והמסורת הפטריארכאלית.
ד' מספרת שיש מקום גם לנשים ביסקסואליות, טרנסג'נדריות וכל מי שמוכנה לקחת חלק בפעילות חברתית שמיועדת לנשים עם רצון לעשות שינוי בחברה. "זה כמו שיש הרבה קבוצות בתוך החברה הערבית, ויש הרבה קבוצות גם בתוך החברה היהודית, יש יותר דתיים ויש פחות דתיים, יש עשירים ויש עניים. ככה גם אצלנו, אין זהות אחת. כל אחת יכולה להגיע אם היא רוצה לקחת חלק. זה לא משנה אם את מזוהה כלסבית, ביסקסואלית או לא מזוהה כרגע עם אף הגדרה ואולי בכלל לא צריך את כל ההגדרות האלה. זה גם בסדר".
מטייבה לתל אביב
חזרתי לתל אביב עמוסה בתובנות. כנראה שיש לנו עוד דרך ארוכה לעבור עד שאפשר יהיה להכיר את הנשים האלה מקרוב. הבנתי שלא אמצא את מה שחיפשתי למצוא, ואולי זה גם אומר משהו. בינתיים הצ'אט של הפייסבוק צפצף ברקע: "מצאתי לך מישהי. היא ממש תשמח להתראיין, אבל היא אומרת שהיא מעדיפה להגדיר את עצמה כביסקסואלית ולא לסבית, זה בסדר?".
בטח שזה בסדר. כבר למדתי שיש מגוון של זהויות בתוך ארגז החול שנקרא החברה הישראלית. הניסיון להכניס את כולנו לתבניות והגדרות לא עומד במבחן המציאות ממילא. וכך הגעתי אל ר', בת 25, מלצרית בפאב בדרום תל אביב. הפאב מזוהה עם פעילות אקטיביסטית ועם המאבק המזרחי והפלסטיני. היא נולדה בטייבה ועברה לתל אביב לפני שנה. מאז היא עובדת בפאב ורואה מהצד איך האנשים סביבה מנסים להגדיר את עצמם תוך הנגדה להגמוניה הישנה.
ביקשתי ממנה לספר מה זה אומר מבחינתה להיות אישה פלסטינית בחברה הישראלית, ועם איזה קשיים היא נאלצת להתמודד. "להגיד לך את האמת, אני לא מרגישה חלק משום דבר, אבל אני פה. אני אישה. אני גרה בתל אביב. וכן, אני גם פלסטינית אז ברור שאני מתחברת למאבק הפלסטיני. כרגע אין לי ממש חברים בטייבה, אין לי חיבור לתרבות וההורים שלי בדרך כלל באים לבקר אותי כאן. גם חברים שלי, כולם פה בתל אביב. חלק מהם פלסטינים וחלק מהם יהודים. ובעצם גם החברים הפלסטינים שלי הפכו לתל-אביבים עם הזמן, הם בסך הכל רוצים להשתלב".
שאלתי את ר' אם המעבר לתל אביב היה בלתי נמנע מבחינתה, "תראי, אם נסתכל על צפון אפריקה, אלג'יר, מרוקו, עיראק. גם בפולין. הייתה תנועה של אנשים שיצאו מהכפר, מהפריפריה, צעירים שנסעו, עם כסף או בלי כסף, עם השכלה או בלי השכלה. ועברו לעיר הגדולה כדי להתקדם, כדי להכיר, כדי לעשות כסף. הרבה אנשים, עד היום, מחפשים לעבור למקום יותר מרכזי בארץ שלהם. ואין מה לעשות, בתל אביב יש הכל. אני גרה חצי שעה מפה, ואין לי רכב, והתחבורה הציבורית על הפנים, אני מתכוונת ספציפית מטייבה. אולי אם הייתי גרה בכפר סבא, הייתי עדיין נשארת עם ההורים ומצליחה לחסוך כסף. אבל לאן שלא תלכי, אנשים מגיעים לערים הגדולות. אז מבחינתי תל אביב זה המרכז. ירושלים פחות מדברת אליי, בירושלים פחות נעים לי בגלל האווירה הכבדה שיש שם".
ר' לא מתארת בריחה מהסביבה בה גדלה, אלא מהלך של התפתחות. ביקשתי שתספר על היחסים עם ההורים שלה, מה היא בוחרת לחלוק איתם ואיך הם מקבלים אותה. "הייתי בזוגיות ארוכה עם גבר פעם, אז עוד לא הייתי צריכה לצאת מהארון כי מבחינתם אני סטרייטית. כשהתחלתי לצאת עם נשים זה כבר היה מחוץ לבית. אז לא היה לי את הפחד של 'מה ההורים יגידו' בראש כי כבר הייתי בתל אביב.
"עוד לא הייתי במערכת יחסים ארוכה עם אישה. וכרגע אין לי בת זוג שבשבילה אני צריכה לצאת מהארון, אז אין לי צורך לדבר על המיניות שלי עם ההורים. אני לא רוצה להתחיל עכשיו לערער את כל תפיסת עולמם לגבי הזהות המינית שלי, כל עוד אין סיבה. כל עוד אין מישהו שאני צריכה להביא הביתה, שהוא לא תואם את כל ההגדרות של גבר סטרייט וכל זה. אז אין למה".
"אני מדברת איתם בכלליות על מיניות והם יודעים שיש לי מחשבות על זוגיות עם אישה, אבל אף פעם לא הבאתי להם את זה לפנים. בגלל שכבר 'יצאתי מהארון' בעבר כי הבאתי בן זוג יהודי, אז יש להם קצת יותר הבנה, יותר רקע של לקבל. יכול להיות שיהיה להם קשה אם אני אהיה בסוף בזוגיות עם אישה, אבל לא ברמה של נתק. אולי יהיו בעיות בתקשורת. הם לא התמודדו עם זה אף פעם, אז אני לא מצפה להם להבין את זה עד הסוף".
ר' מרוצה מהחיים שבנתה לעצמה בתל אביב, היא מספרת שהיא הכירה את המאבק המזרחי דרך השיחות הערות בפאב והבינה שהוא די זהה למאבק שלה. היא מביעה דעה על סוגיות פוליטיות הכרוכות בזהות שלה, אבל היא לא פעילה בארגון כלשהו או תנועה. "פעם הייתי יותר פעילה בקבוצות פמיניסטיות. היום אני פחות מתעניינת. אני יכולה להגיד לך שיצא לי להכיר לסביות פלסטינאיות בתל אביב דרך הפעילות בקבוצות ודרך חברות, אבל זה לא שיש קהילה שאני משתייכת אליה. את צריכה להיות איפה שנוח לך, איפה שאת מוצאת את עצמך, וכרגע אני במקום שטוב לי בו".
הסיפורים של ר' ו-ד' מלמדים על השוני הקיים בין הנשים האלו וכנראה שזאת רק ההתחלה. כל ניסיון לצבוע את הזהות שלהן בצבע אחיד החזיר קשת של צבעים, עם מגוון של זהויות ודעות. מדובר אמנם בשני סיפורים מתוך קבוצת אוכלוסייה גדולה ונרחבת, אבל עצם העובדה ששתי הנשים האלו לא מרגישות צורך להכניס את עצמן לתבנית או הגדרה, לימד אותי הרבה גם על איך שאנחנו תופסים את הזהות שלנו מול מוסכמות חברתיות.
השוליות הכפולה של אותן הנשים היא רק ביחס למרכז הנורמטיבי - כפי שאנחנו נוטים לדמיין אותו. ואולי בכלל אפשר לדמיין מציאות אחרת, מציאות בה אין קווים ברורים עם שוליים, ויש הרבה יותר חופש ומרחב פעולה.
לפנייה לכתב/ת 
