שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    20 לאסון ערד: הלהקה התפרקה, וגם העיר
    המעריץ ותושבת העיר שנדחקו, המוזיקאים שהמשיכו לנגן על הבמה והלהקה המתפרקת שלא עלתה, והפכה לנושאת באשמה. "אמרו שמבוטל וסובבנו את האוטו. בבוקר התעוררנו לאושרת קוטלר ששוחטת אותנו בטלוויזיה", נזכר סולן משינה יובל בנאי בפסטיבל ערד 1995. ערב אחד, שלושה הרוגים, חמישה סיפורים מפוכחים ואסון בן 20 שאסור שיישכח

    "הגענו לערד כשהיו חסרים לנו שני כרטיסים. בשעות שלפני ההופעה, כל מה שעשינו היה לשאול אנשים 'מוכר כרטיס למשינה?' ו'יש'ך סיגריה?'. היו אנשים שמכרו את הכרטיסים שלהם בהרבה מאוד כסף. בסוף קנינו כרטיס ב-120 שקל, שעה לפני ההופעה. שלוש דקות לפני שנכנסנו, מישהו הציע לקנות ממני את הכרטיס ב-300 שקל, שתבין כמה ביקוש היה".

      

    צפו: אסון ערד - מה באמת קרה שם?    (צילום: אלי סגל ניצן דרור, עריכה: נטלי זברו)

    צפו: אסון ערד - מה באמת קרה שם?    (צילום: אלי סגל ניצן דרור, עריכה: נטלי זברו)

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

    את הזיכרון הזה נוצר דיויד פרידמן ממהדורת 1995 של פסטיבל ערד, אותו אסון טראגי בו נמחצו למוות שלושה צעירים ואשר ארע בסוף השבוע הזה, לפני 20 שנה. הוא עוזר להבין ולו במעט את הלך הרוח ששרר באותם הימים, בהם היתה משינה להקת הרוק הפופולרית ביותר בארץ.

     

    בינואר, חודשים ספורים לפני כן, היא הוציאה את "להתראות נעורים שלום אהבה", וכמו הספידה עצמה ובמובנים רבים גם את ישראל התמימה. "להתראות נעורים" לא הרגיש כמו אלבום אחרון של להקה תשושה, אבל בהחלט היווה פסקול הולם לפרידה והתרחקות אל עבר שקיעה - עליה הכריז ההרכב בחודש מאי של אותה השנה.

     

    באלבום מתאר יובל בנאי חלום על סוף העולם ומשלב בין הטבח שביצע ברוך גולדשטיין במערת המכפלה לבין הפסדים צורמים במשחקי ספורט. עם חומרים מדויקים כאלה, בהחלט אפשר להבין את ההיסטריה סביב מה שהיה אמור להיות מופע הפרידה של משינה ב-18 ביולי של אותה השנה, ויהפוך לימים לאחת הטרגדיות הגדולות בקורות המדינה.

     

    צעירים בפסטיבל ערד. כולם רצו להיפרד ממשינה  (צילום: חיים הורנשטיין) (צילום: חיים הורנשטיין)
    צעירים בפסטיבל ערד. כולם רצו להיפרד ממשינה (צילום: חיים הורנשטיין)

    וכך, מה שהחל כאירוע קטן בשם "ימי זמר", הופך עם השנים למוסד "פסטיבל ערד", ובפרט בשנות התשעים - למכה של פסטיבלי הרוק בארץ. ישראל עושה הסכמי שלום, מחוברת לעולם. יש לנו MTV ועכשיו גם וודסטוק, בד בבד עם פריחתה של סצנת רוק ישראלית שמתכתבת עם מקבילה גראנג'ית בארצות הברית. לכן, כשהלהקה החשובה של התקופה מודיעה שנגמר לה, אתה רוצה להיות שם כשזה קורה. הבעיה היא שאתה רחוק מלהיות היחיד.

     

    "עמדנו עם כמויות אדירות של אנשים. זה לא היה מאורגן בשום צורה. אני לא זוכר תור בכלל רק המון של אנשים שפשוט נשפכו לתוך המתחם", מספר פרידמן. "מרוב שלא ראיתי דבר בגלל הדוחק והלחות, המשכתי לנוע קדימה. אם אחד החברים שלי לא היה דוחף אותי הצידה, הייתי נכנס ישר בתוך ענף נמוך של עץ שהיתה מלופפת סביבו גדר תיל. הייתי בלא מעט הופעות ופסטיבלים מאז, אבל דבר כזה לא ראיתי בחיים".

     

    וכמו פרידמן, המוני צעירים צובאים על שערי הכניסה להופעה. רבים מצליחים להיכנס, אך המתחם בנוי להכיל 18 אלף איש, לא כ-24 אלף רוכשי כרטיסים (כשלמעשה, הופצו למכירה כמעט 30 אלף). שילוב חמדני ונטול היגיון בין כמות הקהל, משך זמן בדיקת הסאונד והחלטה לסגור את השערים ולהותיר בחוץ בעלי כרטיסים מתוסכלים נוספים - כל אלו מביאים לתסיסה שמתגברת עם האקורד הראשון של מופע החימום, באדיבותה של להקת טיפקס.

     

    שלושה הרוגים וכמאה פצועים. אסון בפסטיבל (באדיבות: "ערב טוב עם גיא פינס") (באדיבות:
    שלושה הרוגים וכמאה פצועים. אסון בפסטיבל(באדיבות: "ערב טוב עם גיא פינס")
     

    "היינו הלהקה הראשונה על הבמה, וכשעלינו ראינו באמת שיש שם מלא אנשים, בצורה בלתי רגילה", נזכר סולן טיפקס, קובי אוז, כיצד נראה המחדל האבטחתי באותו ערב מהזווית שלו. "באותם ימים לא היינו מיומנים בהופעות גדולות כך שזה היה נראה לנו בסדר. אנחנו מתחילים לנגן ובאיזשהו שלב מטפס על הבמה איש מג"ב כזה ורוצה לקחת לי את המיקרופון. הוא היה מבוגר ונראה מבוהל, אז נתתי לו אותו והוא צעק: 'יש פצועים, יש הרוגים, לא לדחוף, תיזהרו!', משהו כזה.

     

    "הפסקנו לנגן ויצאנו החוצה כדי לראות מה קורה, על מה הוא מדבר. אנשים מההפקה אמרו לנו 'הכל בסדר, כמה אנשים התעלפו, זה הכל. תחזרו לנגן'. הם כנראה פחדו שהקהל ייכנס להיסטריה. אז חזרנו לבמה, אבל אז כבר שמענו אמבולנסים והבנו שמשהו ממש לא בסדר. לאט לאט קלטתי שקורה אסון. אין דיסוננס יותר גדול מזה, הרי בסך הכל ההופעה שלנו היא כיף".

     

    מתי אתם מבינים את מימדי האסון?

     

    "על הבמה לא ידענו עוד שיש הרוגים. אחר כך שמענו מה קרה והודענו שאנחנו מבטלים את ההופעה הנוספת שתוכננה לנו. ראינו את הרכב של משינה מגיע למקום, עושה סיבוב ויוצא, כי הודיעו שההופעה מבוטלת. ואז הקהל חטף קריזה של 'שילמנו ממיטב כספנו, מה זאת אומרת אין הופעה?' אנשים התחילו לרוץ, הגיעו לקרוואנים והתחילו לזרוק על הוואן שלנו אבנים. הקהל פשוט הסתער עלינו, בזמן שאנחנו ישבנו מבוהלים בתוך הקרוואן. זו היתה תחושה רעה מאוד".

     

     

    טיפקס. "אנשים התחילו לזרוק על הוואן שלנו אבנים" (צילום: ששון תירם) (צילום: ששון תירם)
    טיפקס. "אנשים התחילו לזרוק על הוואן שלנו אבנים"(צילום: ששון תירם)

    במהלך כל המהומה, מופיע דני רובס באולם סגור כחלק מההרכב "4X4", לצד דני ליטני, אורי הרפז ויואל ולרנר. רובס, מאמניו הקבועים של האירוע הקיצי ומי שלקח על עצמו את מלאכת ניהולו האמנותי בין השנים 97' ל-99', ידע כבר בשעות שקדמו לטרגדיה כי האירוע של 95, כמו גם זה של השנה שקדמה, שונה באופיו מהפסטיבלים של תחילת הדרך.

     

    "הופעתי בכל פסטיבלי ערד החל מהראשון", הוא מספר. "בהתחלה לא הכירו אותי אבל עד סוף שנות השמונים היו לי כבר מופעים גדולים. במקביל, ראיתי איך בכל שנה הפסטיבל גדל והופך מפלצתי. באותה שנה, כבר במהלך ההופעה שלנו, התחילו רחשים ושמועות כאלה בתוך האולם. אמרו לנו שאנשים נפגעו במופע הגדול, אבל אף אחד לא ידע להגיד מה קרה. רק בסוף ההופעה שמענו וההלם היה עצום".

     

    בתור מי שמכיר את הפסטיבל, הרגשת שהניהול באותה שנה לא היה נכון?

     

    "היו שם הרבה יותר אנשים משהעיר יכלה להכיל והרבה יותר אירועים, אבל לא חשבתי שיקרה אסון שכזה. חשבתי שתהיה התמרמרות והתמרדות של אנשים שלא מצליחים להיכנס. העניין הוא שהפסטיבל הצליח מאוד עם השנים ואנשים נהיו גרידיים, רצו עוד ועוד. זה גדל עד שמתישהו התפוצץ. פסטיבל ערד היה במקור מיקס מוזר בין חבורות זמר של מבוגרים וצעירים. כל הקסם שלו היה טמון בהיותו מיינסטרים אבל לא מפלצתי. זה לא היה וודסטוק. כשניסו להגיע למקומות האלה הוא נכשל".

     

    דני רובס, מודל שנות ה-90. "רק בסוף ההופעה שמענו מה קרה. ההלם היה עצום" (צילום ארכיון ידיעות אחרונות) (צילום ארכיון ידיעות אחרונות)
    דני רובס, מודל שנות ה-90. "רק בסוף ההופעה שמענו מה קרה. ההלם היה עצום"(צילום ארכיון ידיעות אחרונות)

    בשעות שחולפות מתבררת תמונת מימדי האסון ואיתה הנתונים היבשים: איטן פלד בן ה-15 וחן יצחק בת ה-17 נהרגו, כמאה בני נוער נפצעו. יומיים לאחר מכן, נעמה אלקריב בת ה-15 נפטרת מפצעיה. מכאן הופך הלילה למרדף המונים אחר שיחת טלפון להורים. הטלפון הסלולרי רק עושה את צעדיו הראשונים בישראל והמעטים שמחזיקים באחד מעניקים לחבריהם שיחות בתשלום, כשבמקביל נוצרים תורי ענק סביב הטלפונים הציבוריים. אחרים מוצאים קיוסקים שמאפשרים שיחות טלפון בנוסח "היי אמא, אני בסדר, ביי" תמורת תשלום של חמישה שקלים.

     

    ובלב הסערה, שלא באשמתה, עמדה כמובן להקת משינה. באופן טבעי, נקשר שמו של ההרכב לאסון יותר מכל אמן אחר. לא בכדי הפיצו אנשי מגזין הקאלט האנדרגראונדי "סטיות של פינגווינים" כבר למחרת חולצות עם הכיתוב "שרדתי את משינה 95''". רבים מיהרו להסיק כי משהו לא היה תקין דווקא בהנהלותה של הלהקה עצמה. היום, גם ממרחק עשרים שנות, נראה שיובל בנאי וחבריו עדיין מתקשים לשכוח את ההאשמות.

     

     

    "אמא, אני בסדר, ביי". תורים לטלפונים הציבוריים ושיחות מקיוסקים בחמישה שקלים  (באדיבות: "ערב טוב עם גיא פינס") (באדיבות:
    "אמא, אני בסדר, ביי". תורים לטלפונים הציבוריים ושיחות מקיוסקים בחמישה שקלים (באדיבות: "ערב טוב עם גיא פינס")

    "היינו באוטו בכלל כשכל הדבר הזה קרה, אפילו עוד לא הגענו לערד", הוא מספר. "קיבלנו טלפון והיו שמועות על ילדים שנרמסו, אבל באותו שלב עוד לא ידעו מה קורה. אמרו לנו שההופעה מבוטלת ושאין טעם שנגיע כבר. סובבנו את האוטו, הלכנו לישון והתעוררנו בבוקר לאושרת קוטלר ששוחטת אותנו בתכנית טלוויזיה".

     

    האינסטיקנט הראשוני היה להפנות אצבע מאשימה כלפיכם.

     

    "התקשורת עושה את העבודה שלה והיום אני מספיק מבוגר בשביל להבין את זה, אבל אז לא הבנתי. היתה מהומה ודי התנפלו עלינו. אף אחד לא אמר שם של אמרגן שהיה חמדן ומכר יותר מדי כרטיסים. אמרו 'משינה!', בלי שום קשר כמובן לכך שאין לנו שום אחריות לאירוע. ברור שזה פגע בנו וגם הרבה אחרי זה.

     

    "אנחנו לא אנשים אטומים וזה כואב לנו עד היום", ממשיך בנאי. "היינו חבר'ה בני 33, וזו היתה מכה רצינית. היינו ההדליינרים של הערב הזה, ורוב הקהל, אני משער, בא לראות אותנו. זה הלם שאנשים באים לראות אותך וקורה דבר כזה. המשפחות, האנשים. זה נורא".

     

    משינה. "לא יאשימו אמרגן חמדן, יגידו 'משינה!'" (צילום: ארכיון) (צילום: ארכיון)
    משינה. "לא יאשימו אמרגן חמדן, יגידו 'משינה!'"(צילום: ארכיון)

    לא אקורד הסיום שדמיינתם כשהודעתם על הופעות הפרידה.

     

    "אני חושב שזה היה טיפה לא הוגן להאשים חבר'ה בגילנו שמגיעים להופיע בפסטיבל, כשאין להם שום קשר לצד הלוגיסטי של הדבר. אני לא עומד פה ומתנצל. חקרו את זה מפה ועד להודעה חדשה. בדקו את זה מאלף כיוונים. יכולנו גם אנחנו לתבוע את פסטיבל ערד, גם לנו נגרם נזק, אבל לא עשינו את זה. זו הרגשה מחורבנת, אבל הטרגדיה האמיתית פה היא של המשפחות".

     

    את הבוקר שאחרי הטרגדיה הזו, מתארים אנשים שהיו במקום כאפוף אווירה מוזרה. "אתה מסתובב כמו זומבי, לא יודע לאן ללכת", מספר פרידמן. "היתה תחושה של משהו רע באוויר, אווירה איומה. אני זוכר עד היום מישהי בוכה בטירוף לאמא שלה שהיא רוצה הביתה".

     

    השלכות האסון היו מיידיות. במסורת ההיסטריה הישראלית קראו פוליטיקאים רבים לאסור קיומם של אירועים דומים. "עם ישראל צריך להיזהר מהאמריקניזציה ששוטפת אותנו, ממקדונלד'ס, ממייקל ג'קסון ומהמדונות!", הזדעק נשיא המדינה דאז, עזר ויצמן. ואכן, פסטיבל ערד לא שב מאז למימדי הענק שצבר והמוניטין שלו נפגע באופן בלתי הפיך. גם העיר ערד עצמה, לא שבה לקדמותה.

     

     

    חולצות "שרדנו את משינה 95". הלהקה זוכרת עד היום את ההאשמות (באדיבות: "ערב טוב עם גיא פינס") (באדיבות:
    חולצות "שרדנו את משינה 95". הלהקה זוכרת עד היום את ההאשמות(באדיבות: "ערב טוב עם גיא פינס")
     

    "זה בהחלט היה סמל לדעיכתה של העיר", מספרת הדס רשף (33), תושבת ערד בזמנו ומי שבאותו הערב ביקרה בפסטיבל, נקלעה להמון ונמלטה במהירות. "המוזיקה, היצירה הטהורה והרוח החופשית נהרגו לנו באחת. אני חושבת שבשנים הראשונות עוד ניסו להמשיך את הפסטיבל, אבל הוא הלך ודעך".

     

    עבור הצעירים בעיר זה קצת כמו לאבד את האטרקציה היחידה. התחושה הזמנית שהם גרים בבירת רוקנ'רול.

     

    "בכל שנה, בימים של לפני הפסטיבל, היו משפצים וצובעים את העיר והיתה ממש אווירה של חיים. במשך כל השנה אתה חי במקום שקט, נידח וקהילתי, ופתאום כל האמנים הכי שווים באים. ברור שהיו גם מקומיים ששנאו את זה, כי היו מבקרים שהשתינו ברחובות וישנו בשקי שינה בחצרות, אבל הפסטיבל עצמו עזר לכלכלה. ערד אחרת לגמרי היום ממה שהיתה בתחילת שנות התשעים. איזור קרית אומנים, שהיה אחד הריכוזים המרכזיים של הבמות בעיר, מוזנח לגמרי. הייתי שם אתמול וזה נראה נורא.

     

    "היום ערד מרגישה קצת כמו רוח רפאים", ממשיכה רשף. "זה חלק משינוי דמוגרפי שקרה בערד. אני עזבתי לפנימייה בתיכון והיו עוד הרבה כמוני. בכלל, אנשים בגיל שלי עזבו ולא חזרו מעולם, ואז ההורים שלהם, דור הותיקים שהקימו את העיר, פשוט עברו בעקבות הנכדים. העיר גם מתחרדת, זה לא קהל שיצרוך רוקנ'רול".

     

    ערד. "מרגישה היום כמו רוח רפאים" (צילום: חגי דקל) (צילום: חגי דקל)
    ערד. "מרגישה היום כמו רוח רפאים"(צילום: חגי דקל)

    אגב רוקנ'רול, הז'אנר והערכים שהוא מייצג הפכו בארץ באותה תקופה לכמעט מוקצים, לא מעט בשל אותו אירוע. פחות מארבעה חודשים אחרי אסון הפסטיבל, מגיע אסון נוסף - רצח ראש הממשלה באותם ימים, יצחק רבין. נראה שישראל - כמקובל במדינה מוכת טראומה, הופכת הלומה, חמורת סבר, כמעט חונקת. נקווה שיהיה שקט, עכשיו הפרסומות.

     

    "מיד אחרי זה הודענו שאנחנו מפסיקים להופיע בכלל. ביטלנו הופעות", נזכר קובי אוז. "הודענו שאנחנו לא עולים על במות שוב עד שנבדוק את כל העניין. היה לנו ברייק בו שאלנו את עצמנו שאלות קשות. כשחזרנו להופיע, אני זוכר היינו באים כמה שעות לפני תחילת ההופעה ובודקים את הבמה. היינו בהיסטריה. זה מבהיל. זה לא רגיל.

     

    "באותו הזמן כתבתי את השיר 'סתם'", הוא מוסיף. "'מתיחה מסרט ישן. זה לא נכון, אנחנו לא במזרח התיכון' - מן שיר הכחשה שכזה. אבל באופן מסוים, אני חושב שהסוף של פסטיבל ערד סימל את סופו של עידן של תמימות בו אתה סומך על כולם. הקהל כבר לא תמים. גם הממסד לא. אין יותר הפקות חוראניות, זה לא קורה יותר. היום יש חוקים יותר נוקשים".

     

    טיפקס - "סתם". שיר הכחשה, ברוח התקופה

     

    זו בעצם היתה התפכחות מחלום?

     

    "כמה חודשים אחרי זה חיממנו את מופע הפרידה של משינה בפארק הירקון. היו שם קרוב ל-50 אלף איש וזה היה מאורגן למופת. אבל פסטיבל ענק בדרום, עם נוכחות כזו גדולה של קהל וצעירים - כבר אין (פסטיבל אינדינגב הפופולרי המתקיים מדי שנה בדרום הארץ, מוגבל לכמות של כמה אלפי מבקרים. ע.פ)". 

     

    "מבחינת הרוק הישראלי זה כתם שחור, ופסטיבל ערד לעולם לא יחזור להיות מה שהיה", מחזק בנאי את אוז. "עם זאת, כל הגורמים שמתעסקים בהופעות - מהמשטרה ועד האמרגנים והמפיקים, הפיקו את הלקח. היום אתה אתה לא יכול לזוז מטר בלי אלף אישורים. זה נגמר, ועובדה שזה לא קורה יותר".

     

    "אחרי האסון, פתאום נהיו דרישות בלתי אפשריות", מוסיף רובס. "השיטה פה היא לא לחשוב איך מתנהגים אחרת בהתאם למקום ולתנאים, אלא בואו נתקע עוד 700 שוטרים. בכוח. שיסתובבו עם סוסים ושעל כל שני אנשים יהיו חמישה מאבטחים. זה נורא מאכזב. הדבר היחיד שלמדנו מאז זה שמה שלא הולך בכוח הולך ביותר כוח. בכל אירוע גדול יש עכשיו כמויות אדירות של שוטרים ואבטחה, במקום לנסות לחנך אנשים מראש. בישראל נורא קשה למצוא קוד התנהגות בסיסי, אנושי ואחיד. זה נורא חבל".

     

    "להתראות נעורים, שלום אהבה". תמימות שלא תחזור

     

    "בשנים שאחרי היתה תנועה נורא גדולה להחרים את הפסטיבל. זה בא גם מצד המשפחות. נפגשתי איתן כמה פעמים ואני באמת מבין לליבן. הן איבדו את היקר להן מכל. אבל חשוב לזכור שזו לא המוזיקה ולא הפסטיבל שבגללם מתו הילדים האלה. זו רדיפת הבצע והרשלנות של האנשים שניהלו וארגנו. את המוזיקה לא צריך להפסיק, צריך להפסיק את העבודה של האנשים שעשו את זה, וזה מה שקרה".

     

    אין ספק אבל ששמו של המותג, אם נהיה ציניים לרגע, נפגע קשות.

     

    "אני לא חושב שלפסטיבל יצא שם רע, אלא לאנשים שניהלו אותו. לא אהבתי את המפלצות המסחריות שהיו שם. זה לא מתאים לפסטיבל הזה. בשנים בהן ניהלתי אותו הוא כבר היה פסטיבל הרבה יותר קטן. חצי תקציב, חצי מכמות הקהל. הפסטיבל הגיע ב-95' להשמנת יתר. ניסיתי ללכת הצידה מהמקום הזה. הבאתי את מתי כספי מול 5,000 איש, מופיע ישיבה. לא בדיוק מה שהיית מגדיר כרוק.

      

    "אנשים מתנהגים כמו התרבות שלהם", מסכם רובס. "כשאנשים לא תרבותייים אז זה משליך גם על מקומות אחרים. במקומות פליליים, פוליטיים. במובן הזה, פסטיבל ערד היה קו פרשת מים לא רק של התרבות הישראלית, אלא של הישראליות בכלל".

     

     

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: באדיבות "ערב טוב עם גיא פינס" ויובל מרקוס, לע"מ
    פסטיבל ערד 95'. אסון בן 20
    צילום: באדיבות "ערב טוב עם גיא פינס" ויובל מרקוס, לע"מ
    הטבות למנויים
    הטבות למנויים
    מומלצים