שתף קטע נבחר
.
ערוץ 20

יו"ר הכנסת: ההתנתקות היתה מצעד איוולת ורשעות

יולי אדלשטיין עבר לגור בגוש קטיף חודשים לפני יישום תכנית ההתנתקות. עשור אחרי, הוא עדיין לא מוצא תשובה לשאלה שלא נשמעה בתקופה הזו: למה? 10 שנים להתנתקות - פרוייקט מיוחד

לפני עשר שנים, ובמשך מספר חודשים, הפך גוש קטיף למקום מגורָי. כל מה שידעתי, זכרתי ודיברתי בשבח הגוש ומתיישביו הפך אז לממשוּת חיה, לפני העקירה. ההתנגדות העקבית והנחרצת שלי ושל חבריי לתכנית ההרסנית, שזיכתה אותנו בכינוי "מורדי הליכוד" (על אף שהיינו דווקא נאמני הליכוד וערכיו) קיבלה ממד מוחשי וכואב פי כמה. אינני יכול לשכוח את התמונה שנחקקה בראשי, של חקלאי ממושב גדיד עומד ומחבק בבכי עץ אהוב בטקס הפרידה מהיישוב. לא אשכח גם כיצד ישבתי בתשעה באב באחד היישובים ליד משפחה שעסקה באריזת תכולת הבית, כשאחד הילדים ניגש אלי לפתע ושאל בפשטות: "אבל למה, יולי, למה?" ולא הייתה בפי כל תשובה. לא לילד וגם לא לעצמי, עד היום.

 

<<עוד בערוץ 20>>

 

באותה עת, ועוד יותר מכך ממרחק השנים, הייתה ונשארה האמת הפשוטה והיא שמהלך העקירה הזה, משונה ויוצא דופן גם במונחי העולם החופשי, לא היה רק כואב, עצוב ואכזרי אלא הוא היה כה מיותר, עד שאין מנוס לטעמי אלא לצרף אותו לאותה רשימה מפוארת ומפוקפקת של מהלכים ששלטון או מדינה נקטו במהלך ההיסטוריה כנגד האינטרס של עצמם, ואשר זכו בפי ההיסטוריונית ברברה טוכמן לכינוי "מצעד האיוולת". אפשר לתת הסברים רבים למהלכים אוויליים ותמוהים כאלה, ובהם עיוורון לסכנות ואטימות לקולות שכנגד. יש המייחסים לשרון המנוח מניעים זרים של רצון להסיט את דעת הקהל מן החקירות נגדו. אין בפי תשובה נחרצת לחיוב או לשלילה, אך זאת ידעתי: הנזק שנגרם לנו, למדינת ישראל ולתושביה, הוא עצום, והשבר טרם נרפא.

 

עשר שנים אחרי. הישיבה הפכה למסגד (צילום: מאוריציו מולינרי, AP) (צילום: מאוריציו מולינרי, AP)
עשר שנים אחרי. הישיבה הפכה למסגד(צילום: מאוריציו מולינרי, AP)

 

מהלך חד-צדדי זה לימד אותנו ובעיקר את אויבינו עד כמה תמימים אנחנו עשויים להיות; אילו מתנות חינם אנחנו מסוגלים לחלק בשם אותה אמונה משיחית, אוטופית, שאם רק "נצא מהשטח" יבוא לציון גואל ושקט על ישראל. הרי תוך זמן קצר, יודע היום כל דרדק, קרה ההיפך הגמור: החמאס השתלט על הרצועה ועל המקומות שפינינו, התבסס, התחמש, התחפר ופתח במלחמה בת שלוש מערכות (לעת עתה), כשבכל אחת הוא הגדיל את תעוזתו ואת טווח הירי שלו לעברנו.

 

אף אם נניח, לדידם של המצדדים במהלך, שראוי וכדאי היה לעקור אלפי אנשים, נשים וטף ממקורות חיותם, מבתיהם, מקהילתם ומשדותיהם ולשלוח אותם אל הלא נודע, הרי היינו מצפים לכל הפחות לתמורה הולמת. יש לומר ביושר: שילמנו במטבע קשה, המחיר האזרחי והחברתי היה כבד וחסר תקדים בהיקפו, וקיבלנו חתול בשק. קול המתריעים נדחק לשוליים, נצבע בצבעי "הפחדה" ו"קיצוניוּת" וכל בדל לגיטימציה היה, לכל היותר, מס שפתיים. ההשתקה והכוחנות אכלו בכל פה, וההתעלמות ממשאל העם היא רק דוגמה לכך.

 

מעבר לאיוולת, היו במהלך הזה סממנים לא מעטים של רשעות ואטימות. התכנון והחשיבה קדימה לקו בכשלים תכנוניים ובחוסר רגישות, אולי מתוך להיטות יתר. קשה להימנע מהמחשבה שהעקירה האכזרית הזו של כל בנוי, נטוע וקבור - בדרך היהירה, האטומה והרשלנית שבה היא נעשתה- לא הייתה אלא ביטוי לכמיהת מקבלי ההחלטות באותם ימים לראות את "המתנחלים" ואת מה שהם מייצגים נרמס ונדרס, נהרס עד עפר. מעשה כזה בדרך כזו היה לא הכרחי אפילו כדי לרָצות את העולם בנכונותנו ל"וויתורים למען השלום".

 

רק ההתנהגות המופתית, הבלתי נתפסת כמעט, של תושבי גוש קטיף וצפון השומרון היא שהפכה את ה"התנתקות" למהירה יחסית וחלקה. כי זהו החומר האנושי יוצא הדופן שמרכיב את האנשים הללו: אוהבי עמם וארצם, ראשונים לכל אתגר, אנשים שגם בתוך שבר נורא לא "ישרפו את המועדון" ולא ישברו את הכלים. יש שראו בכך חולשה, אבל אני מסכים דווקא עם אלו, ובהם רבים מבין מנהיגי המתיישבים, שראו בכך דווקא חוזק ומופת. אסיים בתפילה ובתקווה שלעולם לא יעמוד שוב הציבור הנפלא הזה ומפעל ההתיישבות במבחן כואב ומיותר כזה.

 

 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: תומריקו
אדלשטיין בבית הנשיא באירוע ציון עשור להתנתקות
צילום: תומריקו