שיר געגוע לבית ולחול
אחרי תחנונים הניח אחד משוטרי הגרוש לורד לאסוף מעט חול למזכרת מהחוף עליו עברו עליה שנות ילדותה. 10 שנים להתנתקות -פרוייקט מיוחד
בעברי הייתי ורד חדד וגרתי במושב גן אור שבגוש קטיף מאז שנולדתי ועד היום בו גורשתי.
חשוב לי שכל מי שקורא את המילים הבאות ידע שכל מה שכתבתי כאן אינו אלא טיפה בתוך ים גדול ועמוק. ים של סיפורים רבים ורצף של חיים קסומים בהם שגדלתי ובהם גדלו עוד רבים כמוני.
בית אהוב,
חלף לו עשור מאז נפרדנו.
"עם כאב עם דמעות כך דרכינו נפרדות"- באופן סימבולי היה זה השיר שהתנגן באוטובוס ממנו יצאתי בפעם האחרונה מהגוש. האוטובוס שהפריד אותי מהבית, מהמושב, מהים, מהחול, ממסכת שלימה של חיים. מהגוש.
האמנם, ביתי, כאן דרכינו נפרדות?! תמהתי בכאב מבלי יכולת ומוכנות לקלוט את מה שהתרחש סביבי באותם רגעים..
אכן עברו 10 שנים בהם הספקתי קצת לגדול: למדתי, הקמתי את ביתי, ב"ה גם לילדים זכיתי.
התקדמתי. התבגרתי. השתניתי. נפלתי וקמתי.
אבל.. מאז ועד היום,עדיין.. כשאני נזכרת או כשמישהו שואל ואם במקרה או במתכוון נתקלתי בתמונה שמזכירה..- פתאום אני חוזרת לשם! חוזרת להיות אותה ילדה. נערה. בחורה. תמימה. מאמינה ומפחדת גם יחד. לא יודעת ומתקשה להכיל. בוערת כולי באש של אובדן,כאב, געגוע, מחנק וזעם על אותו החודש, על אותם ימים, על אותו הרגע- בו נקרעתי ממך בית יקר. הרגע בו נקרעתי מעצמי.
נזכרת ברגעים הקשים בהם אני עוברת בין חדרי הבית, מנשקת את הקירות שגידלו אותי, ממלמלת פסוקים שנזכה לקיים בעזרת השם : "..בשוב השם את שיבת ציון היינו כחולמים.." וכולי תפילה "השם, בבקשה עשה שיגמר מהר, שנחזור כבר לפרק את הארגזים, שנחזור לשפיות החיים שהיתה.. בבקשה..לא אוכל לעמוד בניסיון כזה.. זה לא הגיוני.. זה בלתי אפשרי. זה הבית שלי.."
זוכרת את עצמי מוקפת חיילות ושוטרות, מובלת בשבילי הבית וראשי פונה הנה והנה לצלם בעיניי הבזקי תמונות שאולי לא אשוב עוד לראות.. הבית, הגינה, העץ מתחת לחלוני, השביל, הבתים השכנים, הים שנשקף והחול..
ממשיכה ללכת. המומה. לא מעכלת חצי דבר. מבט בהול. מתגעגעת. כואבת. קרועה. הלב שותת דם. מפחדת ליפול. מפחדת להתרסק. מפחדת למות. והדמעות.. הדמעות עצורות. חסומות בתוכי, מותירות רק מחנק ותחושה פיזית שאי אפשר להכיל.. ואני כועסת על עצמי "למה את לא בוכה? תבכי! את חייבת לבכות! את לא יכולה ללכת כך מהחיים הנחרבים שלך בלי להזיל עליהם דמעה?! ..
אנחנו מגיעות לאוטובוס. אני מבקשת לאסוף קצת חול למזכרת אך השוטר מתעקש שאשאר. בבכי תמרורים מנסה להסביר לו שכאן גדלתי וזה הכל בשבילי, אך הוא בשלו. עד שלבסוף אני מזכירה לו מילה ששכח: "רגישות" - הוא נזכר ומאפשר לי לרדת. אני כואבת מחד- את חורבן חיי שהחל זה עתה ומאידך- את תחושת הבדידות וחוסר האונים אל מול האטימות של "כוחות" המשטרה והחיילים.
חם לי. אני מזיעה. גופי חלש.
עם שקית בידי אני יושבת בפעם האחרונה על החולות האהובים וממלאת את השקית.
עוד ועוד חול. כל גרגר נוסף הוא אוצר יקר שנושא בתוכו זיכרון.
החול הזה עליו את צעדתי את צעדיי הראשונים. החול הזה שנדבק לי היטב בשיער ובבגד הים, החול הזה שעליו התגלגלתי, החול הזה שחפרתי בילדותי כדי לגלות תחתיו אוצר. החול בו אהבתי לטמון את רגליי הוא החול שכעת אני טומנת בתוך שקית שקופה.
ודוקא שם- בחול- המקום הכי טבעי והכי בראשיתי של גוש קטיף- שם פרץ סכר הדמעות.. הדמעות שחיכו ימים, שבועות וחודשים.. אותן דמעות שיתמידו להרטיב את הכרית בשנה הקרובה, אותן דמעות שימשיכו לבקר כל עת שאזכר. אותן דמעות שיגרמו לי לשכוח ש"עברו כבר עשר שנים".
אמנם דרכינו נפרדות?!
בהחלט- לא.
הדרך שנסללה בחיי המופלאים בגוש- היא אותה הדרך בה אני ממשיכה ואמשיך בעזרת השם לצעוד. פשוטה?-היא לא. קלה?- גם לא. אבל לגמרי אמיתית! יש בה עליות ויש ירידות. יש נפילות קשות ויש קלות. נסוך בה עצב אך גם תקווה. יש כאב ויש געגוע עז מלא אהבה.
אהבה למקום בו גדלתי, לחול והים איתם זכיתי לגדול,
לילדות הקסומה שחוויתי במרחב שלדמיון אין גבול,
בחיבור פשוט לשורשים ולנוף שבזהב הוא טבול.
געגועיי להווי החיים של ה-יחד, האמונה, הבניה והצמיחה
התחושה המתמדת בלב ש"הגוש" זה ממש "משפחה".
ילדות תמימות וצחוק, חול, ים ועצי דקל טמירים,
חקוקים בליבי לעולמי עולמים.
