רננה רז: "אנשים לא עצרו לחשוב על דברי המורה אדם ורטה"

זה התחיל לפני כשנה וחצי במכתב תלונה של תלמידת כיתה י"ב נגד המורה לפילוסופיה ולמחשבת ישראל בתיכון אורט בקרית טבעון. במכתב, שנשלח לשי פירון, מי ששימש באותה התקופה כשר החינוך, טענה שהמורה, אדם ורטה, יצא נגד מדינת ישראל, הטיל ספק במוסריותו של צה"ל, הודה שקרא בתגובה לנאום של סגן שר החוץ, דני איילון: "ויוה פלסטין!" וככלל השמיע בכיתה דעות שמאלניות רדיקליות.

הפרשייה שהסעירה את מערכת החינוך

המכתב, שנחשף במלואו באתר האינטרנט של ח"כ מיכאל בן ארי, הפך לכדור שלג אימתני שגרר שימוע שנערך למורה בהנהלת רשת התיכונים הארצית ובסופו של דבר הוביל לפיטוריו. זמן קצר לאחר שהתפוצצה הפרשה בעיתונות הארצית, עלתה הֳקְלטת השימוע במלואו לרשת האינטרנט. זה הטקסט, המילים הנאמרות שהוחלפו בין הנוכחים בחדר הסגור – מנהל בית הספר, האחראית על משאבי אנוש בבית הספר, המנהלת האזורית של הרשת וורטה עצמו – והסעירו את דמיונה של הרקדנית, הכוריאוגרפית והיוצרת הבינתחומית, רננה רז.

הערב, עם פתיחתו של "פסטיבל בבית", שנערך זו השנה החמישית במסגרת אירועי עונת התרבות הירושלמית, יתקיים במכון הישראלי לדמוקרטיה בבירה "השימוע", אירוע האזנה מחדש, כפי שמגדירה אותו רז.

"חומרי הגלם של השימוע כמו נכתבו על ידי מחזאי מקצועי"

סביב שולחן ישיבות, מאחורי דלתיים סגורות, יתכנסו מחדש הדמויות שהסעירו את הציבור הישראלי בתחילת 2014. יותר נכון, יהיו אלה ארבעה שחקנים-יוצרים שיעבירו במדויק את השיחה שהתקיימה. "חומרי הגלם של הדרמה הזו, ממיטב הקלישאות של שחור-ולבן, כאילו נכתבו על ידי מחזאי מנוסה", אומרת רז. "יש פה נערה מול גבר, ימין מול שמאל, מזרחיות מול אשכנזיות, תלמידה מול מורה. סוגיות של פוליטיקה, חינוך ודמוקרטיה, צה"ל כמשהו שמותר או אסור לגעת בו ולנהל עליו דיון בכלל".

פרשיית אדם ורטה, שנוגעת בגבולות או הגבלות השיח על פוליטיקה ודמוקרטיה בבתי הספר, היתה לדידה נקודת מפנה. "יש משפט מאוד מהותי שאדם ורטה אומר בשימוע שהולך איתי מאז ששמעתי אותו לראשונה ואולי זו היתה המוטיבציה המרכזית לעבודה. הוא אומר שהטרגדיה שלנו בישראל היא שדיון בזכויות אדם, בחיי אדם ובחופש ביטוי, הפך להיות מזוהה עם שמאל סהרורי. אלו נושאים מחברים, בעיני, שאמורים להיות מקובלים על כל מי שהדמוקרטיה חשובה לו וזה כולל את כל מגוון הדעות שמתקיימים פה. מי שמתנגד לזה אלו אנשים שחותרים תחת הדמוקרטיה הישראלית".

זו התגובה האוטומטית של קוראים, מאזינים וכותבי טוקבקים שהקפיצה אותה."אם תשאלי היום מיהו אדם ורטה, יגידו לך: 'המורה השמאלני מטבעון'. אף אחד לא ידבר על הדיון שהוא ביקש לפתח. אנשים לא באמת עצרו לחשוב על הדברים, לפרק אותם, לבדוק מה בדיוק זה אומר או לקיים דיון בעניין. אולי אם כל אלה היו מתקיימים, לא הייתי מרגישה צורך ליצור את הפרויקט הזה, אבל אני חושבת שתפקידה של האמנות, במציאות שבה אנחנו חיים, לייצר מרחבים בהם אפשר להקשיב ולנהל דיאלוג על דברים מהותיים. הטקסט הזה של השימוע, כמעט מופתי מבחינת הסוגיות שהוא מציף אבל עם טון של מלכודות. בין השורות צף גם עניין מעמד המורה ושאלות כמו מי הם האנשים האלה שבוחרים ללמוד הוראה. זה כל כך מהותי לחיים שלנו פה".

"רוצה לייצר מרחבים אלטרנטיביים של קשב"

בניגוד למה שמכונה תיאטרון דוקומנטרי, שבא לידי ביטוי בהפקות דומות כמו שחזור משפט סרבני המצפון שהציג לפני כעשור בצוותא, או עריכה וביצוע טקסטים מתוך ועדת האמת והפיוס בדרום אפריקה, שעלתה בתיאטרון הערבי עברי ביפו, "השימוע" לא ממחיז את הטקסט. למעשה זו לא הצגה. "הטכניקה שלנו שונה. לא למדנו טקסט בעל פה. אנחנו חובשים אוזניות, מקשיבים לקלטת המקורית וחוזרים על המילים בו זמנית. מתווכים אותן. זו פעולה שדורשת דריכות וערנות, אין זמן לחשוב על אינטונציות או לאפיין את הדמות ולהזדהות איתה. זה נקי ממניירות. שמיעת הטקסט מחדש מנתקת אותו מהקשרים אוטומטיים ודעות קדומות וחושפת רבדים שונים. נוצר רגע טהור של הקשבה".

בעולם מזפזפ שמפגיז ללא הפסקה באינפורמציה, קשב זה מצב צבירה שהולך ומתפוגג. המרחב עליו מדברת רז נדיר וזו בדיוק הסיבה שהטיפול הייחודי בחומרים הטקסטואליים עורר בה סקרנות. "אנחנו לא מתאמצים יותר ומדלגים על פרטים. קוראים כותרות ומסתפקים בזה. זה אירוע למי שמרחב הקשב חסר לו, למי שמאס בטיפול שטחי בדברים, שמסתכם בצורה ולא בתוכן, למי שחשובה לו המהות. הקשבה היא פעולה תובענית, לכאורה פסיבית אבל למעשה מאוד אקטיבית. צריך להתחייב לה".

רז מזוהה עם מחול, אמנות אבסטרקטית שעל אף שבעשרים השנים האחרונות הולך ומתחזק הקשר בינה לבין טקסטים, אינה ורבלית. למרות זאת היא אומרת שטיפול בטקסטים הוא חלק אינטגראלי בתהליך העבודה שלה. "ראיתי בניו יורק את The Dance Of Nothing, עבודה של הכוריאוגרפית אסתר סולומון. היא מחוברת לאזניות, מקשיבה להרצאה של ג'ון קייג' על כלום ומדבררת אותה החוצה תוך כדי שהיא עושה אימפרוביזציה.

היא אמרה שזה עוזר לה לרוקן את הגוף והמחשבה. משהו בטכניקה הזו של להקשיב למשהו ולדבר אותו, המיידיות הזו, מעניינת אותי".

דברת על ארגוני זכיות אדם וחופש הביטוי שמזוהים בישראל עם עמדות פוליטיות אבל גם אמנים בישראל משויכים לאזור השמאלי של המפה הפוליטית. מה את חושבת על זה?

"אני לא חושבת שאמנות צריכה להיקרא לדגל. אתה יוצר מתוך מוטיבציה פנימית. אני יכולה לומר שבכל הנוגע אליי, זו המלחמה האחרונה שחיזקה בי את הצורך לחפש את הקשר שבין אמנות לחיים. כשמגיע אירוע כמו מלחמה ומטלטל לך את החיים, אתה רוצה להרגיש שמה שאתה עושה, רלוונטי. במובן זה אמנות נותנת לי תקווה כי היא מאפשרת לי להיות אקטיבית. היכולת שלנו לשנות מציאות מוגבלת, אבל בעשייה אני יכולה ליצור לעצמי מקומות שמתקיימים אחרת". 

"השימוע" - 27-30 ביולי, בשעה 19:00 במכון הישראלי לדמוקרטיה, ירושלים