שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    ואז בגין החליט: מפציצים את הכור
    הישיבות הדרמטיות, הסודיות ההרמטית שנשמרה, העימות עם פרס וארה"ב והתפילות החרישיות של ראש הממשלה, בעת שטייסי מבצע אופרה היו בדרך להשמדת הכור בעיראק: "השם ישמור עליהם". פרק מהביוגרפיה החדשה של מנחם בגין
    וַיִּדֹּם הַשֶּמֶש וְיָרֵחַ עָמָד עַד יִקֹּם גּוֹי אֹיְבָיו.

    – יהושע י, יג

     

    השעה הייתה שלוש אחר הצהריים בקירוב, בערב שבועות, 7 ביוני 1981, כשיהודה אבנר - עורך הנאומים באנגלית של מנחם בגין, שכונה בפיו ה-"Shakespear-izer" שלו, ואחד מיועציו הקרובים ביותר - הוזעק פתאום אל מעון ראש הממשלה. תת-אלוף אפרים פורן, מזכירו הצבאי של בגין, לא הסביר לאבנר דבר וביקש שימהר לבוא, למרות אווירת החג שפשטה והלכה ברחובות ירושלים ויהודים דתיים כמו אבנר עמדו, במהרה, ללכת לבית הכנסת, ואחר כך, לפי המסורת, להישאר ערים כל הלילה וללמוד תורה.

     

    נאום בגין אחרי הפצצת הכור באוסיראק    (צילום: ערוץ 1)

    נאום בגין אחרי הפצצת הכור באוסיראק    (צילום: ערוץ 1)

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     

    1,800 ק"מ בשטח אויב ()
    1,800 ק"מ בשטח אויב

    אבנר גר לא הרחק מביתו של בגין, והוא עשה את הדרך לשם ספק בהליכה ספק בריצה. כשהוכנס פנימה מצא את עצמו ביחידות עם בגין ופורן. בגין, שתמיד היה לו זמן לנימוסי חברה, בירך את אבנר בקצרה, כמעט בקרירות, ואמר, "פרויקה (אפרים פורן) יעדכן אותך", ומיד חזר ושקע בתיק המסמכים שעיין בו.

     

    פרויקה סיפר לאבנר ששמונה מטוסי קרב ישראלים עומדים להמריא לעיראק כדי להשמיד את הכור הגרעיני "אוסיראק". בגין רוצה שאבנר יכין לו הודעות לשלושה תרחישים אפשריים: הצלחה גמורה, הצלחה חלקית וכישלון מוחלט. הוא אף אמר לאבנר שיחיאל קדישאי הזמין את כל חברי הממשלה אל ביתו של בגין בשעה 5:00 אחר הצהריים. כל שר הוזמן בנפרד, והכוונה הייתה שכל אחד מהם יחשוב שהוא מוזמן לפגישה אישית עם ראש הממשלה, אם כי ההזמנה במועד קרוב כל כך לכניסת החג עוררה אצל כמה מהם את החשד שמדובר בכור בעיראק ושמן הסתם הוזמנו גם שרים אחרים.

     

    קולות הטייסים בהפצצת הכור העיראקי    (באדיבות ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון)

    קולות הטייסים בהפצצת הכור העיראקי    (באדיבות ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון)

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:


    מבצע אופרה. כל הטייסים שבו בשלום (צילום: ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון) (צילום: ארכיון צה
    מבצע אופרה. כל הטייסים שבו בשלום(צילום: ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון)

    בגין עדיין היה שקוע בקלסר שלו, שהכיל את הערכות ה"מוסד" על אישיותו של סדאם חוסיין - וביקש להשתכנע בפעם האחרונה, כך שיער אבנר, שהמבצע עתיר הסיכונים הוא בלתי נמנע - כשצלצל הטלפון האדום על שולחנו. כל השלושה קפצו ממקומם ופרויקה הרים את השפופרת. בגין נעץ בו מבט חודר. פרויקה הקשיב והשיב כמה תשובות קצרצרות. הוא הניח את השפופרת ודיווח שראש המטה הכללי, רב-אלוף רפאל איתן תדרך זה עתה את הטייסים, ואמר להם שאם ייכשלו עלולה מדינת ישראל שלא לשרוד. המטוסים ממריאים ברגעים אלה.

     

    "השם ישמור עליהם", אמר בגין, לדברי אבנר, "בנעימה של יראת שמים". בגין פסע בחדר הלוך ושוב, שפתיו נעו חרש. אבנר, שמעולם לא ראה את בגין בהלך רוח כזה, שיער שראש הממשלה אומר תהילים. הנער הפולני שגדל בבית חובב תנ"ך וקיבל חינוך דתי עדיין ידע פרקי תהלים בעל-פה. בגין התפלל בשעה שפרויקה ואבנר המתינו בשתיקה מייסרת, רבת-משמעות.

     

    אחר כך פתח בגין ודיבר. הוא ידע שהחלטתו להפציץ את הכור אוסיראק זמן לא רב לפני הבחירות בישראל עלולה להתפרש כניסיון להשפיע על תוצאות המרוץ נגד שמעון פרס, שהיה לו יתרון בסקרי דעת הקהל. ובכל זאת עליו לעשות זאת, אמר בתוקף לפרויקה ולאבנר. יש להרוס את הכור עכשיו, מפני שבתוך זמן קצר יהיה פעיל, ואז עלולה כל התקפה עליו לשחרר קרינה רדיואקטיבית. יש להשמידו עכשיו מפני שפרס, שאמר שרעיון ההתקפה על הכור הוא "מטופש ופזיז", עלול לנצח בבחירות. בגין היה משוכנע שפרס, למרות התפקיד החשוב שמילא בהבטחת יכולתה הגרעינית של ישראל בעזרת צרפת שנים לפני כן, אינו עשוי מן החומר הדרוש לצאת להתקפה ולהגן על עם ישראל מן העריץ המטורף. לכן, לפני שהוא מאבד את השלטון, החליט בגין לעשות זאת בעצמו.

    החליט לתקוף את הכור לפני הבחירות. בגין עם פרס (צילום: שאול גולן) (צילום: שאול גולן)
    החליט לתקוף את הכור לפני הבחירות. בגין עם פרס(צילום: שאול גולן)
     

    שוב צלצל הטלפון. ארבעים דקות עברו מאז ההמראה. שוב ענה פרויקה ושוב המתינו בגין ואבנר בשתיקה מתוחה. "המטוסים נמצאים עכשיו מעל למטרה", אמר פרויקה. שוב נעו שפתיו של בגין בתפילה חרישית.

     

    תודה לאל שיש לנו בחורים כאלה

    רגעים אחדים לאחר מכן צלצל הטלפון שוב; פרויקה הרים את השפופרת, האזין, והחזירה למקומה. זה היה הרמטכ"ל, אמר. פגיעות ישירות. כל המטרות הושמדו לחלוטין. המטוסים עושים את דרכם הביתה. "תודה לאל שיש לנו בחורים כאלה בתור טייסים", מלמל בגין, בתערובת של דתיות וציונות, כדרכו תמיד מאז ימי בית"ר שלו בבריסק.

     

    בגין ביקש מאבנר להשיג בטלפון את סם לואיס, שגריר ארצות הברית בישראל. לואיס, כמעט כמו כל אדם אחר במדינה, היה בביתו בשעות האלה של טרם חג. בגין הודיע לו על מה שקרה זה עתה; לואיס נדהם. אבנר עקב בקפידה אחרי השיחה והוא זוכר שבגין ביקש מלואיס לעדכן את הנשיא רייגן, ועל כך השיב לואיס בעדינות, "אתה בטוח שאין עוד משהו שאתה רוצה שאמסור לנשיא?" כאילו כבר ידע שהנשיא עומד להגיב בשלילה קיצונית.

     

    בשעה 5:00 התכנסו חברי הממשלה במעון ראש הממשלה. משראו זה את זה הבינו מיד שהם זומנו למטרה אחרת ולא לפגישה אישית כמו ששיערו. בתוך רגעים נודעו החדשות לכולם. בגין ביקש מאבנר לקרוא את טיוטת ההודעה לכלי התקשורת. יוסף בורג, שר הפנים והדתות, לחש לאבנר שהשעה מאוחרת ועליו להגיע אל בית הכנסת, שם הוא אמור להעביר שיעור. אין צורך בשום הודעה, טען בורג. העיראקים לא יודו שהותקפו, ולכן יעבור זמן מה עד שייוודע לעולם מה שקרה; חג השבועות בפתח, וליהודים יש עניינים לטפל בהם. השרים התפזרו אפוא בלי לאשר את ההודעה שהכין אבנר ואף הודעה אחרת. כששקעה השמש חגגו הישראלים את חג שבועות, ולא ידעו דבר על ההתקפה.

    בגין ורייגן. נשיא ארה"ב לא קיבל הודעה טרם ההפצצה (צילום: gettyimages) (צילום: gettyimages)
    בגין ורייגן. נשיא ארה"ב לא קיבל הודעה טרם ההפצצה(צילום: gettyimages)
     

    ההתקפה על הכור אוסיראק, שכונתה "מבצע אופרה", תוכננה זמן רב לפני כן. כבר ב-1974 החל סדאם חוסיין לבנות את המתקן - פחות מעשרים קילומטרים מבגדד – בעזרת סיוע טכני של ממשלת צרפת. המודיעין הישראלי הסיק מן המידע שהשיג בעיראק ובצרפת שהעיראקים יוכלו להגיע לדרגת האורניום המועשר שנדרשת לפצצה גרעינית בתוך חמש עד שבע שנים. לאמיתו של דבר לא עשה סדאם דבר כדי לשמור את תוכניותיו בסוד. ב-1975 גילה לעיתון לבנוני את כוונתו לפתוח בתוכנית הגרעינית הערבית הראשונה. זכר השואה עדיין הטיל את צלו על החברה בישראל, וכשאיים סדאם "להטביע" את המדינה היהודית "בנהרות של דם", הזמין תגובה ישראלית נמרצת.

     

    זה זמן רב חששו מנהיגי ישראל מפני תרחיש שכזה. ב-1963, שנים רבות קודם שנבחר לראש ממשלה, דיבר בגין על הנושא הזה בכנסת, וכבר אז הייתה עמדתו תקיפה וחסרת פשרות: "אבל אל תשאל מה הסכנה הגדולה יותר לנו ולעתידנו, האם מנשק קונבנציונלי או מנשק בלתי קונבנציונלי - לדעתי, אין ספק ביחס לתשובה. סכנה הרבה יותר חמורה לעתידנו, לביטחוננו ולקיומנו צפויה לנו מן הנשק הקרוי בלתי קונבנציונלי".

     

    עם איננו חי על זמן שאול

    משנבחר סוף-סוף, בדיוק בזמן שהדאגות בדבר התוכנית הגרעינית של עיראק החלו להחמיר, ידע בגין שבידו הדבר למנוע מסדאם חוסיין יכולת להשמדה המונית. הוא החל לטעון שיש לנקוט פעולה נגד מה שכינה "המשטר העקוב מדם וחסר האחריות ביותר מכל המשטרים הערבים, חוץ מקדאפי בלוב". הוא ידע היטב מה פירוש הדבר לחיות ולמות לפי גחמתם של אחרים, ועמד על דעתו ש"עַם איננו חי על זמן שאול". בשלהי אוגוסט 1978 פתח ראש הממשלה בעשרות הדיונים הסודיים בממשלה שנועדו לקבוע את דרך הפעולה הנכונה בסוגיית הגרעין בעיראק.

     

    חודשים אחדים לאחר מכן, ב-6 באפריל 1979 באישון לילה, אירע פיצוץ במחסן שאוחסנו בו חלקים של הכור, שהיו אמורים להישלח למחרת היום לעיראק מרציפי לה סֶן סיר מֶר שליד טולון שבצרפת. חלקי הכור ניזוקו קשה. אדם שטען שהוא חבר ב"קבוצה אקולוגית צרפתית" טלפן לעיתון לה מונד וקיבל עליו את האחריות למעשה, אבל היה ברור שהקבוצה הזאת אינה קיימת. הצרפתים שיערו שמדובר ב"סוכנים מזרח-תיכוניים", כלומר המוסד. שנה לאחר מכן, ביוני 1980, נהרג מדען הגרעין המצרי יחיא אל-משהד, שעבד עם העיראקים. גם אז נפל החשד על המוסד.

     

    אבל כל הפעולות האלה רק האטו את בניית כור אוסיראק, והשפעתן הייתה ארעית בלבד. בניית הכור נמשכה. באוקטובר 1980 קיבל בגין את אישור הממשלה לפעולה צבאית, בתנאי ש"וועדה פנימית" המורכבת מראש הממשלה, שר החוץ יצחק שמיר והרמטכ"ל איתן, תאשר אותה. הוועדה הפנימית הזמינה שורה של אנשי צבא ומודיעין להציג לפניה תרחישים אפשריים לפעולה צבאית. עד מהרה התגלעו חילוקי דעות עמוקים. מקצת המומחים טענו שלכל היותר תדחה השמדת הכור את התוכנית הגרעינית של עיראק בשנים אחדות בלבד. אחרים חששו שההתקפה תעודד את מצרים לבטל את הסכם השלום שזה עתה נחתם. והיו מי שחששו מהרעת היחסים עם צרפת, שמילאה את התפקיד הפעיל ביותר בבניית מתקן אוסיראק, והצרפתים "לא שינו את דעתם לנוכח... תיאורים דרמתיים של השואה" שהציגו לפניהם נציגי ישראל.

    סדאם חוסיין. עיראק בהנהגתו לא הגיבה להשמדת הכור (צילום: איי פי) (צילום: איי פי)
    סדאם חוסיין. עיראק בהנהגתו לא הגיבה להשמדת הכור(צילום: איי פי)
     

    ואולם, מה שהטריד את דעתם של רבים היה השפעתה הפוטנציאלית של ההתקפה על יחסי ישראל עם ארצות הברית. אפילו ב-1980 הוסיפה מחלקת המדינה של ארצות הברית לטעון ש"אין ראיות ממשיות שעיראק החליטה להשיג חומרי נפץ גרעיניים". רונלד רייגן, שביקש להגן על האינטרסים הרחבים של ארצו במזרח התיכון הערבי, היה עלול לגנות את ישראל ולבודדה בעקבות התקפה שכזאת על עיראק.

     

    שעון גדול מעל ראשינו, והוא מתקתק

    אבל בגין הוסיף להחזיק בעקשנות בדעתו, והוועדה שלו פיתחה בחשאי את האסטרטגיה שלה. במסגרת "מבצע אופרה" תוכננו שתי טייסות של מטוסי קרב להמריא מבסיס עציון בחצי האי סיני (שעדיין לא הוחזר לידי מצרים) ולטוס בתחום האווירי של ירדן וסעודיה, בדרך לעיראק. הכור הופצץ עוד לפני השלמתו, כדי למנוע את סכנת הנשורת הרדיואקטיבית ולצמצם את הצידוקים להתקפת נגד.

     

    המבצע נשמע פשוט, אבל בגין ואנשיו ידעו שהוא מסוכן ועלול להשתבש בנקל. הטייסים יטוסו למעלה מ-1,900 קילומטרים בשטח אויב, בגובה נמוך עד כדי סכנה, כדי שלא להתגלות במכ"מ. היה ברור שמדובר בסיכון חיי הטייסים; אבל הכישלון, בעיני בגין, פירושו היה סיכון עתידו של העם היהודי. באחת מישיבות הממשלה אמר בגין, בפרפרזה על משפט מתוך הרומן השעון מאת יחיאל דינור (ק' צטניק), שהיה ידוע אז היטב, "שעון גדול תלוי מעל ראשינו, והוא מתקתק".

     

    שמעון פרס, ראש האופוזיציה הפוליטית ויריבו הראשי של בגין בבחירות הקרבות והולכות, הטיל ספק בתבונתה של המהלומה המונעת למן ההתחלה. בגין נפגש איתו בדצמבר 1980 כדי לדווח לו שהממשלה שוקלת מבצע כזה, אבל פרס לא השתכנע בנחיצותו, ובגין לא שיתף אותו בפרטים המבצעיים. פרס הצליח כנראה לגלות שהתוכנית אכן עומדת להתבצע, מפיו של הדוקטור עוזי אבן, חבר הוועדה לאנרגיה אטומית של ישראל, שהוזמן לכמה פגישות חשאיות. משדלפו והגיעו לידיעתו פרטי המבצע שלח פרס מכתב ישיר אל ראש הממשלה והביע את התנגדותו התקיפה למבצע המתוכנן:

     

    "בסוף דצמבר 1980 זימנת אותי ללשכתך בירושלים וסיפרת לי על עניין רציני ביותר. לא ביקשת את תגובתי, וגם אני עצמי לא הגיבותי בנסיבות שנוצרו אז. אני מרגיש הבוקר שזוהי חובתי האזרחית העליונה לייעץ לך, בכל כובד הראש והשיקול הלאומי, להימנע מהדבר. אני מדבר כבעל ניסיון. המועדים המדווחים על ידינו אינם המועדים המעשיים. חומר ניתן להחלפה בחומר. ומה שנועד למנוע עלול לדרבן. לעומת זאת, ישראל תהיה כערער בערבה, וגם לה יש ממה לדאוג. אני מצרף את קולי, ואין זה קולי בלבד, לאלה האומרים לך לא לעשות, ובוודאי שלא בעיתוי ובתנאים הנוכחיים".

    עטיפת הספר ()
    עטיפת הספר
     

    כמו משה דיין, שהכשיל בבלי דעת את העסקה עם מנגיסטו שליט אתיופיה כשהדליף את המידע על עסקת הנשק לעיתונות, כך גרם מכתבו של פרס לבגין לדחות את המהלומה על הכור. עצם הדבר שפרס יודע פרטים על הפעולה פירושו שהמידע דלף, ובגין סירב לסכן את המבצע ואת חיי הטייסים. כמו שהסביר לימים למקס פישר, מראשי יהודי אמריקה ונדבן ידוע, הוא חשש מסכנת הכישלון ובה בעת מן הסיכונים שבאי נטילת הסיכון: "חודשים היו לי נדודי שינה. יום אחרי יום שאלתי את עצמי, לעשות או לא לעשות? מה יהיה על ילדינו אם לא אעשה דבר? ומה יקרה לטייסינו אם אעשה משהו? לא יכולתי לשתף איש בדאגותי. אשתי שאלה אותי למה אני מוטרד כל כך, ולא יכולתי לספר לה. ולא יכולתי לספר גם לבני, שאני סומך עליו בהחלט. היה עלי לשאת את המעמסה והנטל לבדי".

     

    ולא רק בגין שתק. כל מי שהיה מעורב - מן הוועדה הפנימית ועד צוותי הקרקע של חיל האוויר - הצטווה לשמור על המבצע בסוד גמור. בנו של יצחק שמיר, יאיר, שהיה טייס בחיל האוויר וב-1981 היה ממונה על תוכנית טיסות הניסוי של החיל, היה מעורב בתכנון ההתקפה. שנים לאחר מכן סיפר יאיר שמיר שאביו, שהיה חבר בוועדה הפנימית בראשות בגין, היה מתקשר אליו בחודשים שלפני ההתקפה ושואל שאלות על תדלוק, לאיזה מרחק יכולים המטוסים לטוס וכדומה. שמיר הצעיר ידע שאביו בוודאי יודע שתוכניות להתקפה מתגבשות והולכות. אבל יצחק שמיר לא יכול לספר דבר לבנו, מפני שהושבע לסודיות, והבן לא יכול לספר לאביו שגם הוא עוסק באותן תוכניות. האב והבן שמרו אפוא על הסוד זה מפני זה; מעטה סודיות לא חדיר נפרס על המבצע כולו.

     

    עדיף גינוי בלי כור, מכור בלי גינוי

    שנתו של בגין אולי נדדה בלילות, אבל בתוכו פנימה לא היה לו ספק שהדבר חייב להיעשות. בכמה הזדמנויות הזהיר את סמואל לואיס ש"או שארצות הברית תעשה משהו לעצור את הכור הזה או שאנחנו ניאלץ לעשות זאת". הוא לא שבע נחת ממה שחשד שתהיה תגובת העולם, אבל סיפור חייו לימד אותו שחוסר פעולה מסוכן הרבה יותר. "עדיף גינוי בלי כור מכור בלי גינוי", אמר.

     

    ב-7 ביוני 1981 המריאו הטייסים מבסיסם במדבר סיני ופנו מזרחה לעבר עיראק.

     

    טייסי ה-F-16 שנבחרו למשימה היו בין הטובים שבטייסי חיל האוויר. חודשים של אימונים נמרצים קדמו להתקפה. שלושה טייסים, ובהם בנו של הרמטכ"ל איתן, נספו במהלך טיסות האימון - שניים התנגשו באוויר ואחד נהרג בתאונת אימונים. עם הטייסים נמנו זאב רז, מפקדם, עמוס ידלין, שלימים שימש ראש אגף מודיעין של צה"ל והשתחרר בדרגת אלוף, אמיר נחומי, יפתח ספקטור, ישראל (רליק) שפיר, חגי כ"ץ, דובי יפה ואילן רמון. רמון, לימים האסטרונאוט הישראלי הראשון (איש צוות מעבורת החלל "קולומביה" שהתפרקה עם כניסתה לאטמוספרה ב-1 בפברואר 2003), היה אז צעיר הטייסים וזו הייתה טיסתו המבצעית הראשונה. כמו כמה מן האחרים היה גם הוא בן או נכד לניצולי שואה. זאב רז נקרא על שם סבו שנספה בשואה, וגם אביאם סלע, אחד ממתכנני המבצע, היה דור שני לניצולי שואה. רמון עדיין היה רווק אז, והוא הטיס את המטוס השמיני והאחרון במבנה - עמדה מסוכנת ביותר בטייסת - כדי שאם ייהרג לא יניח אחריו אלמנה.

    אילן רמון ז"ל. הטיס את המטוס האחרון במבנה, גם עקב היותו אז רווק (צילום: רויטרס) (צילום: רויטרס)
    אילן רמון ז"ל. הטיס את המטוס האחרון במבנה, גם עקב היותו אז רווק(צילום: רויטרס)
     

    אבל איש מן הטייסים לא נפגע, וההתקפה הייתה רגע מפואר לצה"ל, שהלם היטב את תפיסת עולמו של מנחם בגין. העם היהודי לא ישרוד בלי עוצמה צבאית ונכונות להשתמש בה. ואף על פי שהמבצע תוכנן באווירה של מעשיות והסתמכות עצמית ראה בגין בהצלחתו את ידה של ההשגחה העליונה. כששוחח עם המנהיג היהודי האמריקאי פישר אמר בגין שאמנם איננו מיסטיקן, אבל הוא מאמין "באלוקי ישראל": "איך אחרת נוכל להסביר את הצלחתנו בביצוע משימה כמעט בלתי אפשרית? כמעט כל סוג של נשק אויב שאפשר להעלות על הדעת היה ערוך לפעולה נגד הטייסים שלנו בדרכם לבגדד ובחזרה. הם עמדו לנוכח אש נגד מטוסים, טילי קרקע-אוויר, מטוסי יירוט - שכולם היו ערוכים להגן על אוסיראק - ואפילו אחד מהם לא נגע בהם. רק בעזרת חסד אלוהים הצלחנו במשימה הזאת".

     

    אבל שאר העולם ראה במשימה דבר אחר לחלוטין. התגובה הבינלאומית הייתה מיידית וביקורתית מאוד. הצרפתים, כמובן, רתחו מזעם, אבל אפילו בארצות הברית נתקל בגין בביקורת גורפת. יומיים אחרי ההתקפה פרסם "ניו יורק טיימס" מאמר מערכת שאמר שהפעולה היא "מעשה תוקפנות חסר הצדקה וקצר רואי". ברמז לעברו של בגין הצהיר העיתון שראש הממשלה "אימץ לו את דרכי הפעולה של אויביו החלשים ביותר, את דרך הטרור. הוא מצדיק תוקפנות בעזרת רגש הקורבנות העמוק שלו". ג'וזף קראפט מ"לוס אנג'לס טיימס" השווה את ההתקפה על הכור למעשי הטרור של ערפאת, וטען ש"אל לאמריקאים לחשוש לציין שמנהיג הפלשתינאים, יאסר ערפאת, שוב אינו נראה כמי שנוטה לפעולות טרור יותר ממנחם בגין".

     

    בתגובה על "מבצע אופרה" עברה במועצת הביטחון של האו"ם החלטה 487, שהתקבלה פה אחד והציגה את ההתקפה כ"הפרה ברורה של אמנת האומות המאוחדות ופגיעה באמות המידה של ההתנהגות הבינלאומית". ארצות הברית תמכה בהחלטה, מאחר שסדאם חוסיין היה בעל ברית חשוב נגד איראן, אבל עשתה זאת רק לאחר ששכנעה את עיראק להסכים לגרסה מתוקנת של נוסח ההחלטה, שאינה קוראת להטיל סנקציות בינלאומיות על ישראל. רייגן עשה זאת בשל יחסו הדו-ערכי לתקיפה. מצד אחד השתמשו הישראלים בנשק מתוצרת אמריקה למה שנתפס כפעולה לא-הגנתית, ולכן עיכבה ארצות הברית את מסירתם של ארבעה מטוסי F16 נוספים שישראל כבר רכשה. אבל מצד אחר רחש רייגן אהדה למניעיו של בגין.

    "מטורף, אבל ערמומי כשועל". סאדאת על בגין (צילום: גטי אימג'ס) (צילום: גטי אימג'ס)
    "מטורף, אבל ערמומי כשועל". סאדאת על בגין(צילום: גטי אימג'ס)
      

    ב-9 ביוני 1981 כתב רייגן ביומנו: "לפי החוק, אין לי ברירה אלא לבקש מן הקונגרס לחקור ולבדוק אם הייתה כאן הפרה של החוק הנוגע לשימוש במטוסים מתוצרת אמריקה למטרות תוקפניות. למען האמת, אם זו תהיה החלטת הקונגרס אפעיל את זכות הנשיא להימנע מתגובה. מבחינה טכנית, עיראק נמצאת עדיין במצב מלחמה עם ישראל, ואני מאמין שהם התכוננו לבנות פצצת אטום". שנים לאחר מכן, כשיצאה ארצות הברית למלחמה נגד עיראק במבצע "סופה במדבר", חזרו בהם פקידים אמריקאים למעשה מן הגינוי. ביוני 1991 הגיש מזכיר ההגנה דיק צ'ייני לדוד עברי, מפקד חיל האוויר הישראלי בזמן "מבצע אופרה", תצלום לוויין של חורבות כור אוסיראק, וכתב עליו, "לגנרל דוד עברי, בתודה ובהערכה על העבודה היוצאת מן הכלל שעשה על תוכנית הגרעין העיראקית ב-1981, שהקלה מאוד על עבודתנו שלנו במבצע 'סופה במדבר'! דיק צ'ייני, מזכיר ההגנה, ארצות הברית".

     

    בושו! היכלמו! איך תעזו?!

    כמו שחזה בגין הייתה תקיפת הכור שנויה במחלוקת גם בתוך ישראל. שמעון פרס, שעיכב את ההתקפה במאי כשכתב את מכתבו אל ראש הממשלה, האשים עכשיו את בגין בתזמון התקיפה כך שתשפיע על תוצאות הבחירות הקרבות ובאות בתוך פחות מחודש ימים. באסיפת בחירות אחת אמר פרס בכעס, "בשביל מה צריך בגין לפרסם שחיל האוויר שלנו פוצץ אותו (את הכור הגרעיני)? רק בשביל בחירות!"

     

    תשובתו של בגין הייתה מיידית, נוקבת, לעגנית, ורווית זעם. כדרכו, לא דיבר על ישראלים אלא על יהודים: "סדאם חוסין, עריץ הדמים הזה, שרצח את טובי ידידיו במו ידיו כדי להשתלט על עיראק, הכין בשביל ילדינו את הרעל של הרדיואקטיביות שתצא מפצצות אטומיות, והוא היה מטיל אותן בלי רחמים על תל אביב, על פתח תקווה וירושלים וחיפה, כדי לחסל את העם היהודי בארצו. המערך, מן הרגע הראשון יצא בהאשמה שאנחנו עשינו את הפעולה נגד הכור האטומי העיראקי למען בחירות. בושו! היכלמו! איך תעזו?! יהודים, אתם מכירים אותי כבר ארבעים שנה... אתם מעלים על הדעת שאני אשלח בחורים יהודים לסכנת מוות, או לסכנת שבי - שהוא גרוע ממוות, מפני שהברברים האלה מענים עינויי תופת - למען בחירות?".

     

    אבל בגין קיבל עליו גם סיכון פוליטי בהתקפה הזאת. אילו נכשלה ההתקפה הייתה מערכת הבחירות שלו נקלעת לצרות. אין פלא אפוא שהישראלים האמינו לבגין. אין ספק שהעובדה שהשלום עם מצרים לא התמוטט בשל ההתקפה על עיראק סייעה לבגין. הצבאות הערביים לא הגיבו על המהלומה שספגה עיראק. אדרבה, הפגנת הכוח של ישראל אולי הפיגה תקוות נושנות של מנהיגים ומצביאים בארצות ערב להכריע את המדינה היהודית בכוח. הכור לא היה עוד, הסכם השלום החזיק מעמד, והכול הבינו שאפילו רייגן אינו כועס כמו שהוא מעמיד פנים.

     

    הנאום הסוחף אחרי ההפצצה    (צילום: ערוץ 1)

    הנאום הסוחף אחרי ההפצצה    (צילום: ערוץ 1)

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

    שוב היה בגין גיבור, והוא ידע זאת. כשהתקרבו הבחירות לא היסס לחלוב את הפופולריות המחודשת שלו עד כמה שאפשר. ימים מעטים לפני יום הבחירות נאם בגין לפני קהל גדול בכיכר מלכי ישראל בתל אביב (לימים כיכר רבין), והביע את שמחתו בלשון שהייתה יכולה להילקח מאחד מספרי הנביאים שבתנ"ך: "הכור האטומי הושמד, איננו עוד! לא יהיו כורים אחרים בעתיד! בני ישראל יחיו! והם יבנו להם בתים, ועם ישראל יחיה בארץ ישראל דורות על גבי דורות, ולא יהיה עוד פחד. אלה היו פעולות הצלה, למען עמנו, וחשוב ביותר, למען ילדינו..." עידן חדש החל, אמר בגין. "שינינו את השיטות שבהן אנו מתגוננים. בימי ממשלות העבודה היה תגמול. איננו מזלזלים בו. אנחנו שינינו את השיטה. אין תגמול. יש יוזמה מונעת. אנחנו יוצאים לקראתם, חודרים אל בסיסיהם ועושים בהם שפטים. איננו מחכים עוד שיבואו אלינו".

     

    העיקרון הזה כונה לימים "דוקטרינת בגין", והוא התקיים עוד זמן רב אחרי שבגין עצמו יצא מן הזירה הפוליטית, ולפיו ישראל לא תניח לאף אחד מאויביה המובהקים לפתח נשק גרעיני. העיקרון הזה שב ונקבע ב-2007, כשראש הממשלה אהוד אולמרט השמיד כור גרעיני שנבנה והלך בסוריה סמוך לנהר פרת, ושלושים שנה אחרי שהשמיד בגין את אוסיראק הודיע ראש הממשלה בנימין נתניהו שאם לא יבלום העולם את איראן מלהיעשות גרעינית, תעשה זאת ישראל בכוחות עצמה.

     

    לאחר שמנע את מה שנתפס בעיניו כסכנה הגדולה ביותר לעם היהודי מאז השואה, ניצח בגין בבחירות ב-30 ביוני 1981. אבל הניצחון הזה לא השיג לו כהונה שנייה בלבד. הוא הבהיר שוב שימי המרד אמנם חלפו זה כבר, אבל אין משימה קדושה יותר, אין עיקרון שהוא מחויב לו יותר מן ההגנה על העם היהודי ועל עתידו. באוגוסט 1981, חודשיים אחרי ההתקפה על הכור בעיראק, נפגש הנשיא לשעבר ריצ'רד ניקסון עם אנואר סאדאת בארצות הברית. ניקסון לא היה בשלטון עוד, אבל נטייתו לדעות תקיפות נותרה כשהייתה. הוא אמר לסאדאת שלדעתו פעל בגין בפזיזות ובחוסר אחריות כשהשמיד את הכור הגרעיני בעיראק. אבל דומה שסאדאת היטיב להבין ממנו את בגין ואת הסכנה שנשקפה למזרח התיכון כולו. "כן", השיב סאדאת, "כן, הוא מטורף. אבל ייתכן שהוא גם ערמומי כשועל".

     

    הביוגרפיה "מנחם בגין - המאבק על נשמתה של ישראל" מאת דניאל גורדיס יצאה לאור בהוצאת כתר

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים