"בינתיים מאוד כיף. בפעם הקודמת שהיינו כאן ביקרנו בפארקי השעשועים, הפעם קפצנו גם ל"סיקס פלאגס", הולכים למוזיאונים, הייתי בהופעה של יו 2 והלכתי הרבה למופעי סטנד אפ בלאף פקטורי ובמועדון אימפרוביזציה”.

"בהחלט. גדלתי קצת באנגליה, אמא שלי ממנצ'סטר, אז ספגתי קצת מהתרבות הזאת. ישראלים מאוד מחוברים להומור האמריקאי, יותר מהאנגלי למשל. אני מאוד אוהב את הקצב שלהם, ה"סוואג", יש להם מחוות שאין לסטנדאפיסטים ישראים, הם עושים את זה הרבה יותר "קול".

אלפי

"את ג'ים גפי גאס, סטיב מרטין, ביל קוסבי”, הוא אומר בקול מתנצל, "נהניתי מאוד להקשיב לתקליטים שלו. מל ברוקס, למרות שהוא לא סטנדאפיסט, אבל אני מאוד אוהב את הסרטים שלו".

"כן, הקהל כאן צמא מאוד לתרבות ישראלית. חלקם גרים כאן רוב החיים שלהם אבל הלב שלהם הוא שם בישראל, ולכן אתה מקבל אקסטרה חיבוק מהם. כך הרגשתי בכל מקום בו הופעתי: פילדלפיה, מיאמי, ניו ג'רזי, בוסטון. קודם כל, הקהל מעניק לך חיבוק אדיר, אחר כך, הבימה שלך ותגיד מה שאתה רוצה".

"לא. אין לי שום דבר שהוא בגדר טאבו וגם אם היו מזהירים אותי שלא לדבר על נושא זה או אחר, לא הייתי משנה את החומרים שלי. ברגע שאתה עולה על הבמה, זה No man’s land וזה גם היופי שבזה".

"לא. כל אחד הרי יכול למצוא משהו שאפשר להיעלב ממנו ולכל אחד יש את הטאבו שלו, אז אם נחפש, תמיד נמצא ממה להיעלב. צריך להבין שהכל הומור ותו לא. אם ההומור שלי מעצבן או מפריע למישהו בסאטירה חברתית או בעניין פוליטי, אז אתה מרגיש ניצחון קטן כי גרמת לבן אדם לחשוב ולהתרגש ממשהו".

"זה נשמע מאוד רומנטי, אבל זה קורה רק בדיעבר. אני יכול להתעצבן ממשהו, אבל שניה או חודש אחרי, תלוי בסיטואציה, אתה רואה את ההומור שבזה ושואב משם חומרים. היתה איזו טיסה שפיספסתי לא מזמן וזה היה נורא מתסכל. ישבנו בשדה התעופה ולא העלו אותנו למטוס במשך שעות. פשוט ישבנו וחיכינו בשדה, ברשימת ההמתנה. זה היה משפיל ומעצבן. כשהגיעה הטיסה השלישית ואנחנו עדיין ברשימת ההמתנה, היה איתנו רק עוד זוג אחד שעמד והמתין, חשבתי לעצמי זהו זה, עכשיו הולכים להעלות אותנו. ואז הדיילת קראה: אלפי. רצתי לדלפק, הייתי מבסוט, היה לי ברור שהנה, הולכים להעלות אותנו לטיסה ואז מגיע לשם גם המכסיקני שהמתין אתנו ומסתבר שקוראים לו: אלפי. הוא עלה על הטיסה, אני נשארתי להמתין”.

"האמת שבתחילה קצת היססתי אם לקחת את התפקיד הזה. אני לא רודף אחרי תפקידים ולא הולך לאודישנים, אבל החלטתי לעשות את זה בגלל שא.ב יהושע, מאוד יקר לליבי. העבודה על הסרט הצריכה אותי להיות חודשיים בחו"ל וזהו דבר שאני לא עושה כי זה אומר להיעדר מהמשפחה".

"כי הם חשבו שאני אעשה את זה טוב וגם א.ב יהושע אהב אותי מאוד וחשב שאני אהיה נחש מצויין".

"אני מאוד נהנה להיות קומיקאי, כי אתה יכול לעשות הכל בתחום הזה: כתיבה, בימוי, משחק, אתה יכול להחליף את התקליט והטקסט לפי הצורך ולא משעמם אף פעם".

"אני מאוד נהנה מהכתיבה. אני יושב עם כותבים חדשים וזה מעמד מתיש לפעמים, אבל גם הכי מצחיק. אני גם מאוד אוהב לכתוב עם חברים. יש לנו קבוצה של חברים אותה אנו מכנים: קופי המקלדות ואנו מעלים חומרים ומערכונים ביוטיוב, נורא מצחיק וכיפי".

"אני מאוד נגיש. אם אנשים רוצים להגיב למה שאני אומר, הם נכנסים לפייסבוק שלי, לאינסטגרם או טוויטר. הם יכולים לפנות אלי ישירות, הם לא צריכים לעשות את זה דרך הטוקבקים בלבד. וזה טוב לטוב ולרע. זה טוב כי אני מאוד קשוב לציבור. מצד שני, אם אתה עושה או אומר משהו שלא מקובל על אנשים, אתה מיד מקבל את התגובות שלהם. אבל אני בן אדם ציבורי וצריך לחיות עם זה, זו עסקת חבילה".

"בטח. דווקא לשם יגיעו אנשים שרוצים להגיד לך מה בדיוק הם חושבים עליך והם יודעים שאני אראה את זה כי זהו הבית הפרטי שלי".

"זה תלוי, אם זה עניין מהותי, אני יכול לעורר דיון, אבל אם זה רק גידופים וצעקות, אז לא אעשה את זה. לרוב זה נושאים פוליטיים, אבל לפעמים זו אג'נדה חברתית. יש כל מיני אנשים שמבקשים להגיב, כל שדולה שאת יכולה לחשוב עליה ויכולה לראות בדברים שאמרת כעלבון: טבעוניים, זכויות נשים וכו'. כל אחת מהקבוצות האלו יכולה לראות בדברים שאמרת משהו פוגע".

"כל הופעה זה מה שעובר בראש. פעם הייתי עם אלון אוליארצ'יק מאחורי הקלעים והמתנו לזמן שלנו לעלות על הבמה. שמתי לב שגם הוא, כמוני, עצבני ומתוח. בשלב מסויים הוא פנה אלי ואמר: "אתה מבין שעל זה הם משלמים עלינו, נכון? על השעה וחצי מורטות העצבים האלה שאנחנו עומדים ככה מאחורי הקלעים והביצים רועדות לנו. ההופעה הרי תהיה בסדר, אבל ההמתנה, ההמתנה הזאת, קשה".

"כן, לפעמים אתה רואה שמישהו עושה חומרים דומים לשלך, אבל לרוב זו לא גניבה מכוונת. המופעים כל כך גדושים בחומרים, כך שאתה צריך להיות גנב רע מאוד כדי לעצבן מישהו. לרוב, יודעים של מי הבדיחה המקורית ובסך הכל, כולנו שואבים חומרים מאותה מקום, אז טבעי שיהיו לפעמים דברים דומים בהופעות".

"בהחלט. יש ציפיה מתמדת. כאן זה גרוע יותר כי כשמציגים אותי אומרים: תכירו, זה גורי אלפי, סטנדאפיסט מאוד מצחיק מישראל, ואז אני צריך לעמוד בתקן האמריקאי ולהצחיק. אבל ככל שאני מתבגר, אני ממש משתדל שלא להצחיק אנשים כשאני לא בעבודה. זה עניין מתיש, גם לי וגם להם כל העניין הזה, אז אני משתדל מאוד שלא לעשות את זה ולא להיות מצחיק כשאני לא בעבודה".